thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 16

אני מעלה פרק נוסף בניסיון אחרון, אם אתם לא רוצים, אז אני פשוט מפסיקה להעלות כי אין טעם בזה,
מקווה שתאהבו
מחכה לתגובות, הערות והארות וכל תגובה תתקבל בברכה
קריאה מהנה :))

הלכתי בתוך הארמון , במסדרונות ארוכים בעלי חלונות גבוהים שדרכם זרחה עליי השמש, עדיין לא הבנתי מה זה המקום הזה ולאן הוא מוביל אותי אבל זה היה המוצא האחרון שלי.
המשרת הלך קצת לפני, ניסיתי להשיג את צעדיו בריצה קלה, "אממ… מי אתה? ומי חיכה לי?"
"מי אני? זה לא חשוב, אני רק דמות קטנה בתוך הסיפור שלך, מי חיכה לך? את זה את עוד מעט תדעי, אבל לפני הכל, תרצי לשתות משהו? לאכול משהו? אולי מיטה טובה לשינה עמוקה?"
הסתכלתי עליו, לרגע חשבתי שאני מדמיינת שאני בכלל במקום הזה, "נראה לך שכל מה שחשוב לי כשהעולם סביבי נהרס זה אוכל, שתייה ושינה?! ולמה התכוונת כשאמרת הסיפור שלי?"
"אני יודע שלא, אבל פשוט נראית לחוצה חשבתי להציע משהו שאולי ירגיע אותך… ולגבי הסיפור שלך, זה רק ביטוי כזה, זה החיים שלך אשלי, החיים של כולם", כשדיבר לא הפנה לעברי את מבטו, רק הסתכל ישר, באיזשהו מקום המבט הזה היה נראה לי מוכר, אך ידעתי שאת המשרת הזה מעולם לא ראיתי.
העברתי את מבטי על הקירות ועל החלונות החולפים, הדבר שהקסים אותי יותר מכל היה העובדה שבכל חלון הנוף השתנה, כאילו היו אלו מקרנים שבכל פעם הציגו תמונה אחרת מסרט אחר.
פעם היה זה היער, ופעם חוף ים שהחול שלו היה נראה רך ונעים למגע, פעם היה זה אי קטן באופק ופעם הרים, פעם אחת אפילו ראיתי את הגלקסיה שמחוץ לכדור שבו אני חיה.
לא דיברתי יותר, לא היה לי יותר מה להגיד חוץ מאשר לתת למחשבות לרוץ ולנסות לקבל תשובות בכוחות עצמי, 'מה זה המקום הזה?' זו הייתה השאלה הראשונה שצצה בראשי אך היא עברה מהר כשהמחשבה 'לאן הוא מוביל אותי? מי חיכה לי?' מהדהדת בראשי שוב ושוב.
אחרי הליכה ארוכה ומייגעת הגענו לדלתות עץ גדולות, על העץ היו עיטורים יפים, משהו שלא ראיתי אף פעם, יותר יפה משער הכניסה לארמון, חלק מהחריטות היו מצופות זהב, זהב אמיתי, כך ניחשתי.
המשרת סימן לי ביד שאעצור, עמדתי במרחק של כ2 מטרים מהדלת והוא ניגש את הדלת ופתח אותה, מה שראיתי בחדר הגדול שנגלה לעיניי היה דיי דומה לאותו חדר גדול שראיתי אחרי שנכנסתי לחור השחור בבית של ספיר.
החדר היה יותר גדול, שטיח אדום היה פרוס מפתח החדר ועד ל.. הפעם זה לא היה סתם כיסא, זה היה כיסא מפואר, ממש כמו של מלכים, דברים שאפשר לראות רק בסרטים של פעם, שם מולכים מלך ומלכה. אבל הכיסא היה ריק, כשהתקדמתי עוד כמה צעדים לכיוון הפתח ראיתי שגם לחדר הזה היו חלונות, בכל צד של החדר היו 3 חלונות גדולים וליד אחד החלונות עמד…
אותו בחור שראיתי עם ספיר באותו לילה שעקבתי אחריה אל עולם החלומות שלה.
התקרבתי אליו, חשבתי שעוד לא שם ליבו לקיומי שם אבל טעיתי, בלי להפנות אליי את פניו הוא התחיל לדבר, "שלום אשלי! מה שלומך?"
"מי אתה?" כמעט צווחתי.
הוא הפנה אליי את פניו ובחן אותי מכף רגל ועד ראש, הייתי לבושה בג'ינס וחולצה תכולה, לא היה יותר מדאי מה לבחון את המראה שלי.
"חה חה! אני יודע שאת עקבת אחרי ספיר, באותו לילה"
"ואם אתה יודע? מה זה אומר? לידיעתך, זה לא אומר לי הרבה", התרסתי לכיוונו, הרגשתי חצופה יותר משאי פעם זכרתי שיכולתי להיות, אבל הבן אדם הזה כנראה יודע יותר ממה שמראות פניו שנראו תמימות.
"קודם כל, לפני שאת מתחילה להתפרץ עליי, אני מרגיש כאילו את עוד שנייה תתני לי מכות", הוא נעצר לרגע, בוחן את פניי, כל תו ותו מפני עבר תחת עינו הבוחנת, לבשתי ארשת קפואה, 'הוא לא צריך לדעת מה אני מרגישה וחושבת!'
ואז הוא המשיך לדבר, אחרי דקות של שקט, "את שמי לא אוכל לספר לך אך אומר לך שאני לא שייך לעולם המציאות שלך, אני לקחתי את ספיר כיוון שידעתי שהיא תמשיך לחולל הרס אם היא תישאר שם"
"לקחת אותה?!"
"הרי לא היא ולא הוריה גרים באותו בית, את ראית זאת בעצמך, עקבתי אחרייך אשלי, אני יודע לאן הלכת במשך כל החודש האחרון", נעצתי בו את עיניי משתדלת שלא יראה עד כמה עצביי רופפים כמעט בלי יכולת לשלוט בהם.
"איפה היא?"
"היא תחזור כשאת, אשלי, תתקני את הטעויות שלה"
"איך אני יכולה לתקן את הטעויות שלה? אני לא יודעת מה היא עשתה"
"דבר ראשון, החלום שלה להיות נגנית מתגשם, זה אחד הדברים ששינו את העובדה שהיא לא באה לבית הספר בו את לומדת, אל הכיתה שלך", הוא נעצר לרגע, ממשיך לבחון את פניי ואז הוא נעץ את מבטו בעיניי, הרגשתי שהוא סורק אותי כמו ברנטגן, מבטו חלחל לתוכי, כמעט התפוצצתי מכעס.
"דבר שני", הוא המשיך לדבר לאיטו, שוקל כל מילה שהוציא מפיו, "את צריכה לחזור 3 שנים אחורה, לזמן בו ספיר גילתה את אותה דלת"
"אני לא יודעת איך היא גילתה את הדלת הזו", השבתי לו לאט ובזהירות.
"את זה את תדעי מיד כשתצאי מפה ותחזרי 3 שנים אחורה".
"אתה חושב שאני הולכת לבלות 3 שנים מחיי פעם נוספת?!" לא הייתי מוכנה לקבל את זה.
"אשלי, אני לא אומר לך מה יקרא אחרי שתעשי כל מיני דברים, את המעשים שלך תאלצי לשקול לבד, ויש עוד כמה דברים שעלייך לתקן".
"כמו מה?" שוב הגיע לקולי גוון מתריס במקצת, אך הצלחתי להשתלט עליו.
"את זה את תגלי לבד אשלי, אני לא יכול לעזור לך יותר, אך דבר אחד עליי לאמר לך לפני שאת יוצאת מפה".
העברתי את מבטי מפניו, התחלתי לפסוע בחדר, הוא רק הסתכל עליי ולא אמר מילה, כנראה חיכה לאישור שלי שאשמע את מה שיש לו להגיד לי.
"לפני שתאמר לי את מה שאני צריכה לדעת, אני אשאל שאלה", היססתי לרגע ואז הוספתי, "או יותר".
הוא הנהן לידי באישור, כנראה היה להוט שאשמע את מה שיש לו להגיד לי, "מה שאלותייך אשלי?"
לא עניתי לו, המשכתי לפסוע לאיטי בחדר הגדול, בחנתי את הנוף הנשקף מהחלונות הגדולים, התקרבתי אל הכיסא, "דבר ראשון, מה שימך?"
הוא הביט בי, כאילו ציפה לשאלה אחרת, אך לא אמר דבר ובפשטות הוא ענה לי, "אני לא יכול להגיד לך שזהו שמי, כי אני בעצמי לא יודע אותו, כשנולדתי, נולדתי פה, ונטשו אותי, המשרת שלי", הוא הורה באצבעו על הדלת שרק עכשיו שמתי לב שנסגרה מאחוריי, "גידל אותי, הוא ידע את תפקידי ולימד אותי את הדברים שידע עליו, אך את השאר הייתי צריך ללמוד בעצמי, ואני מבטיח לך שזה היה קשה, השם שדליתי לעצמי מבין הספרים שמהם למדתי היה, אסלן".
השם שלו עורר בי יראה, אני לא יודעת למה אבל הוא העביר בי צמרמורת לדקות מעטות. אך שתקתי והמשכתי להתקדם אל הכיסא המפואר.
"מה שאלך השנייה אשלי?"
"מה זה המקום הזה?" אמרתי בלי להביט בו, מתקרת יותר אל הכיסא שלו ומושיטה יד קדימה כדי לגעת בקימורים המופלאים שהופיעו על ידיות הכיסא.
"אני לא יודע, מעולם לא יצאתי ממנו".
"אז איך אני הצלחתי להגיע הנה?"
"החור השחור הביא אותך אל היער שנמצא מסביב"
"אני יודעת, אבל איך זה ייתכן?"
"אלו קסמים שמעולם לא התעסקתי בהם, אני מצטער אך לא אוכל לענות לך על השאלה הזו", בלי להביט בו הרגשתי את קולו רועד מעט ואת פניו מתרפות מהבעתן האטומה, אז סובבתי את ראשי אליו וראיתי אדם בדמות מלאך, הוא היה נראה מדהים, אך לעולם לא אוותר על אנדי!
"ולשאלה נוספת", לא חיכיתי שיענה ופשוט שאלתי, "למה אני נבחרתי להציל את העולם כולו מההרס?"
הוא השתהה בתשובתו, אולי שקל מה להגיד לי מילה למילה אך אני המתנתי, ממשיכה לבחון את הכיסא, "אולי כי לך יש את הכישורים המתאימים לכך, אני לא בחרתי בך, זה הגורל, אלו אותם כוחות קסומים שלא התעסקתי בהם, לצערי גם על זה לא אוכל לענות לך בשלמות".
"ועוד שאלה אחרונה", הוספתי בלי להמתין הרבה זמן.
"כן, מה שאלתך נערתי?"
הפניתי אליו את פניי לשמע התואר אך לא אמרתי לו על כך דבר, "איפה אנדי? ואיך אני יכולה להציל אותו?"
"את זה תצטרכי לגלות לבד, וזה שראית אותו בחדר שהיה אמור להיות שייך לספיר, אני גם על זה לא אוכל לענות לך, תצרכי למצוא את התשובה ואת ההצלה, עלייך לגלות זאת לבד".
כשדיבר קולו רעד יותר משחשבתי שהוא יכול, ראיתי דמעות קטנות מופיעות בעיניו, בפסיעות גדולות ניגשתי אליו וניקיתי את הדמעות מעיניו, "מה את עושה?" הוא השתהה במבטו עליי לפני שהפנה לי את גבו אל החלון הגדול.
"אני חושבת שעדיף לך אילו לא תבכה, אתה אמור להיות חזק אסלן!" אמרתי לו בקול יציב משתדלת לשמור על קור רוח.
"לא אשלי, את הדמעות אני מוריד כי אני לא יכול לעזור לך, אם הייתי יכול הייתי העוזר לך, ועכשיו אומר לך את הדבר החשוב מכל, אשלי", הוא נעצר לרגע והגיש לי דף קטן, עליו נכתבו שורות קצרות, מעין שיר קטן, אך הבנתי שזה לא סתם שיר, זה היה רמז.
"מאחורי עצים, בין הרים גדולים
מפתח שם תמצאי, אך ההרים אינם הרים
העצים אינם עצים, את הרמז תפתרי,
תמצאי שלווה ואהבה תחזור לזרועותייך,
מצאי את הדלת אל החלומות שחלמת
פתרי את החידה שקולה נדם
והלחמי בשאול, אותך ימשוך אליו
את המשימה עברי בהצלחה ,
ותקבלי שלווה ואהבה, המפתח נמצא מאחורייך"
"המפתח נמצא מאחוריי?" מלמלתי, ספק לעצמי ספק לאסלן, הפניתי את גבי אחורה וראיתי רק את החלון הגדול, אותו חלון הציג עיר קטנה, שקטה, איש לא הלך ברחוב, רק דמות אחת נראתה לי מבין הטיפות שעליה נטפו מהשמים.
"אשלי, זה לא הפשט של המילים, את חייבת לפענח את זה, האמת שניסיתי בעצמי אך לא עלה בידי".
הסתכלתי עליו ושתקתי.
"אשלי תמהרי, זמנך אוזל!" הוא הצביע על דלת שלא ראיתי קודם, מאחורי הכיסא הגדול, רצתי לשם, פתחתי אותה בתנופה, ובלי להביט לאחור נכנסתי אל השחור שעטף אותי כשמיכה חונקת.