thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 12

טוב…. בגלל שביקשתם אני מעלה עוד פרק :))
תהנו…. וקריאה נעימה :D
מחכה לתגובות ולהערות והארות….. אשמח לשמוע את כל מה שאתם רוצים להגיד

הדמויות נראו כאילו הן כלואות בכלא בלתי נראה, הן עמדו אך עיניהם של כולן היו עצומות, סקרתי את החדר, לא היו שם הרבה, אבל היה נראה סבל על פניהן, ניסיתי לקום מהכיסא כדי לסקור את הדמויות מקרוב אבל הרגשתי את עצמי כבולה לכיסא, "למה אני לא יכולה לקום?"
בסופו של דבר נכנעתי לכבלים הבלתי נראים והמשכתי לשבת, אחרי זמן מה ראיתי שתי דמויות מתקרבות לעברי מקצה החדר, המקום שממנו אני הגעתי.
ככל שהתקרבו אליי התמונה התבהרה לי יותר ויותר, אלו היו ההורים של אנדי.
כשהיו במרחק של כ10 צעדים ממני הם נעצרו, "שלום אשלי, לקח לך זמן להגיע".
לא עניתי להם, המשכתי לשבת בכיסא ברוגע, ניסיתי לשוות לפני מראה אדיש אך זה היה קצת קשה.
"את רואה את כל אלה מסביב?" זו הייתה אמא של אנדי, היא החוותה בידה לשני הכיוונים משני עברי, על כל האנשים "הישנים", הנהנתי בחטף, "הם קיבלו תפקיד דומה לשלך אבל כולם נכשלו, היה עליהם להציל את העולם, הם לעומתך, גילו את הדרך בה עליהם להציל את העולם, אבל הם לא עשו את זה, היה להם נוח", היא הדגישה את המילה 'נוח', "להמשיך בשלהם, אולי כי הם פחדו"
היא נעצרה, סוקרת אותי במבטה אחרי הדברים שהיא אמרה לי, לא ממש הבנתי על מה היא מדברת, 'למה היא מתכוונת בלהציל את העולם?'
"אשלי, תביני שהתפקיד שלך גדול מאד, את עוד לא הבנת מה היה המקום אליו הגעת?" היה זה אבא של אנדי, לראשונה שמעתי את קולו והוא היה קול עמוק, סמכותי, הרגשתי שאני רוצה להקשיב לכל מילה שלו בשקיקה, כאילו בקולו מונחת מטבע קסם שגורמת לשומעים אותו להקשיב אליו.
"אני עוד מנסה לפענח את המכתב כשאנדי נעלם", השבתי קצרות, ניסיתי להישאר אדישה אבל זה היה קשה.
"אנדי?", היא צחקה בקול גבוה וחלול, קול שלא התאים למראה שלה כלל וכלל, "אנדי…"
אחרי שחזרה שנית על שמו ראיתי מעין צלחת גדולה יורדת מהתקרה, ראיתי מן כבל, שרשראות ברזל שמחזיקות אותה. ככל שהיא התקרבה לרצפה ראיתי שיש עליה משהו, או מישהו…
"אנדי", הצעקה שלי הצליחה לצמרר אפילו אותי, ראיתי את אנדי יושב כבול בתוך הדבר הזה, זרועותיו היו מאחורי גבו וראשו שמוט על חזהו ברפיון, "מה עשיתם לו?"
"אנחנו לא עשינו לו כלום, זה רק סם הרדמה, הוא עוד מעט יתעורר", היא סיימה את המשפט ושקט שרר שם במשך זמן לא ארוך, ואז.. בזווית עיני ראיתי את הדמויות זזות, ראיתי שהן מנסות לדבר אך כל קול לא נשמע מהן.
"אני לא מבינה מה אתם רוצים ממני", צעקתי בכל כוחי מנסה לקום מהכיסא, "למה כבלתם אותי לפה?" ניסיתי שוב ושוב.
"וותרי, אל תלחמי בשלשלאות הבלתי נראות, הן יותר חזקות ממך וחבל לך לבזבז את כוחותייך עליהן, את עוד תזדקקי להן"
אך אני לא הסכמתי לוותר והמשכתי לצעוק לכיוונם, "מה אתם רוצים ממני? על איזה הצלת עולם אתם מדברים? למה הבאתם אותי הנה? אני בכלל לא מכירה אתכם".
"את באת מרצונך", הוא דיבר כשהבעת שחוק על פניו וקולו לעגני משהו.
"אני באתי, הרגשתי נמשכת למקום הזה, כאילו מישהו משך אותי בחבלי קסם", התזתי לעברם, מנסה לשמור על היגיון בריא.
"תראי, אשלי, חשבנו שאפשר לדבר איתך כמו שצריך, למה את סתם נלחמת? אנחנו רוצים להסביר לך כמה דברים", היא ניסתה לדבר בעדינות אך קולה היה נוקשה, כאילו היא עצבנית.
"טוב, נעשה הסכם, אתם תשחררו אותי ואני אשמע למה שיש לכם להגיד", הפסקתי להלחם בשלשלאות שכבלו אותי, מחכה לשמוע מה יש להם להגיד.
"תיזהרי אשלי, אם את מתכננת פה איזה משהו, כגול בריחה זה לא יעזור לך ורק יחמיר את המצב".
הנהנתי בחולשה, 'מה עוד נותר לי לעשות?' "רגע", הייתי חייבת להוסיף לפני שהם סגרו איתי הסכם.
"מה?" שניהם ענו לי בקול אחד, מעט כועסים.
"שחררו גם את אנדי", קיוויתי שהם יקשיבו.
"עשינו עסק", בין רגע הרגשתי את גופי חופשי לעשות כרצונו, קמתי מהכיסא ורצתי אל אנדי, תפסתי בו חזק והתיישבתי על הרצפה לצידו. אך הוא לא היה משוחרר.
"הבטחתם!" הבטתי עליהם בכעס והתרוממתי מהרצפה עליה נחתי לצד אנדי.
"לא אמרנו מתי, אנחנו נשחרר אותו אל תדאגי", הם היו ציניים, אבל אני לא יכולה לשחרר אותו בעצמי.
"אנדי.." לחשתי אליו, תפסתי את פניו והרמתי אותם אליי, עיניו היו עצומות וכאב נראה בפניו, העברתי את ידי על לחיו, מזיזה את שערו, שנפל על פניו, אחורה. הושטתי אצבע אחת ונגעתי בשפתיו, מחכה שיפתח את פיו, קיוויתי שזה רק חלום ועוד רגע אתעורר בבוקר ואראה את אנדי מביט בי בחיוך גדול.
אך התבדיתי, ידעתי שזה לא חלום, דמעות ירדו מעיניי כשראיתי אותו ככה בלי יכולת לעשות כלום קרסתי על הרצפה לצידו, לא חיכיתי הרבה ונישקתי אותו על שפתיו, אולי זה היה סתם חלום שלי אבל קיוויתי שכמו בסרטים הוא יתעורר בנשיקה.
זה גם לא עבד.
תפסתי את ראשו וחיבקתי אותו אל ליבי, מרגישה את הדמעות נשפכות מעיניי, יורדות ונעלמות בשערו הרך.
כל אותו זמן הדמויות מסביבי הסתכלו עליי, וההורים של אנדי, שאני בכלל לא בטוחה שהם באמת ההורים שלו, הביטו בנו ולא עשו שום דבר. אולי נתנו לי זמן להירגע כדי שאקשיב להם.
עברו עוד דקות ארוכות, עצמתי את עיניי והנחתי את ראשי על ראשו שתפסתי בידיי. הרגשתי יד נוגעת בכתפי, הבטתי לעברה וראיתי את אמא של אנדי, ניערתי אותה מעליי והתרוממתי שוב לעמידה.
"מה-אתם-רוצים-ממני?" הדגשתי כל מילה וכל הברה.
"תראי אשלי, את נועדת להציל את העולם מהתוהו ובוהו שהולך לקרות בהמשך התקריות הבלתי נמנעות בין העולמות", לא הבנתי על מה הם מדברים, 'עולמות? תקריות?'.
בהיתי בהם בחוסר הבנה.
"את זוכרת את המקום בו פגשת את אנדי לראשונה? המקום שאליו הגעת לאחר שהלכת זמן רק בתוך מנהרה ארוכה, ואפילו השעה לא הייתה אותה שעה, וראית את עצמך אין ספור פעמים…"
היא לא סיימה לדבר, קטעתי אותה, "כל החלומות שחלמתי מאז שאני זוכרת את עצמי, ראיתי את עצמי אלפי פעמים בעשרות סיטואציות שונות נזכרת בחלומות שהיו לי ולא התממשו", קולי הלך ודעך, "כאילו המציאות מקיימת את מה שרציתי שיקרה ולא קרה, כאילו עולם שנברא במיוחד בשבילי, עם כל החלומות שלי…" נעצרתי לרגע, שוקלת את דבריי, "וספיר… שלא הכירה אותי", הפסקתי, כשההבנה מגיעה אליי בנחלים, טיפין טיפין.
"העולם ההוא, הוא קיום כל חלומותייך אשלי, אבל, אני רואה ששמת לב לבד, ברגע שהחלומות שלך מתגשמים, דברים אחרים מתבטלים", היא דיברה לאט, כשכל מילה ממילותיה מכה בי באגרופים.
"אז זה העולמות שדיברתם עליהם…" נעצרתי לרגע, "ויש עוד כאלה"
"יש עוד אלפי, לכל אדם שקיים בעולם, קיימת כזו מציאות ואלו אלפי העולמות…" שוב קטעתי את דבריה.
"והעולם שלי, זה העולם האמיתי", הם הנהנו אליי.
ראיתי את שאר האנשים הכלואים בתאים בלתי נראים מהנהנים אליי בחיוך, אצל חלקם ראיתי בעיניים מבט שאומר לי שאני חייבת להצליח במשימה, שאני חייבת להוציא אותם לחופשי.
המשכתי לדבר מחברת חלקים מכל מיני סיטואציות שעברו עליי מאז חזרתי מעולם החלומות שלי, כמו פאזל, "ואם שני אנשים משני עולמות יתחברו.." עצרתי והסתכלתי על אנדי במבט כואב, "אז העולם יחרב. וכל האנשים האלה כאן", הצבעתי על האנשים הכלואים, "ערבבו את עולם החלומות שלהם עם העולם האמיתי"
כולם, ללא יוצא מן הכלל הנהנו אליי.
"אבל מה עליי לעשות? מה התפקיד שלי?" עוד לא הבנתי איך אני קשורה לכל הנושא הזה.
"אשלי, את צריכה למצוא את כל העולמות האלה ולהשמיד אותם, שזה לא יקרה שוב, ברגע שתשמידי את עולם קיום החלומות, אז האנשים פה ישוחררו לחופשי, העולם האמיתי לא יהיה על סף קריסה, והחיים ינצלו".
"אבל איך אני עושה את זה?"
"את הפיתרון לשאלה הזו עלייך למצוא לבד", הם סיימו את המשפט ונעלמו באוויר, מצאתי את עצמי ליד אנדי שהיה כבול, מול כל האנשים האלה שנכבלו פה בתאים בלתי נראים, אבודה, בלי תשובה לשאלה הפשוטה שלי.
האדמה תחתי התחילה לרעוד, אחרי כמה דקות נבקע בה חור בדיוק במרכז החדר, כמעט נפלתי לבפנים, והאדמה הפסיקה לרעוד, האנדים בתאים הצביעו על החור, סימנו לי שאקפוץ אך אני לא הייתי מסוגלת, "ולהשאיר את אנדי פה?"
ניגשתי אליו, ניסיתי להוציא אותו, לעורר אותו אך זה לא עבד.
והם סימנו לי לעזוב אותו, המשכתי לחבק אותו נשארת שם זמן שנדמה לי כמו נצח, נישקתי אותו על מצחו, "אני אחזור אנדי, אני מבטיחה לך!"
רצתי אל התהום וקצפתי פנימה, הולכת לחפש את הפיתרון.