thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 14

טוב, כיוון שהיה נראה שאתם רוצים שאמשיך אז…
הנה פרק 14.. :)) מקווה שתאהבו
מחכה להערות והארות :))
קריאה מהנה…

המשכתי לעקוב אחריהם, היה נראה שהם אוהבים, אולי אפילו מאד! אבל דבר אחד לא הבנתי, הרגשתי שיש פה משהו שונה, כאילו, חסר לי פה משהו, בחלומות האלה של ספיר שמתגשמים בעולם הזה, אבל לא ידעתי מה, וגם משהו בזיק בעיניים שלה, הרבה דברים לא היו לי מובנים.
המשכתי לעקוב אחריה לילה שלם, עד עלות השחר, הייתה עם הבחור הזה במשך כל הלילה, הם טיילו, דיברו, השתעשעו וחגגו לעצמם.
כשקרניים ראשונות הופיעו באופק היא נתנה לבחור הזה נשיקה ורצה לה, רצתי אחריה, משתדלת לא להתגלות, הגענו לאותו גן ילדים, הדלת הייתה מעוננת מעט, וקצותיה התחילו להעלם, היא רצה פנימה, בשנייה האחרונה נכנסתי גם אני.
היא לא ראתה אותי, רק רצה במורד המדרגות, רצה ורצה ורצה… ואני אחריה, משתדלת לגמוע את המרחק במהרה, הגענו אל החדר, היא לא עצרה לרגע להביט לאחור ועברה מבעד לדלת, חיכיתי רגע אחד ועברתי שם, השעה הייתה לפנות בוקר, דבר נוסף שהפתיע אותי, הרי עברו שעות מאז עזבנו, איך זה ייתכן שפה הזמן הזדחל לו?
ספיר רצה לחדר שלה ונשכבה במיטה, ראיתי אותה מושכת מעליה את החצאית, מתחת לשמיכה, ותוחבת אותה מאחורי המיטה.
לא המשכתי להסתכל, יצאתי אל המרפסת הקטנה שהדלת שלה הייתה הכי קרובה אליי וקפצתי למטה, רק קומה אחת, נעזרתי בעמוד כדי לא לשבור את הרגליים בנחיתה.
נחתתי על הדשא הרך והתגלגלתי מעט, לא עצרתי לנו, רצתי אל האוטו של סת' ונסעתי משם בדהרה, לא משאירה עקבות..
הייתי נסערת,"מה קורה כאן? מה גרם לשינוי הזה שספיר, לא מגיעה אליי לביצפר?"
המחשבות לא עזבו אותי ורצו במוחי בדהרה, ניסיתי לעשות בהם סדר אבל זה לא ממש הצליח המשכתי לחשוב ולחשוב ולנסות להבין מה קרה. אבל לא הצלחתי להבין מה הולך פה.
עבר עוד זמן שבחלק מהלילות הייתי עוקבת אחרי ספיר, ומנסה להבין מה עובר עליה ובחלקם הייתי מנסה לפתוח את הדלת ולהגיע לאנדי שאני אוהבת, אבל הדלת מעולם לא נפתחה, כאילו לאנדי אני לעולם לא אגיע.
לילה אחד חלמתי חלום, בחלום ראיתי את עצמי בבית שלי, זה היה נראה לי מוזר, כי סתם עמדתי באפס מעשה באמצע מסדרון, אבל לא שלטתי בחלום, אחרי דקות מעטות התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי, פתחתי את הדלת וניגשתי אל המיטה שלי, התכופפתי מתחתיה, ולמרבה הפלא, היה שם חור שחור גדול, קפצתי פנימה ואז התעוררתי בבהלה כשהרגשתי את הנפילה.
ירדתי מהמיטה והתכופפתי מתחתיה, הייתה שם רצפה, כמו תמיד וכמו שצריך להיות, מיששתי קצת את פני השטח אבל כלום לא השתנה.
אז חשבתי שאולי זה סתם חלום.
אחרי כמה ימים כל מיני דברים נראו לי מוזרים, סת' נעלם, ואף אחד לא שאל להעדרו, הלכתי אליו הביתה והוא לא היה שם, לא הוא ולא המשפחה שלו…
אנשים מסביבי נעלמו, אנשים שאהבתי, אנשים שהיו יקרים לי, אבל יום אחד זה הגיע לשיא, אחי הקטן נעלם, ואף אחד לא דיבר עליו, אף אחד לא חשב עליו, כאילו בכלל לא הכירו בו… כאילו הוא לא היה קיים.
הדברים נראו לי חשודים, אבל לא ידעתי כיצד לפעול…
העולם שהכרתי כבר לא היה אותו עולם, בלילות הייתי חולמת את החלום בו הייתי נופלת ואז הייתי מתעוררת שטופת זיעה ובודקת את הרצפה מתחת למיטתי, זה לא ממש השתנה מלילה אחד אל השני…
"אשלי?" התנערתי משרעפיי, היה זה שיעור היסטוריה בו למדנו על לינקולן, ועל היותו ראש הממשלה הראשון של ארה"ב, או שזה לא היה ראש ממשלה? אולי זה היה בכלל נשיא? לא הייתי מרוכזת, חשבתי על כל מה שקרה מאז התעוררתי לפני חודש במיטה שלי והעולם שהכרתי השתנה לחלוטין.
הבטתי במורה במבט בוהה, לא מבינה מה היא רוצה, "מה?"
"המנהל קורא לך", כשהיא אמרה את זה ראיתי ראש של ילדה מהשנה מתחתי מציץ בדלת, היא הייתה נראית מבוהלת, יצאתי מהר החוצה ולפני שהיא הספיקה לברוח תפסתי בידה…
"למה את מפוחדת?" שאלתי אותה בשקט, שלא ישמעו אותנו
"אני לא", היא מיהרה להכחיש, כאילו שזה היה שייך
"אני רואה את הפחד בעיניים שלך, איך קוראים לך? סטפאני?" היא הנהנה קלות מנסה להתחמק מהמבט שלי, מנסה להשתחרר מהאחיזה שלי בה, "סטפאני, ספרי לי מה קרה"
היא הביטה לצדדים ואז משכה אותי אל תוך החדר של השרת, נדחקתי פנימה כשהיא דוחפת אותי, לפני שהיא סגרה את הדלת היא הביטה לצדדים בחשש ואז סימנה לי עם אצבעה על פיה, שאשתוק.
אז שמעתי בקולה, או יותר נכון מלאתי את בקשתה ולא דיברתי ואז היא ניגשה אליי, תפסה בפניי והרימה מעט את גופה על קצות האצבעות, תופסת חזק באוזני, "איי" כמעט צעקתי, זה היה כואב..
היא סימנה לי שוב על פיה שאהיה בשקט, ואז תפסה את ידי, כנראה התחרטה על להגיד לי משהו, ותחבה לתוכה מכתב כשלחשה, "תפתחי את זה רק בבית, בחדר שלך"
ואז היא רצה החוצה, נעלמה מעיניי תוך שניות, ניסיתי לתפוס אותה אבל היא התרחקה בלי שיכולתי לגעת בה בכלל…
ניסיתי לפתור את התעלומה ואז נזכרתי שהמנהל קורא לי, הלכתי אליו וכשהגעתי לחדרו היה נראה שהוא לא מבין על מה אני מדברת, אז מלמלתי אליו שכנראה זו הייתה טעות.. כשהתקרבתי אל הכיתה שלי הבנתי שזה היה רק תירוץ והיא הייתה צריכה להעביר לי את המכתב הזה.
סיימתי את הביצפר ומיהרתי הביתה, סופיה, חברה שלי הציעה לקחת אותי הביתה, אמרה משהו על זה שהיא בין כה מגיעה לשתי רחובות ליד אז היא תקפיץ אותי, הסכמתי וזה זירז את דרכי הביתה, הגעתי הביתה וזרקתי שלום חטוף לחלל הריק, הבית היה שומם, רצתי אל החדר והתיישבתי על המיטה, מעיפה ממני את התיק כשבדרך אגב אני מוציאה את הדף המקופל מהכיס, פתחתי אותו וזיהיתי את הכתב, של אותה אישה, "אמא של אנדי" לחשתי לעצמי.
"אשלי היקרה!
את חייבת למהר, העולם מתמוטט לו, שימי לב מה קורה סביבך, את חייבת לעשות מעשה, את חייבת למלא את תפקידך!
אשלי, מהרי! אחרת יקרה אסון איום ונורא…
בהצלחה!"
הבטתי במכתב בעיניים קרועות לרווחה, "זה לא סתם, חזרתי אחורה בזמן, חצי שנה אחורה כדי לתקן, מה אני אמורה לעשות עכשיו?"
ואז עלתה בדעתי החלטה, "אחזור לספיר… אחזור אל העולם שלה, היא היחידה שאני יודעת, שעוברת בין העולמות", אז החלטתי לחזור אל העולם שלה, כדי לראות, אולי שם אמצא רמז…
בלילה התגנבתי אל הסלון, גנבתי את מפתחות האוטו של אמא ורצתי החוצה, שלא יוכלו לעצור בעדי, זה היה קל, הרגשתי שבין כה וכה לאיש לא איכפת מקיומי.
הגעתי לבית של ספיר, הקשתי את הקוד, אבל הוא היה שגוי… זה היה בלתי אפשרי, והאזעקה צפצפה, רצתי אל המרפסת האחורית וטיפסתי דרכה, שלא יתפסו אותי, שמעתי צעקות, קולות של אנשים שלא הכרתי, הגעתי אל החדר של ספיר, אך החדר לא היה אותו חדר, המיטה הייתה תפוסה…
ראיתי שיער שטני קצר מציץ מבעד לשמיכה, צורת הגוף הייתה מוכרת לי, ניגשתי אליו, עמדתי מעליו, צעקה נפלטה מפי למראה פניו… "אנדי?!"