The Legacy of the Numbers פרק 9

"הכוח לשאוב כוחות מאחרים."
הכוח לשאוב כוחות מאחרים. לא משנה כמה פעמים המילים האלה יתנגנו בראשי, אני בספק אם הן באמת יקלטו.
לפני מעט יותר משנה, נערים ברחבי העולם פיתחו כוחות על-טבעיים. הכוחות האלה נהיו חלק מהם, הפכו למה שמגדיר אותם. בשבילי, הכוחות האלה הם מאין איבר נוסף בגוף. אני לא יכול לדמיין לעצמי איך זה ירגיש להעביר יום מחיי בלעדיהם, ובטח שלא איך זה ירגיש לאבד אותם לצמיתות. זה הגיוני שהוא מסוגל לדבר כזה? זה הגיוני שקיים בכלל כוח מהסוג הזה? ואם כן, מה זה אומר אם לי יש את היכולת הזאת. היכולת לקחת זהות של מישהו אחר.
"זה באמת חבל," הוא מניד את ראשו, חיוכו יורד. "ואני כל כך קיוויתי שתהיה מספר חמש. אני לא חושב שאי פעם אפסיק להרגיש שהזדמנות נלקחה ממני."
אני לא מגיב. עיניי פעורות, פי פתוח וגופי קפוא במקום. זו אפילו לא האחיזה שלו, אלא הגוף שלי שמסרב לזוז.
"טוב, אתה יודע מה הם אומרים," הוא אומר בקולו השליו ונאנח. "תוכנית ב' וכל זה," הוא ממשיך וזורק לעברי את הסכין.
ידי הימנית מושטת קדימה מתוך אינסטינקט, הטלקינזיס שלי עוצר את הסכין באוויר בינינו. עכשיו כשהיא לא מוסתרת על ידי חשיכה, אני מצליח לראות אותה יותר בבירור: הידית אפורה כהה ועליה קימורים שמנחש שהם לצורך האחיזה, להב שחורה וקעורה מעט.
מבטו מתעקם והוא מטיל את ראשו לצד. "לא חשבתי שזה יגרום לכוחות שלך לחזור. לא משהו שאי אפשר לטפל בו," הוא אומר ומניף את ידו השמאלית לעברי. לרגע אחד עיניו האדומות זוהרות מעט לפני שהתחושה המצמררת עוברת בי שוב.
הסכין נופלת לקרקע, נשמטת מאחיזתי. הנפילה לקחה כנראה פחות משנייה, אבל בשבילי היא הרגישה כמו נצח. זה עוד כוח שיש לו- היכולת לנטרל כוחות של אחרים. עוד כוח מסוכן בידי מישהו מסוכן.
אני עומד במקום ללא ניע, מרים את מבטי ורק אז מבחין שהוא עומד מולי, עורו הלבן מצמרר, עיניו האדומות בוהות בי.
"ידעתי שיש בך משהו מושך," הוא אומר ותופס בגרוני.
"לא חשבתי שיש מישהו כמוני בעולם הזה. עוד מפלצת שמסתתרת בין כולם," הוא לוחש בזמן שמרים אותי באוויר.
אני מנסה להתנגד, לבעוט בו, לתפוס את היד שלו, לשלוח לכיוונו אגרוף. כלום. השליטה שלו בטלקינזיס חזקה מדי.
"מה השם שלך?" הוא שואל לבסוף, קולו משדר שלווה אך מסתיר בתוכו אימה.
"לך לעזאזל," אני מסנן בין נשימות כבדות, מרגיש את החמצן אוזל.
חיוכו עולה שוב, שפתיו הכהות מתרחבות.
"אני חייב להגיד לך שנהנתי מזה. המרדף, ההתנגדות שלך, האומץ. אתה הראשון שעוררת בי התרגשות מסוימת," הוא מהנהן אך אז חיוכו יורד מהר, עיניו נועצות בי מבט קר וצמא לדם.
"עכשיו זה נהיה מרגיז," הוא לוחש וזורק אותי על קיר הבית.
אני משחרר צעקה מכאב, הפעם השלישית בעשרים וארבע השעות האחרונות שהגב שלי מתנגש במשהו קשה. הכאב בגופי מתחזק ואני מרגיש שעוד רגע העצמות שלי יתפרקו.
"כל מה שביקשתי הוא לדעת מה השם שלך," הוא אומר בעצבנות בזמן שאני נגרר מעלה על גבי הקיר החיצוני של הבית של קני.
"רג'יס. זה השם המקולל שאני קיבלתי. מה שלך?" הוא שואל כדרך אגב, כאילו זו עוד שיחת חולין שהוא עורך.
אני לוקח נשימה ארוכה, חושב מה להגיד. אני לא יודע מה לוקאס עושה עכשיו, אבל התקווה שלי שאם הוא יבחין שאני לא שם, אולי הוא יחפש אותי וימצא אותי כאן.
המחשבות שלי נקטעות כשקול ירייה חזק נשמע. אני נופל חזרה לאדמה, רואה את הרוצח מסב את ראשו הצידה, כדורים מרחפים מול פניו.
אני מביט שמאלה, רואה את קני מחזיק את רובה הציד שכוון מול פניי לפני כמה שעות. הוא מביט לעברינו עם מבט זועם, ומושך אחורה את החלק התחתון של הנשק, טוען לעוד ירייה.
"אתה ריסקת את הרכב שלי לתוך הבית?" הוא צועק לעבר הרוצח.
"לא הייתי ממליץ לפנות אליי בטון הדיבור הזה," הוא מסתובב לעבר קני, הכדורים שבאוויר נופלים.
קני שולח מבט מהיר אליי. "ברנדון, 'כל טוב?" הוא קורא.
"ברנדון," לוחש הרוצח ומסב את ראשו אליי. "זה שם רגיל," הוא מהנהן.
"היי! עיניים לכאן!" צורח עליו קני.
"נראה שאת הכוחות שלך לא אקבל היום. אולי עוד יגיע היום, אם היכולת שלי תתחזק," הוא אומר ברוגע, הסכין שלו מרחפת חזרה אליו.
"היי!" קני צורח שוב, יורה לעברו.
הפעם הרוצח לא טורח לפנות אליו, הכדורים עוצרים לידו. "תשמור על עצמך עד אז," הוא לוחש ומסתובב. הוא מתחיל לרוץ קדימה, רחוק מהבית לעבר העצים.
"אתה לא תתחמק ככה!" קני ממשיך ויורה שוב.
"קני!" אני קורא ומתחיל להשתעל, הגוף שלי מבקש שאפסיק להתאמץ.
הוא מביט בי, ברוצח שנמלט, ואז שוב בי. "לעזאזל," הוא מסנן ומתחיל להתקדם אליי.
"ילד, אתה טוב? הוא עשה לך משהו?" הוא מניח את הנשק לידו ועוזר לי לנסות לקום. אני צורח כשאני מרים את הברך, והוא מחליט להשאיר אותי במקום.
"לוקאס יבוא, הוא יטפל בך ואתה תהיה כמו חדש," הוא אומר בנסיון להרגיע אותי.
אני מהנהן, נאבק בכאב. "הם בסדר?"
"מרתה קיבלה את זה קשה יותר," קני אומר וסורק אותי לראות אם אני מדמם. "לוקאס מטפל בה, אמר שהיא תהיה בסדר."
"זה טוב," אני לוחש ועוצם את עיניי. אני רק צריך לחכות שהוא יסיים והכל יהיה בסדר.
אני שומע את קני קם, מרים את רובה הציד. אני פוקח את עיניי ורואה אותו טוען שוב, מביט לעבר העצים.
"קני יש לו כוחות. הנשק הזה לא יעשה לו כלום," אני לוחש.
"אולי. אולי אני צריך לירות בו מספיק פעמים, אולי אגרוף פה ושם," הוא מהנהן.
"הוא מסוכן יותר מזה," אני מתחנן.
"הוא פגע במרתה, ברנדון. הוא פגע במישהי חשובה לי. אני לא אעמוד מהצד ואתן לו לעשות את זה, לא אעמוד מהצד בזמן שעוד מישהו נפגע," הוא אומר ומביט בי.
אני יודע שהוא מתכוון לאחותו, יודע שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות משהו. אבל אני לא יכול לתת לו להפגע.
"אתה נראה כמו ג'וני," הוא אומר ומגחך לרגע. "אבל אתה מתנהג כמו לולה."
"קני, אל," אני ממשיך, מתעלם מהמילים שלו. לא רק כי אני לא רוצה לדעת שאני דומה לו, אלא בעיקר כי אני לא רוצה שיקרה לו משהו. עם או בלי כוחות, אין לאף אחד סיכוי לעמוד מול מישהו בעל שליטה כזו בטלקינזיס.
"אני מכיר את היערות האלה טוב מספיק, הוא בשטח שלי," הוא אומר ומתחיל לרוץ לכיוון העצים.
"קני!" אני קורא שוב, אך הכאב מתגבר ואני מרגיש חנוק.
"ברנדון?" לוקאס צועק, ואחרי כמה שניות מגיח מצד הבית ורץ לכיווני.
"לוקאס," אני לוחש בחזרה, מרגיש את קולי נעלם.
הוא מתכופף לידי ומגשש אחר פצע. "איפה נפגעת?" הוא שואל בהיסוס.
"הגב," אני עונה ומנסה להסתובב אך הכאב עוצר אותי במקום.
"אוקיי, הכל טוב," הוא לוחש ועוזר לי להסתובב, מניח את ידיו על גבי. "נטפל בך, נדאג שאתה חי, ואז נחפש ביחד משהו שנוכל לצחוק עלייך בעזרתו. איפה קני?" הוא סורק את השטח.
"מנסה לרדוף אחריו, זה הרוצח לוקאס, הוא כאן!" אני אומר עם כל הקול שאני מצליח לגייס, מרגיש איך הגוף שלי נרגע.
"תשתדל לא לזוז יותר מדי, אני צריך רגע," הוא אומר וחוזר להביט בי. "אם הוא כבר השיג אותנו זה לא סימן טוב. ואם קני ישיג אותו זה יהיה עוד יותר לא טוב."
עוד צעקה מכאב משתחררת מפי כשאני מרגיש משהו זז בגבי.
"סליחה, עדיין עובד על זה," הוא מתנצל וממשיך.
"מרתה בסדר?"
"אם היא לא הייתה, חושב שהייתי פה כדי להציל אותך שוב?" הוא מחייך. "היא בסדר. היא ביקשה שאראה לה את כוחות הריפוי על עצמי כשהלכתם. זה די הציל אותי כשכל המטבח קרס, והצלחתי איכשהו לעצור את הרכב לפני שיעשה עוד נזק, ואז הרגשתי את הטלקינזיס של מישהו אחר. הנחתי שזה הוא, אבל מרתה נפגעה אז הייתי צריך לוודא שהיא תהיה בסדר קודם."
אני מהנהן, שמח שלא כל המזל שלנו הוא רע. אני מרגיש את הנשימה שלי נרגעת, הכאב חולף.
"כמו חדש," הוא אומר ועוזר לי לקום. "חוץ מהאף, לא משהו שאני יכול לטפל בו," הוא מוסיף.
"תשמור את זה לאחר כך, בוא נתרכז בקני," אני אומר ומתחיל לרוץ לכיוון היער, לוקאס לצידי.

"קני!" אני צועק ומשתמש במהירות העל שלי בזמן שמנווט בין העצים. הקול של לוקאס מהדהד איפשהו רחוק ממני.
"קני!" אני ממשיך. השארתי ללוקאס לחפש לצידי השביל שביער בזמן שאני רץ בין העצים, מנצל את המהירות ואת הרפלקסים.
לפתע אני מבחין במשהו, צבעים שלא ראיתי עד עכשיו ביער, משהו מטושטש לצידי. אני עוצר מול מה שאיתרתי, מתנשף בכבדות. הוא בדיוק כמו שאני זוכר שהוא נראה לפני כן: שיערו שחור מקריח, זקנו שחור ועבה, לובש חולצה אפורה וג'ינס כחול. רק דבר אחד לא נראה כמו שאני זוכר. הדם. שלולית הדם שהוא שוכב בה.
רובה הציד נח על האדמה לידינו שבור לשניים. קני שוכב, פיו פתוח ועיניו פקוחות מעט.
הלב שלי פועם בחוזקה, ידיי מתכווצות לאגרופים. אני בוהה בחור בחזהו. חור עמוק בצד השמאלי.
"קני!" אני שומע את לוקאס צועק מאחוריי. אני לא עונה לו. אני נשאר לעמוד שם, משותק.
"ברנדון?" לוקאס שואל, מתנשף. "הכל טוב? מה יש שם?" הוא רץ לעברי ונעצר כשהוא מבחין בקני.
אנחנו עומדים, לא זזים או מוציאים מילה.
משהו מרטיב את הלחי השמאלית שלי. זה לא משהו, אני יודע מה זה. אבל אם אני אתעלם, אעמיד פנים שזה לא קיים, אעמיד פנים שהכל זה חלום ושעדיין לא התעוררתי, זה יעבור?
אני מתכופף, מניח את הברך על האדמה, מרגיש את הדם נספג במכנס שלי. נספג במכנס הישן של קני שאני כעת לובש.
אני מעביר יד על עיניו, עוצם אותן. אני נזכר לרגע בעבר, שש שנים אחורה.
עמדתי לידה, ממתין שהיא תתעורר. היא בסך הכל נרדמה עם עיניה פקוחות. זה בסדר, היא נרדמה למשך הרבה זמן כל כך הרבה פעמים. היא תתעורר עוד רגע ואני אדבר איתה שוב. אימו של צ'אד עצמה את עיניה עם יד אחת, ועם יד שנייה ניסתה למשוך אותי אחורה אך סירבתי לזוז.
"רגע, היא תתעורר," אמרתי לה.
"מה?" שואל לוקאס ומעיר אותי מהרהוריי.
"כלום," אני אומר ובולע רוק. "תעזור לי."

כשאני ולוקאס יוצאים מהיער, השמש מתחילה לשקוע. אני מחזיק את קני בידיי, משתמש רק במספיק טלקינזיס על הידיים כדי שלא אפול מהמשקל. אני לא רוצה לשאת אותו לגמריי עם הטלקינזיס. לא מגיע לו שיתייחסו אליו כמו בובה על חוטים.
אנחנו מקיפים את הבית בשתיקה. אותה שתיקה שליוותה אותנו מהרגע שהרמנו אותו.
מרתה יושבת בכיסא עץ חום על המרפסת שליד הכניסה, נשענת קדימה וידיה מוצמות לתפילה. עיניה עצומות והיא מלמלת משהו, כנראה מקווה שאנחנו נחזור בשלום.
כשהיא שומעת את הצעדים שלנו היא קופצת במקומה ומסתובבת אלינו. היא מבחינה בקני ומתחילה לרוץ, יורדת במדרגה ומתקדמת לכיוונינו.
היא עוצרת ובוהה בקני. עיניה לא יורדות ממנו, ואנחנו פשוט עומדים שם בשקט.
"לא, לא, לא," היא לוחשת ומנידה את ראשה לאט.
אני לא יודע מה להגיד. מה אפשר להגיד בסיטואציה כזאת? מה אני אמור לעשות?
לנסות לנחם אותה? להתנצל? לקחת את האשמה עליי? מה אני אמור לעשות? אני משתגע מהמחשבה הזאת.
היא שולחת את ידיה קדימה, מניחה אותם מתחת לקני ולאט לאט מורידה אותו למטה. אני עוזר לה, משחרר את הטלקינזיס.
היא מניחה את ראשו על זרועה, ואת היד השנייה מעבירה על פניו. "קני," היא לוחשת ודמעות מתחילות לזלוג.
לוקאס משפיל את ראשו הצידה, שותק.
אני יודע שאני צריך להגיד משהו. אני מחפש את המילים, אבל לא מצליח למצוא שום מילה שאני מכיר שיכולה לצאת מפי.
"מרתה," אני לוחש בקול צרוד.
"תלכו," היא מסננת ולא מרימה אלינו את המבט.
"אני מצטער-"
"בבקשה רק תלכו!" היא צועקת ומביטה בנו עם עיניים דומעות. אני מביט לה ישר בעיניים, תוהה איך מבט שלי נראה עכשיו.
"בבקשה," היא מוסיפה ודמעות זולגות ללא שליטה.
אני מהנהן, ומתחיל לצעוד לכיוון השביל שמוביל אל השטח של הבית.
לוקאס לא זז ממקומו, ראשו מושפל.
"לוקאס," אני תופס את כתפו וגורר אותו אחריי. הוא לא מתנגד, לא מרים את מבטו בזמן שהוא הולך אחריי.

כשרגליי נוגעות בשביל החצץ, אותו שביל שהלכתי בו כשהגעתי, אני מחליט להסתובב.
מרתה עדיין מחזיקה את קני, ממש מול הבית שלהם. הרכב של קני נח לצד הבית, כנראה שלוקאס הוציא אותו לפני שרץ לחפש אותי.
אני לוקח רגע להביט בבית הזה, המקום שבפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שבאמת הרגיש לי כמו בית. מקום שבאמת הרגשתי בטוח בו. מקום שבאמת הרגשתי חלק מהאנשים שנמצאים בו.

"הבית שלך זה המקום שאותו אתה הופך לאחד," אמרה אמו של צ'אד כשישבנו בסלון שלהם. "זה מה שאמא שלך נהגה לאמר," היא הוסיפה ותפחה על כתפי. שיערה בלונדיני מתולתל וקצר, עיניה כחולות.
"מה זה אומר?" לחשתי. עיניי היו אדומות ומנופחות.
"שאתה תמצא עוד מקום שתאהב, מקום שתחליט להפוך לבית שלך. מקום שבו תרגיש מוגן ותרגיש מחובר לאנשים שנמצאים בו," היא אמרה וקירבה את פניה אליי. "יש מקום כזה, איפשהו שם."

אני מסתובב, חוזר להביט בשביל שמולי. אני מתחיל לצעוד קדימה ליד לוקאס, עוזב את המקום שאני לרגע קראתי לו בית.