thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 17

כיוון שנראה שאהבתם אני ממשיכה לפרק נוסף :))
מחכה לתגובות, כל הערה והארה תתקבל בברכה, הרי זה רק יעזור לי לשפר
ומקווה שתאהבו :D
קריאה מהנה מתוקים :))

כמו בכל הפעמים שקדמו לפעם הזו, הכל היה שחור, וככל שהתקדמתי, האוויר היה דחוס, לא יכולתי כמעט לנשום, אך לא וויתרתי, ידעתי שעליי לשנות כמה דברים וזו הדרך לשם!
המשכתי ללכת, עד שהאוויר חנק אותי ולא יכולתי יותר לזוז או לנשום, התקפלתי על הרצפה, מנצלת את שאריות האוויר בנשימות איטיות, עמוקות, ראותי צרבו, הרגשתי מתחת לפני המים בלי יכולת לעלות למעלה לנשום אוויר צח.
נזכרתי באותה פעם שכמעט טבעתי.
ואז.. התעלפתי.
התעוררתי על ספסל בגינה כלשהי, מסביבי ראיתי ילדים משחקים, לא זיהיתי את המקום, הבטתי בהשתקפות שלי במים של אגם קטן במרכז הפארק.
ראיתי את עצמי קטנה יותר, כאילו התאמתי את המראה שלי לסביבה, ואז ראיתי אותה, כבת 15, ישבה על ספסל וצפתה בילדים משחקים, היא הייתה מוכרת לי.
"ספיר..?" צעקתי את זה כדי לראות אם היא מגיבה, אם כן, אז חזרתי 3 שנים אחורה.
והיא הסתובבה, הביטה בי, בחנה אותי בעיניים סקרניות אך לא אמרה דבר, היא הסתובבה בחזרה המשיכה לצפות בילדים ששיחקו בגינה.
נגשתי אליה, לפתע צץ בידי כדור, משום מקום! הושטתי לה את ידי שאחזה בכדור, "רוצה לשחק?" היא הסתכלה עליי ואז הנהנה, תפסה את הכדור וזרקה אותו אל העבר השני של הגינה, "מה את עושה?" הרגשתי כאילו אני הכלב שרודף אחרי הכדורים שהיא זורקת.
"רצית לשחק לא?" היא הסתכלה עליי בתמיהה.
"כן, אבל לא ככה, בואי נלך לשאול עוד ילדים אם הם ירצו לשחק", הסתכלתי עליה בעיניים בוחנות כשהרגישה במבטי הסבה את פניה.
"חבל לך לבזבז את הזמן שלך, הם לא ירצו", פניה לבשו הבעה עצובה, הרגשתי שאני רוצה לחבק אותה ולהבטיח לה שעוד 3 שנים היא ואני נהייה החברות הכי טובות בעולם.
"למה שהם לא ירצו?" זה באמת היה מתמיה, היא ילדה כמוהם.
"בגלל ש…" היה נשמע שהדמעות חונקות את גרונה, היה לה קשה לדבר, "בגלל ש.. אני י-הודי-ה" עכשיו הבכי כבר פרץ החוצה.
"אבל מה הקשר?" לא הבנתי.
"הם טו-ענים שי-ש ל-נו מנ-הגים מוזר-ים, שאני ל-א ראו-יה שיש-חקו איתי" הדמעות זלגו בעיניה בנחלים, הגשתי לה טישו שהיה בכיס שלי, 'מאיפה הוא הגיע לשם?!'
היא לקחה ממני את הטישו ונגבה את פניה, "היי אבל אני רוצה לשחק איתך", הנחתי יד על כתפה, מנסה להעביר אליה תחושת עידוד, היא הרימה את פניה אליי וראיתי חיוך מבליח על שפתיה.
"את בטו-חה?" לאט לאט הבכי שלה התחיל להתפוגג, על כל דקה שחלפה וחייכתי אליה.
הנהנתי בראשי קלות והוספתי, "בוודאי, זה שאת יהודיה לא הופך אותך לרעה, או לשונה"
היא הסתכלה עליי ואז הצביעה על הכדור שהתגלגל בחול, כמה ילדים תפסו אותו, התחילו לזרוק מאחד לשני, ראיתי את עיניה עוקבות אחריו, "את רוצה שאלך להביא אותו?" היא שאלה אותי בהיסוס.
"לא, זה בסדר, אני לא צריכה אותו".
היא הסתכלה על הכדור עוד קצת ואז הפנתה אליי את ראשה, "את רוצה לבוא אליי הביתה? יש לי הרבה משחקים שנוכל לשחק".
הנהנתי, מחשבות מהירות חלפו בראשי, 'איך אני גורמת לה שלא תגלה את אותה דלת?'
"אה שכחתי לשאול אותך איך קוראים לך", הסתכלתי עליה, מתלבטת אם לאמר לה את שמי, 'הרי בעוד 3 שנים אנחנו נפגש, ומה יהיה אז?'
בסוף החלטתי שזה לא יהיה נורא, אני אתמודד עם המצב, "אשלי, שמי הוא אשלי", אמרתי אחרי שניות מעטות.
"ואני ספיר", היא הושיטה לי את ידה בידידות, "חברות?"
"חברות!"
אחרי יום ארוך ומתיש, יצאתי מהבית של ספיר בטוענה שאמא מחכה לי ואני חייבת לחזור הביתה, בדרך לא דרך הצלחתי להגיע לבית שלי, אך הסתתרתי שלא יראו אותי, אסור שאני של העתיד ואני של ההווה נפגש, זה יהיה מבלבל ומסוכן.
עקבתי אחרי הדמויות שהתהלכו בבית כל כך התגעגעתי לרגעים השקטים האלה, שהכל היה טוב וזרם על מי מנוחות.
"מה אני עושה עכשיו?" תהיות חדשות עלו בראשי, "לאן עליי ללכת?"
הבטתי מסביבי והחלטתי לחזור לספיר, אולי זה קורה הלילה!
איכשהו מצאתי את הבית של ספיר, חיפשתי לעצמי מקום דרכו אוכל להיכנס לתוך הבית, מצאתי חלון, עברתי בו, משתדלת שלא להרעיש, עדיף שלא ידעו שאני כאן כי אז אכנס לצרות.
כולם היו באותו זמן בארוחת הערב למטה במטבח והרגשתי את הבטן שלי מקרקרת מרעב, כמה זמן מה שלא אכלתי כלום, והריח של האוכל העלה לי זיכרונות וגרם לבטן שלי לגעוש ברעב.
אחרי כמה זמן, שבו ישבתי בתוך חדר ריק, משאירה מעט מרווח בפתח, כדי שאוכל לשמוע ולראות, שמעתי קולות טפיפות רגליים על השטיח הפרוס במסדרון, במעד לפתח ראיתי את ספיר ואת אחיה הקטן, כל אחד הולך לחדר שלו, לשנת הלילה המתוקה שלהם.
החדר של אחיה היה בדיוק מול הפתח שהשארתי וראיתי אותו מיד נרדם, את הוריה של ספיר שמעתי מלמטה, הם שוחחו בשקט במטבח ואת ספיר ראיתי מתיישבת ליד שולחן הכתיבה, לפניה היה פתוח ספר, היא כתבה בו וכתבה בו.. וכתבה בו…
זה היה נראה שהיא כותבת במשך שעות, בסופו של דבר ראיתי אותה מביטה בשעון ואז סוגרת את הספר, ועולה למיטה שלה, לפני שהיא נרדמה שמעתי את אמא שלה עולה למעלה, אולי כדי לבדוק מה איתם. היא נגשה אל נתן, אחיה של ספיר, ונשקה על מצחו, ואז ראיתי אותה ניגשת לספיר, אולי חשבה שכבר נרדמה.
כשירדה בחזרה יצאתי מהמחבוא שלי, הגעתי אל החדר של ספיר וראיתי שהיא נרדמה, לקחתי את הספר, ולאור הירח שנשקף מהחלון קראתי את הכתוב.
"יומני היקר,
נכון שתמיד סיפרתי לך שהילדים לא רוצים לשחק איתי, וכל החלומות האלו שהייתי חולמת על דלת מסתורית שחשבתי לברוח לשם וככה לחיות את החיים אולי טוב יותר, אבל היום פגשתי ילדה בשם אשלי והיא הייתה כל כך נחמדה אליי, היא באה אליי ושיחקה איתי.
היא הייתה כל כך נחמדה אליי שבאה אליי בגן והציעה לשחק איתי,
אחר כך ישבנו בבית שלי פה במשך כמה שעות ושיחקנו, ולא נמאס לה… אבל אז היא הלכה
ויש לי תחושה שאני לא אראה אותה יותר שוב, אולי היא כן חושבת עכשיו כמו שאר הילדים? שאני מוזרה ושלא כדאי לשחק איתי?
אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לעבור מכאן, ואני רוצה שאשלי תישאר חברה שלי לתמיד, והבית ספר שבו אני נמצאת, אני מרגישה שזה לא המקום שלי
וכל כך הרבה חלומות שאני רוצה להגשים ולא מתגשמים
ועכשיו, עכשיו יומן יקר שלי, כשאני כותבת לך עולות דמעות בעיניי הלוואי ומישהו היה יכול להבין את מה שאני עוברת, את מה שאני מרגישה.
וההורים שלי לא יודעים כלום, למה אני צריכה להסתיר מהם שילדים לא רוצים לשחק איתי ואני רק יושבת כל היום על אותו ספסל בפארק וצופה בקטנטנים משחקים בחול.
אני רוצה חיים אחרים יומן שלי.
והלילה החלטתי, אני הולכת למצוא את אותה דלת! אני חייבת למצוא אותה אחרת אני אשאר פה לנצח כשהלב שלי שבור מכאב ומחלומות שלא מתגשמים.
אני מצטערת שאני מרטיבה אותך"
ראיתי נקודות של דמעות על פני הדף, הרגשתי כל כך מקושרת למה שספיר כתבה, אני מבינה אותה ורוצה שהיא לא תרגיש ככה יותר, אבל הדלת "אסור שהיא תמצא את הדלת!"
והמשכתי לקרוא.
"הלילה יומן שלי, הלילה אני אחפש את הדלת, אני אקום, אחרי שכולם ילכו לישון ואני אחפש את הדלת הזו! ויהיה לי טוב כי לא מריה, ולא אנג'ליטה יוכלו ללעוג לי יותר!
יומן יקר, אני אנקום בהן על מה שהן עושות לי ומסיתות את כולם נגדי כאילו אני איזה… איזה.. מצורעת"
עכשיו הדמעות התחילו לרדת גם מעיניי, אני מצליחה להבין את כל הסגירות שלה כלפי הכיתה כולה כשהיא הגיעה, הבנות שהיא הכירה בילדותה הציקו לה כל כך שזה גרם לה לסגור את עצמה מאחורי חומות ברזל שאיש לא הצליח לעבור, "אז איך אני הצלחתי להיכנס פנימה?!"
אך הדף עוד לא נגמר, והמשכתי לקרוא.
"הלילה זה יקרה יומן שלי, הלילה אי הולכת לעבור בדלת כדי לראות מה מחכה לי מעברה השני, אקום ממש עוד כמה שעות ואעשה את זה.
יומן שלי, אני יודעת שלא תגלה את סודותיי לאיש ואני סומכת עליך בכל מצב שזה נשמר בין דפיך לעולם.
אל תגלה את סודי הקטן לאיש. אחרת גם אתה לא תשמע יותר את הרהורי ליבי.
יומן שלי, החיים שלי הולכים להשתנות, אני הולכת ממש עוד מעט לעשות את זה. עוד כמה שעות, השעו יצלצל ואצא לקראת חיים חדשים.
טוב, אני שומעת את אמא מגיעה, אני הולכת לישון עכשיו, לילה טוב יומן שלי.
לילה טוב!"
ובזה נגמר הדף הזה, עלעלתי קצת אחורה וראיתי כל מיני כיתובי שנאה על אנשים שהרעו לה או התייחסו אליה לא יפה, אך לא יכולתי לעשות דבר בנושא.
המשכתי לעמוד בחשיכה המוחלטת, אני חייבת לעצור בעדה מלעבור הלילה בדלת הזו.
ואז גיליתי את הרמז הראשון,
"מאחורי עצים, בין הרים גדולים.." מלמלתי לעצמי את שורות השיר, ראיתי תמונה מונחת על הרצפה, כאילו נתלשה מאיזה ספר ואיש לא טרח להחזירה למקומה, היה מצויר בה יער, ומאחוריו הרים, "מפתח שם תמצאי, אך ההרים אינם הרים, העצים אינם עצים, את הרמז תפתרי…" המשכתי למלמל עוד, כשראיתי נקודה בין ההרים הולכת וגדולה למולי.
אחרי דקות ראיתי דלת, שמקורה בציור, עומדת מול הפנים שלי, פתחתי אותה, מרגישה את עצמי נמשכת לעולם קסום, למשהו אחר.
נכנסתי פנימה, ובפנים שמעתי קולות "התנהגי בחוכמה, את התרדמת עליה השליכי, שאת הדלת לא תעבור", הם דיברו אליי,
הלכתי פנימה עוד ועוד, מרגישה בתוך עננים צבעוניים כשעשן לבן עוטף אותי, הלכתי עוד, וראיתי בקבוקון קטן זרוק על הרצפה, הרמתי אותו עליו הייתה תווית קטנה.
"שליטה בחלומותיי, תרדמת עליי תרעיפי, רק טיפה אחת", מה פשר הכיתוב הזה? לא הבנתי מה זה אומר.
המשכתי ללכת וראיתי את ספיר מול עיניי, "מה את עושה פה?" רצתי אליה אך מבטה היה מזוגג, ואז הבנתי,
פתחתי את הבקבוקון וטפטפתי טיפה אחת על שפתיה.
"אני בשליטתך", היא קדה לי. מבטה עוד מזוגג.
"המשיכי לישון לחשתי אליה, שכחי את הדלת הזו, היא לא קיימת", היא הנהנה אליי
ואז הכל נמוג מול פניי, ונפלתי לתוך שחור משחור, "לאן זה לוקח אותי הפעם?"