thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 10

אם אתם רוצים המשך אז תבקשו, אני לא אעלה סתם פרקים חבל לי על המאמץ….
קריאה מהנה :))

"אז את רוצה לספר לי מה קרה מאז חזרת הנה?" אני לא יודעת איך זה קרה אבל באיזשהו שלב הצלחנו להתנתק אחד מהשנייה, למרות שזה היה מאד מאד קשה,
ישבנו במטבח, לפנינו היו שתי צלחות עם ארוחת בוקר, הכנתי סלט וחביתות בעוד אנדי צחק, "בטח האוכל שלך הכי טעים בעולם" העדפתי לא להגיב ועכשיו אנחנו יושבים אחד מול השנייה, לקראת סיום הארוחה..
"אממ.. כן, אני חושבת שאני אתחיל", השענתי את ידיי על השולחן ועליהן הנחתי את סנטרי, מביטה עמוק לתוך עיניו, הוא הושיט אליי את ידו ותפס אחת מידי, הניח אותה על השולחן ועליה שם את ידו, נשענתי מעט אחורה בכיסא, שוקלת את מילותיי אחת לאחת
הוא הביט עליי במבט מתעניין, טבעתי בתוך עיניו הכחולות, אמרתי את זה ואני אומרת את זה שוב, הוא בחור יפיפה!
"אז ככה, המשכתי ללכת במנהרה כשהמחשבות התקיפו אותי אחת אחרי השנייה, שאלתי את עצמי אם אני אחזור אליך והרגשתי את הרגשות מציפים אותי, הרגשתי כמה הלב שלי יוצא מתוכי ורוצה לחזור אליך אך לא העזתי להסתובב ולחזור אחורה אז המשכתי ללכת, רצתי וכמעט נפלתי כמה פעמים בדרך.
"לאחר זמן שנראה לי כנצח ראיתי אור בקצה המנהרה, ממש כמו בפעם הראשונה כשהייתי בכיוון ההפוך, בדרך אליך, ידעתי שתף אגיע בחזרה למקום אליו אני שייכת אבך המחשבות לגבי מה זה המקום הזה ואיפה הוא, לא עזבו אותי.
"כשנכנסתי לחדר הקסום הקיר התממש מאחורי אך לא העזתי להביט בו, במהירות פתחתי את הדלת ונכנסתי למסדרון פה, היה חושך מוחלט, אז רצתי לחדר של ספיר וראיתי אותה ישנה, ממש כמו שעזבתי אותה, משהו לא הגיוני קרה פה, ככה חשבתי.
"אבל החלטתי להיכנס למיטה ולדבר על זה בבוקר עם ספיר, כשקמנו בבוקר והייתי בדרך לביצפר סיפרתי לספיר את כל מה שעבר מאותו רגע שעברתי בדלת עד שחזרתי לחדר שלה, היא חשבה שאני משוגעת, אבל בלילה שלאחר מכן הוכחתי לה את דברי, לא רציתי לחזור למנהרה אז אמרתי לה שעדיף שנישאר כאן.
"כשהלכנו יום אחד ברחוב ראינו זוג, ולא תהיתי לגבי זהותם, הם דמו להורים שלך שתי טיפות מים, לא לקח לי הרבה זמן לקלוט שהם מתקרבים אליי, נבהלתי ורציתי ללכת אבל כשעברו לידי הם הפילו על הרצפה פתק, כנראה שבכוונה, ניסיתי לרוץ אחריהם ולהחזיר להם אותו אבל הם נעלמו מפינת הרחוב ולא הצלחתי למצוא אותם, אז פתחתי את הדף וראיתי מכתב, המכתב נועד אליי".
"מה היה כתוב בוא?" אנדי קטע את דברי, זה באמת נשמע קצת הזוי, המבט השואל על פניו היה ברור לי לגמרי,
סימנתי לו להישאר לשבת ורצתי במעלה המדרגות אל החדר, שם עמד התיק שלי, שלפתי מתוכו את המכתב וחזרתי אל אנדי, מושיטה את ידי קדימה, אוחזת בדף, הוא הביט בי ולקח מידי את הדף, כשפתח אותו התיישבתי על הכיסא מולו והבטתי בעיניו המטיילות על הדף הלוך ושוב קוראות את השורות.
"אשלי יקרה!
את לא מכירה אותנו ולא יודעת מי אנחנו, אבלך אני חושבת שהצלחת לזהות אותנו, כרגע אני לא יכולה לגלות לך את זהותנו האמיתית, וכן, אני יודעת מה את חושבת 'מה הם רוצים ממני?' אנחנו הובלנו אל החלומות שלך וגילינו לך את הפתח אל המקום הזה שאליו הגעת, אני יודעת שאת שואלת את עצמך מתי כבר אכתוב לך מה זה המקום הזה אך, לצערי לא אוכל לגלות לך, את זה תצטרכי להבין לבד, את חכמה אני סמוכה ובטוחה שתביני בקרוב.
אך, אני חייבת להגיד לך כמה דברים מאד חשובים, המקום הזה מסוכן ואסור לך לחזור לשם לעולם, ולא לגלות עליו לאיש, אני יודעת שאנדי כבר יודע וגם ספיר, אבל אסור שעוד אנשים ידעו, את נבחרת לדעת על המקומות האלו מכל האנשים בעולם, דבר אחד אני יכולה להגיד לך, יש עוד כמה כאלה
ואני יודעת גם ששמת לב לכל מיני פרטים קטנים כגון, שראית את עצמך שם, אשלי, אל תחזרי לשם אלא אם את מוכרחה! זה מסוכן ועלול להשמיד את העולם, אסור לך ליצור קשר עם אף אחד שם!
למקום הזה יש כללים מאד ברורים, וגם אותם לצערי אני לא יכולה להגיד לך, אבל את תדעי אותם תביני את דברי בבוא הזמן, גם אם את עכשיו תוהה לגבי המכתב הזה, אשלי הוא נועד לך ורק את תביני אותו, את חייבת לשמור על זה בסוף, המשימה שלך היא להציל את מה שנותר כאן, הכל תלוי בך.
אבל את הדרך לקיים את זה את צריכה לגלות בכוחות עצמך, ואם לא תעשי את מה שמוטל עלייך, יקרו דברים נוראיים! אשלי, את חייבת להציל אותם, את אוהבת אותם והם חשובים לך.
אם יש לך שאלות, שלא קשורות למכתב, ואני יודעת שיגיעו אלייך שאלות בבוא הזמן, את תקבלי תשובה ואני מבקשת ממך שלא תבואי לחפש אותנו, את לא תמצאי אותנו וזה יגרע מזמנך, אשלי, אין לך הרבה זמן.
ועוד משהו, אנדי באמת אוהב אותך, אבל יש בזה בעיה, אשלי, תיזהרי!
בהצלחה ילדונת, אנחנו סומכים עלייך!"
"אשלי, אני לא מבין, מה זה?" אנדי הביט בי ואז החזיר את מבטו אל הדף, קורא שוב ושוב את הנכתב מנסה לדלות מתוכו פרטים.
"האמת שגם אני לא ממש יודעת מה זה אומר, אני רק יודעת שיש אצלי הרבה אחראיות, אנדי, דברים איומים הולכים לקרות אם אני לא אעשה משהו, אבל אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך ואיפה ומתי, אנדי אני לגמרי אבודה"
אנדי הניח את המכתב על השולחן, קם מהכיסא וניגש אליי, הדמעות הציפו אותי והרגשתי את ידיו נכרכות סביב כתפיי, "אני איתך, אני מבטיח לך שאני אעזור לך"
"אני לא יודעת.." גמגמתי אליו מתוך הבכי, "אתה צריך לחזור הביתה אתה חייב ללכת לשם"
"לא, אני לא עוזב אותך, אני לא מסוגל להשאיר אותך פה לבד להתמודד עם זה, אני לא מבין רק, איך זה יכול להיות ההורים שלי?"
"אני לא יודעת אבל אני בטוחה שפה טמונה המלכודת, יש בזה משהו, אנדי אתה חלק מזה, אתה חלק ממשהו שאתה בכלל לא יודע מה הוא"
הוא לא הגיב, רק המשיך לחבק את כתפיי מאחור, הסתובב אליו, וקמתי מהכיסא, חיבקתי אותו, טומנת את ראשי בחזהו, הוא הניח את ידו על שערי, ליטף אותי בעדינות
עמדנו כך, בדממה, לא מרגישים את הזמן החולף עלינו, כאילו הזמן נעצר והנצח הוא רק שלנו.
שמעתי מפתח ננעץ בדלת הבית ואז את הדלת נפתחת, אור הגיע אלינו מבחוץ, ספיר חזרה.
היא ניגשה אלינו, הרימה את הדף מהשולחן, והושיטה לי אותו, בצירוף של דף נוסף, עליו נכתבו שורות בודדות.
"אשלי יקרה!
תחזירי את אנדי הביתה, אסור שהוא יהיה מעורב בזה, לפחות לא עכשיו, יגיע הזמן ואת תהיי איתו, אני מבטיחה"
החוורתי למראה השורות האלו, "מאיפה הבאת את זה?" הסתכלתי על ספיר במבט מלא אימה.
"אותו זוג עבר לידי, האישה הושיטה לי את הדף הזה, כשהורדתי את מבטי אל הדף וקראתי, לא הספקתי אפילו לחפש אותם כי הם נעלמו"
הראיתי את הדף לאנדי והוא החוויר, "אני לא עוזב אותך!"
"אנדי אתה חייב!" הדמעות ירדו מעיניי בזרמים מחודשים…
"אשלי, אני נשאר פה!"