thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 15

מצטערת שאני מעלה רק עכשיו… לא היה לי אינטרנט בשביל שאוכל להעלות לכם פרק נוסף..
מקווה שתאהבו את זה
וכל הערה והארה תתקבל בברכה :))
קריאה מהנה :D
מחכה לתגובות….

אחרי שצעקתי שמעתי שתי זוגות רגליים רצים במעלה המדרגות ובאים ישר אל החדר, לא הסתובבתי לכיוונם, אך שמעתי אותם נעצרים בפתח החדר, והרגשתי א מבטיהם נעוצים בגבי, אנדי התעורר…
"מי את?" הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח, "מה את עושה בחדר שלי ב.." הוא לקח את הפלאפון שלו והסתכל בשעה, "בשתיים בלילה?" הוא נעצר לרגע, מביט בי ובהורים שלו לסירוגין, "ומאיפה את יודעת את השם שלי?"
לא עניתי לו, הסתובבתי במקומי והבטתי בהורים שלו, לא עמדתי בזה וצעקתי עליהם, "מה עשיתם לו? למה הוא לא יודע מי אני?"
הם לא ענו לי, רק נשארו לעמוד במקומם כשעל פניהם הבעה קפואה שלא הצלחתי לפענח את פישרה.
שמעתי את אנדי זז מאחורי, הוא קם מהמיטה ותפס את ידי, "תעני לי עכשיו מי את או שאני קורא למשטרה" ואז הוא פנה להורים שלו ואמר, "מה אתם עומדים שם כך סתם? אתם יודעים מי היא או לא?"
אף אחד לא דיבר, שתיקה כבדה שררה בחדר כשאנדי אוחז בידי מאחורי גבי, קצת הכאיב לי, וההורים שלו עומדים ומסתכלים עליי מבלי להסיר את מבטם ממני.
"אנדי…" החלטתי סוף סוף לדבר, "זו אני, אשלי, אתה לא מזהה אותי? אתה לא זוכר אותי?"
לפני שהוא הספיק לענות שמעתי את קולה של אמו מדבר אליי, "איך הוא יכול לזכור אותך אם הוא הכיר אותך רק 5 חודשים מאוחר יותר?"
הסתכלתי עליה, בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת אבל אז נפל לי האסימון, הרי הכרתי אותו מאוחר יותר, הזמן חזר אחורה ואני עוד לא תפסתי את זה, רק שהפעם שלא כמו בפעם הקודמת דברים השתנו.
"למה עשיתם לי את זה? למה החזרתם אותי חצי שנה אחורה?" הרגשתי את ידיו של אנדי מרפות ממני, ובזווית עיני ראיתי אותו מכסה את פניו בהבעה מבולבלת
"על איזה חצי שנה אתם מדברים? מה הולך פה? אחורה בזמן?"
"אני לא יודעת איך אני הולכת לתקן את כל ההרס הזה, אני עוד לא ממש הבנתי מה הולך פה, אנשים מסביבי נעלמו, ספיר לא מכירה אותי בכלל, ולמה אתם בכלל גרים פה?"
"בואי אשלי", אמו של אנדי הושיטה לי יד ועל פניה שמה הבעה חייכנית משהו, הזיוף ניכר בעיניה, "אני אסביר לך".
עמדתי נטועה במקומי בלי יכולתי לזוז, הסתכלתי על אנדי, 'הוא בכלל לא יודע מי אני, הוא כבר לא אוהב אותי יותר', וכשההבנה הכתה בי צעקתי עליה.
"איך אני אמורה לדעת שהחלטות של אנדים ישפיעו כך על העולם עד שהיקרים לי מכל יעלמו ממני? אני הבנתי את זה עכשיו, ספיר לא באה ללמוד איתי כי היא מצאה את עולם החלומות שלה והגשימה לעצמה כמה חלומות ששינו מהמציאות האמיתי.
"סת' נעלם בגלל… בגלל שמישהו מהוריו מצא את עולם החלומות שלו והגשים חלום שביטל א המציאות של סת'. אני לא מבינה למה עשיתם לי את זה? איך אני יכולה לתקן?"
"את זה תצטרכי להבין לבד", קולו של אביו של אנדי נשמע כבר מתמיד, היה בקולו גוון עצוב שגרם לי לרצות לבכות.
הסתכלתי על אנד עוד פעם אחת, הדבקתי נשיקה קטנה ללחיו ורצתי משם, יצאתי מהחדר, מחפשת את חדר האמבטיה, החור השחור לא היה שם, אז הבנתי איפה הוא נמצא עכשיו.
"תגיעי לשם לפני עלות השמש, אחרת הוא ייסגר ולא תוכלי לעבור בו יותר לעולם", הקול של אמא של אנדי הדהד מאחורי, 'אולי הם בכל זאת לא כאלה רעים וכן רוצים לעזור לי'
"למה אתם לא עוזרים לי אם אתם יודעים כל כך הרבה?"
"בגלל שאנחנו לא יכולים, ניסינו פעם, אבל אז הבנו שהתפקיד הוא לא שלנו", אמא של אנדי נשמעה שבורה בקולה העדין.
"ומה עם כל האנשים שכלואים שם? למה הם שם?"
"כי הם נכשלו בתפקיד שלהם, והיינו צריכים למצוא מישהו אחר כל פעם"
"אבל למה הם כלואים שם? למה לא יכולתם להניח להם?"
"כי הם הביאו הרס לעולם כשנשארו חופשיים, הרצון שלהם להישאר במצבם הביא הרס ולא יכולנו לתת להם לשנות החלטות וכך לשנות את העולם כולו בלי יכולת להחזיר אותו"
הסתכלתי עליהם עוד פעם אחת ורצתי במורד המדרגות, דרך היציאה מהבית אל המכונית של אמא שלי, הלב שלי התרסק בתוכי, למרות שהבנתי את המצב שבגללו אנדי לא מכיר אותי, אבל זה כאב לי, כי ידעתי שהוא אהב אותי עד כלות נשמתו שהחליט לחזור אליי באותו לילה.
נכנסתי לאוטו ונסעתי משם במהירות המרבית לא היה איכפת לי יותר מכלום, "עליי להציל את אנדי" זו הייתה המחשבה שהניעה אותי.
הגעתי הביתה ובשקט התגנבתי אל חדרי שהיה דומם ורק צלליות מוזרות ריחפו על הקיר, התכופפתי מתחת למיטה וגיליתי את החור השחור שכל לילה חלמתי עליו.
לא חיכיתי עוד הרבה, לקחתי איתי רק תיק קטן ודברים נחוצים ביותר, לא ידעתי לאן החור הזה מוביל אבל קיוויתי שהוא יוביל אותי אל התשובה, הזדחלתי מתחת למיטה ונפלתי אל התהום החשוכה.
הרגשתי קושי רב לנשום ואיבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על אדמה חמה, בין עצים, שמבעד לעלים שלהם ראיתי את קרני השמש הזורחות מעליי.
"איפה אני? ומה השעה עכשיו?"
הסתכלתי בשעון שעל פרק ידי אך הוא לא זז, היער היה שקט והציפורים לא צייצו, רק אוושת הרוח פרעה מעט את שערי,
לא ידעתי לאן ללכת ומסביבי ראיתי רק הרבה עצים, "לאן הגעתי?"
החלטתי לעשות לעצמי סימני דרך כדי לא לחזור על עקבותיי שוב ושוב, אז הוצאתי מארקר שהיה במקרה בתיק שלי והתחלתי לסמן כל עץ שעברתי לידו,
הלכתי שעות על גבי שעות, ולמזלי לא הלכתי במעגלים, היער היה ענק…
המשכתי ללכת עד שמבעד לעצים ראיתי כמו מן מבנה לבן וגבוה, אולי בסרטים אם הייתי רואה אותו הייתי אומרת שזה אחד מהמקומות שכל החוקרים מגיעים אליהם כדי למצוא אוצר.
אבל הפעם הרגשתי שזה המוצא האחרון שלי, אז המשכתי ללכת.
כשהגעתי לשם ממש ראיתי שזה לא סתם מבנה זו הייתה חומה, שבמרכזה, הציץ אליי בית, או אולי אפשר לאמר שזה ארמון,
לארמון היו שערים גדולים ועליהם היו חרוטים סימנים שלא זיהיתי, מימי לא ראיתי כאלה סימונים.
נגעתי בשער, אך הוא עמד דומם למולי.
ראיתי אשנב קטן, אז הצצתי בעדו וראיתי גינה מפוארת. לא ידעתי מה לעשות אז דפקתי על השער בחוזקה בעודי צועקת, "פתחו לי, אני חייבת להיכנס פנימה, פתחו לי".
אחרי דקות מעטות שמעתי צעדים קרבים והשער נפתח כדי חריץ.
"מי את?" בפתח עמד משרת, לפחות ככה הוא היה נראה.
"אני אשלי", השבתי בקול צרוד מהצעקות.
"חכי רגע", הוא סגר את השער, עמדתי שם עוד זמן מה ואז שמעתי את צעדיו מתקרבים שוב אל השער.
בעודי עומדת, חזרת כוחות, ראיתי את השער נפתח לאיטו כשהוא חורק על הצירים שלו.
"בואי אשלי, היכנסי, חיכינו לבואך".
בהיתי בו, 'למה הוא אומר שהוא חיכה לי?' הוא החווה בידו שאכנס, אחרי היסוסים מעטים החלטתי שאין לי מה לעשות חוץ מאשר לקבל את ההזמנה שלו. אז נכנסתי פנימה.
טוב, לא אלאה אתכם בסיפורים, אתם בוודאי עוד חושבים, מה כבר היה יכול לקרות, דבר אחד אני יכולה להגיד לכם, המקום הזה שינה אותי לחלוטין, הבנתי הרבה דברים שם.
והמצב שלי לא נהייה יותר טוב כשהזמן חלף, ככל שהתעכבתי יותר זמני הלך ואזל, והרגשתי שאת אנדי אני אאבד לעולם.