thousands worlds (אלפי עולמות) | פרק 27

אני מעלה שוב את הפרק הזה…
אם אתם רוצים שאני אמשיך אז תגידו, אם לא, אז זה הפרק האחרון שאני מעלה לאתר.
קריאה מהנה :))
מקווה שתאהבו

כשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי שוכב בחדר שלא ראיתי קודם לכן, התקרה מעליי הייתה לבנה בלי שום סימן למה שקרה לי קודם לכן.
ניסיתי להתרומם מעט והרגשתי כאב בגב, במקום שבו הרגשתי את הדקירה ממש לפני שהתעלפתי.
ואז שמתי לב שזה לא סתם, אני גם כבול למיטה בלי יכולת לקום ממנה, אבל ממה שהצלחתי לראות מזווית העין, החדר היה כמו חדר בבית חולים.
"אז איפה אני עכשיו?" שאלתי את עצמי מספר פעמים וזרקתי את ראשי לאחור כי נגמר לי הכוח להחזיק אותו באוויר כשאני לא יכול להרים את כל גופי לישיבה.
שכבתי שם זמן לא ידוע כשעיני נעוצות בתקרה והמחשבות רצות בראשי בלי הפסקה, אפילו דמעה אחת בצבצה בעיני, דמעה חצופה שרצתה אולי להראות שאני חלש.
"אני לא חלש ואף אחד לא ישבור אותי" ככה חזרתי לעצמי בשקט מספר פעמים מנסה לשאוב עידוד וכוח מהמילים שאני בעצמי אומר, אבל כל החיים שלי נהרסו וזה היה קצת קשה. למען האמת ניסיתי לראות את הצד הטוב שבדברים אבל לא עלה בידי כי במקרה זה לא מצאתי צד טוב לכל מה שקרה.
ואז שמעתי רחש מכיוון דלת החדר.
אימצתי את אוזני לשמוע מה יש שם אבל הרחש פסק כמעט מיד אחרי שהוא התחיל.
ואז ראיתי את דלת החדר זזה מעט, נפתחת לאיטה, נפתחת ממש מעט.
לא הצלחתי לראות יותר כי אחרי שיניות בד לבד כיסה את עיני ויד נחה על פי, מונעת ממני לדבר.
הרגשתי את המיטה שוקעת לצידי מעט כאילו מישהו התיישב על המיטה.
כשהבד הוסר מעיני ראיתי את אליאנה. ידה נחה על פיה מסמנת לי להיות בשקט. אז לא דיברתי ורק הסתכלתי עליה כשהיא מסתכלת אל הדלת.
ראיתי את מצחה נחרש קמטים. כמעט יכולתי לראות את המחשבות שקדחו בראשה וכל כך הרבה שאלות נוספות עלו בראשי שהרגשתי שראשי עוד רגע יתפוצץ אם אני לא אשאל את אותן שאלות. או אם אף אחד לא יטרח לענות לי לפחות על חלק מהן.
"אל תדבר", היא דברה ממש בשקט, מקרבת את ראשה אל אוזני, כדי שאוכל לשמוע את שיש לה להגיד בלי לטעות.
הנהנתי אליה קלות, מביט בה בלי יכולת להזיז את עיני ממנה, לא שהיה לי משהו טוב יותר להסתכל עליו כי אחרת הייתי צריך להסתכל על התקרה הלבנה והמשעממת הזו.
"האנשים האלה לקחו אותך… הם העלו אותך אל המערה שבעליית הגג…" היא דיברה מקוטע וככל שהמשיכה לדבר קולה הלך ונעשה רועד יותר והשאלות רק הלכו והתרבו בראשי.
"עכשיו אתה פה, והסימן בגב שלך נעלם"
עכשיו הייתי חייב לעצור אותה כי זה לא יעלה על הדעת כמה שאפשר למתוח את יכולת הסיבולת שלי. אני לא מוכן להמשיך להיות חסר אונים.
"הסימן?"
"כן כן… הסימן ההוא.. שתקעו לך סכין בגב זוכר?"
הנהנתי אליה, אבל לא הבנתי מה זה אומר כי זה היה ממש מוזר כל מה שקרה שם.
"מה לגבי הסכין ההיא?"
"זה היה כדי לסמן אותך אבל זה לא עבד להם, הסימן נעלם, יש משהו שמגן עליך אבל הם לא יודעים מה זה הדבר הזה וגם אני לא יודעת…" קולה דעך לאיטו.
"לסמן אותי? מה זה אומר? מה הם רצו לעשות?"
"זה אומר שהם רצו לשלוט בך, לדעת איפה אתה, והסכין הייתה סכין מיוחדת, הם כבר סימנו בה אנשים מסוימים…" היא השתתקה והרימה את היד שלה שאוכל לראות טוב יותר, ואז הפשילה את השרוול שלה. מה שנגלה לעיני היה סימן ארוך שנמשך מהכתף שלה עד המרפק, לא סתם צלקת, הסימן היה בצבע זהב.
"הם סימנו אותך? אם כך, איך זה שאת פה? ואולי בגלל זה הם ידעו למצוא אותנו שם?"
היא הניעה את ראשה מצד לצד ואמרה, "לא לא לא! הם לא יכולים לסמן אותי, הם ניסו, הסימן נשאר אבל בגלל שיש לי בוסים משלי שסימנו אותי קודם זה לא ממש הצליח להם אבל יש פעמים שאני פתאום נשלטת תחתם אבל זה לזמנים קצרים".
"בזה שהם סימנו אותי הם ערערו את השליטה של הבוסים שלי אבל עכשיו זה תלוי ברצון שלי ואני לא רוצה להיות תחתם… מבין?" היא היססה מעט, וקולה עוד רעד במקצת.
"לא ממש, הרי אמרת שלפעמים את נשלטתם בידם לזמנים קצרים, אז איך אמרת שזה תלוי ברצון שלך?"
"כי לפעמים אני חלשה מדאי, הרצון שלי הוא הנפש שלי ואני שולטת בה, אבל הבעיה שלפעמים אני חלשה מדאי והם מנצלים את זה כדי לשלוט בי אבל זה לא מצליח להם כי אז אני חושבת על דברים שמחזקים אותי. אבל…" היא עצרה לרגע, מסיתה את ראשה ממני אל נקודה לא ידועה באזור הדלת. חושבת טוב מה עליה לאמר, "מפעם לפעם זה נעשה קשה יותר ויותר, הם כבר יודעים איך אני משתחררת מהם וזה נעשה לי קשה"
עכשיו ראיתי בעיניה הגדולות דמעות נוצצות, מאיימות ליפול על לחיה הקטנות.
"אני בטוח שאת תצליחי אנחנו נפיל אותם", ניסיתי לנסוך בה ביטחון למרות שאני בעצמי לא הייתי בטוח בשום דבר.
"לא, אתה לא מבין, אתה כבר בידיים שלהם", היא השפילה את ראשה אל הרצפה, הרגשתי אותה לצידי מנדנדת את רגליה מעבר למיטה בעצבנות.
"אבל אמרת…" לא ידעתי מה להגיד כי היא כבר סתרה את עצמה כמה פעמים והרגשתי מבולבל, "אמרת שהם לא הצליחו לסמן אותי"
"נכון, אבל אתה 'במקום שלהם', מבין?"
"אז איך את הגעת לפה?"
"כי התקבלה החלטה שאני אגיע לפה, מבין? זוכר מה שסיפרתי לך שאני מגיעה לאן שמתקבלת ההחלטה, זוכר?"
הנהנתי קלות, עצמתי את עיני לאט. נושם עמוק ומנסה למצוא פיתרון, אפילו שאני לא מכיר את כל העסק ואיך כל זה הולך הרגשתי שאני חייב לעשות משהו בנידון אני חייב לצאת מפה, אני חייב להמשיך את חיי כמו שהיו ושהעולם יחזור לתיקנו.
אני לא מוכן לקבל את זה שיש כוחות לא ידועים שיכולים להזיק.
"מה אני עושה עכשיו?" פקחתי את עיני והסתכלתי עליה, עדיין מרגיש אותה מנדנדת את רגליה מעבר למיטה בעצבנות.
"אני לא בטוחה, אבל אולי יש פיתרון לבעיה, אתה מבין? אני חשבתי על משהו מסוים ו…" היא לא סיימה לדבר ופתאום היא נעלמה מהמיטה לידי, ניסיתי למשש את האוויר במקום שבו היא הייתה, אבל כלום, כאילו לא הייתה שם מעולם.
"שוב התקבלה החלטה", מלמלתי לעצמי בשקט והרגשתי את הטינה שהזדחלה לקולי, "למה דווקא אני?"
"הו… אנדי, התעוררת, ולמה אתה כועס על הבוקר? יום יפה בחוץ", הקול הגיעה מכיוון הדלת והצלחתי לראות את אותו בחור שלפני כמה ימים, או יותר, אני כבר לא מחזיק בזמן המדויק של החיים שלי, רק לפני כמה זמן ראיתי אותו נבלע במים של האגם בעולם המוזר הזה.
הוא התקרב אליי ואני נרתעתי ממנו, "מה אתה רוצה ממני?"
"לא משהו מיוחד, רק לא לרטון על הבוקר, זה לא מוסיף למצב רוח של היום, אתה יודע", על פניו הפציע חיוך ציני, אני יכול לאמר שזה היה גם חיוך מרושע.
זזתי במיטה בעצבנות מנסה לשחרר את עצמי מהכבלים.
"זה לא יעזור לך, אתה לא תצליח לקום, אבל אולי כן תהייה מוכן לענות על כמה שאלות?"
"תחפש עכבר מעבדה אחר, אני לא עוזר לך!", התרסתי לכיוונו וירקתי בפניו.
הוא הרים את ידו לנגב את פניו והחיוך לא מש מפניו לרגע.
"אני רואה שמחכה לנו עבודה קצת יותר קשה משחשבתי אבל לא נורא, אנדי, אתה עוד תתחנן לסליחה".
"היית מת!"