The Legacy of the Numbers פרק 8

אני יושב במטבח, אור צהוב מדגיש את שולחן העץ החום שבמרכזו.
הקירות בצבע צהוב כהה והתקרה לא גבוהה במיוחד, כל הארונות והמדפים בצבע חום כהה.
אני מחזיק את ראשי בין שני ידיי, מניח את מרפקיי על השולחן.
האישה טיפלה בפצעים שעל ראשי, וחבשה את המצח. תחושת הסחרור כבר עברה, אבל הראש ממשיך לכאוב.
קני נכנס מהדלת מאחוריי וקול צעדיו מרתיע אותי. אני מרים אליו את המבט והוא ניגש אל המקרר.
"מצטער על מקודם," הוא אומר בקול רגוע, משהו בקול הזה עדיין מטריד אותי. "חשבתי שאתה באת לנסות לקבור אצלי גופה בחצר," הוא אומר ושולף גבינה מהמקרר.
אני מהנהן. זו סיבה מספיק הגיונית לאיים על מישהו עם נשק. לא יכול להגיד שאני מאשים אותו.
הוא מניח מולי את הגבינה וצלחת עם פרוסות לחם, ומתיישב בכיסא מולי.
אני מרגיש את עיניו סורקות אותי בזמן שאני מכין לעצמי כריך, אבל אני עייף מדי בשביל להקדיש לזה תשומת לב.
"אז, שני נערים בגיל הזה שלכם, מרוחים בדם ו'כל. מסיבה שהלכה לא טוב?" הוא מגחך.
"משהו כזה," אני ממלמל, לא מוצא שום דבר מצחיק בסיטואציה שלי.
"אתה לא מטקסס, אה ילד?" הוא מניח את ידיו על השולחן ונשען קדימה.
אני מניד את ראשי ומרים אליו את המבט בזמן שאני נוגס בארוחת הלילה שלי.
"שומעים," הוא מצביע על פיו ואז מחזיר את ידו לשולחן.
רעד קל עובר בי כשאני מבין מה מעצבן אותי בקול שלו. יש לו מבטא זהה לשל אבי.
"מה השם?" הוא שואל, מגרד את זקנו השחור העבה.
"ברנדון אלן," אני עונה.
לרגע הוא קופא במקום, ואז משחרר צחוק קל. "אני פריקינג ידעתי. זה למה אתה כל כך דומה לו!" הוא צוחק. אני מביט בו מבולבל.
"צדקתי. אתה הבן של ג'ון אלן, נכון?" הוא מהנהן.
אני מרגיש כל שריר בגופי נמתח כשהשם יוצא מפיו. אני בוהה בו, מרגיש זעם מתעורר בי.
אנחנו בוהים אחד בשני לכמה רגעים, והוא מגחך.
"על פי המבט יש לנו משהו במשותף," הוא מהנהן. "שנינו לא מתים על הבחור."
"איך אתה מכיר אותו?" אני שואל, רעד בקולי. אני מניח אגרוף על השולחן ומרגיש את תחושת הסחרור חוזרת.
"היינו שכנים. טוב, אולי, הוא היה משהו יותר מזה לאחרים," הוא מגחך ושולח את מבטו אל הדלת מאחוריי.
אני ממשיך להסתכל עליו. אני לא בטוח מה אני רוצה להגיד או לשאול. חיפשתי אותו כל כך הרבה זמן, ועכשיו מישהו שמכיר אותו יושב מולי.
הוא לוקח נשימה ארוכה לפני שהוא ממשיך לדבר. "שם, בהמשך המסדרון." אני מזהה משהו מנצנץ בעיניו, פניו שוקעות בזכרון רחוק.
"אחותי היא… אחותי הייתה… היא הייתה חולה," הוא מהנהן, חיוך קל עולה על פניו. "היא נפטרה לפני שלושים שנה."
"אני מצטער לשמוע," אני אומר בלחש, מבין שאני מעלה בו זכרונות קשים.
"היא שכבה שם, איפה שהחבר הזה שלך שוכב עכשיו," הוא אומר, ממשיך לבהות בדלת.
"היא הייתה קרובה לג'וני, האבא הזה שלך. כן, הם היו די קרובים," הוא מהנהן תוך כדי.
עכשיו כשאני חושב על זה, לא שמעתי יותר מדי סיפורים על העבר של ההורים שלי. יותר נכון להגיד שלא שמעתי בכלל סיפורים כאלה. אני לא יודע עליהם כלום.
"איפה הוא בכלל, עדיין גורם לצרות?" הוא שואל וחוזר להביט בי.
"חשבתי שאתה תדע להגיד לי," אני אומר, נוגס בכריך מיד כדי לעצור את עצמי מלהגיד משהו לא במקום.
"אז גם משם הוא ברח," קני מגחך. "ואמא שלך, היא בסדר עם זה?"
אני נחנק לרגע ומשתעל.
"לאט, לאט," הוא אומר וקם למלא לי כוס מים.
הוא מניח את הכוס מולי וחוזר לשבת בכיסא. "מניח שזה אומר לא."
אני לוגם מהכוס, נותן למים הקרים לשטוף את גרוני היבש. כשאני מסיים, אני מניח חזרה את הכוס וחוזר לכריך.
"היא נפטרה." אני אומר בקול חלש.
"אוו. אני מצטער לשמוע על זה," הוא אומר.
"גם אני," אני עונה.
יש שקט לרגע לפני שהוא שואל, "מתי זה קרה?"
"לפני שש שנים. שנה אחרי שהוא עזב."
הוא משפיל את ראשו, ואני דוחף קדימה את הצלחת הריקה.
"אתה בטח עייף." הוא מתופף על השולחן עם ידיו וקם. "יש לנו חדר ספייר למעלה, בוא אני אראה לך."

חושך. שקט. ריקנות.
אני מרגיש שאני מרחף בחשיכה, גופי קל כנוצה. אני לא מצליח לשמוע את המחשבות של עצמי ולרגע תוהה האם אני חי.
אני ממשיך לרחף, לא בטוח אם אני נע למטה או למעלה. כל הכיוונים מתבלבלים בראשי.
"רוץ אחרי ברני!" צוחק קול גברי באזני השמאלית.
צחוק של קול נשי מהדהד באוזני הימנית.
"ברנדון!" צוחקת ילדה מאחוריי.
אני מסתובב, או לפחות כך אני חושב, אבל עדיין כלום. הכל ריק, כאילו העולם נמחק ואני היחיד שנמצא בו.
לפתע אני רואה חתול, לבן ורזה, פרוותו מבולגנת ומלוכלכת ועיניו צהובות. הוא חתול רחוב, ואני חושב שאני מזהה אותו.
הוא מתקדם לעברי, וברגע שהוא מבחין בי הוא חושף שיניים חדות. הוא מזנק קדימה, אך בבת אחת עף אחורה, נבלע אל תוך החשיכה. בכי של ילד קטן ממלא את ראשי.
מה קורה כאן? זה חלום? ואם כן אז של מי?
יד תופסת אותי בכפתי השמאלית, ואני נוחת בעדינות על האדמה. כוכבים מעליי מנצנצים בחשיכה, אור צהוב פוגע בי מקדימה ואני נאלץ להגן על עיניי עם ידיי.
אותיות קופצות בראשי, מרכיבות לאט לאט מילים.
"מספר חמש," לוחש קול מצמרר, אך עם זאת מרגיע. אני מסובב את ראשי לאחור, ושם עומד הרוצח עם ראשו מכוסה על ידי ברדס שחור.
אני נרתע לאחור, משחרר את האחיזה של ידו.
"וגם מספר שש, לפי איך שזה נראה," הוא מסב את ראשו שמאלה, בוהה במשהו.
אני מפנה את ראשי על מנת להסתכל לאותו כיוון, ורואה בית. אני מזהה אותו. בית עץ חום כהה, ואנחנו עומדים על מדרגה שמובילה אל הדלת. לצידנו נמצאת מרפסת, גדר עץ חומה מפרידה בינה לבין החצר.
המילים שהורכבו בראשי מזנקות קדימה ונדבקות על הדלת.
'טלקינזיס', 'מהירות-על', 'שליטה במים'.
הוא מחייך וחוזר להביט בי. "לא רע. זה יותר ממה שהיו לאחרים," אומר ונעלם במקום.
אני מניד את ראשי ותופס אותו בידיי, מנסה להחלץ מהחלום הזה.
"הכל זה בשבילו," לוחש הקול הנשי בזמן שצלצול חזק נשמע באוזניי.
"אני רק רציתי שיהיו לך חיים טובים יותר," אומר הקול הגברי והצלצול מתחזק.
"ברנדון!" קולה של הילדה מהדהד, מתחזק יחד עם הצלצולים.
אני מנער חזק את ראשי, מתחנן שהכל יפסק.
"ברנדון!" הקול ממשיך להדהד, ולאט לאט הוא משתנה. הקול נהיה עמוק ונשי יותר. אני מזהה את הקול של קייט.

"ברנדון!" הקול שמעליי מעיר אותי. אני מתנשף בכבדות, מרגיש זיעה נוטפת על פניי.
"אתה חי," נאנח לוקאס, תחבושת מסביב לראשו, פלסטרים על אפו והלחי השמאלית. שיערו פרוע יותר משהיה.
"אני יכול להגיד אותו דבר עלייך," אני אומר ומשחרר אנחה מכאב בזמן שאני מרים את עצמי לישיבה.
"תזכיר לי לא לישון איתך באותו חדר אי פעם," הוא צוחק ומתיישב לידי על המיטה. "אתה תמיד מדבר מתוך שינה?"
"על מה אתה מדבר?" אני שואל ותופס את ראשי בידי השמאלית. הצלצולים עברו, והמראות מהחלום שלי מתפוגגים.
"אתה ממש דיברת, לרגע חשבתי שאתה ער," הוא אומר ומגרד בראשו.
"מה אמרתי?"
"פשוט חזרת על הכוחות שלך שוב ושוב," הוא אומר ומביט בי. "ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושו…"
"אוקיי אני הבנתי," אני אומר ומניף את ידי לעברו.
"רגע, לא סיימתי," הוא אומר ולוקח נשימה ארוכה. "ושוב."
אני מגלגל את עיניי וקם מהמיטה. אני לבוש בגופיה לבנה ומכנס שחור קצר, הבגדים הישנים של קני שהוא הביא לי.
לוקאס לובש חולצה כחולה עם קרעים ומכנס חום עבה מעור.
"אתה בסדר?" אני שואל בזמן שמשפשף את עיניי.
הוא מהנהן. "קמתי לא מזמן. אתה יכול לתאר לעצמך כמה מפחיד זה היה לקום בחדר לא מוכר עם אישה שבאה לכיוונך עם תחבושות?" הוא שואל וצוחק.
"מתאר לעצמי."
"וחכה, זה לא החלק הכי טוב," הוא מחייך ושולח את ידו קדימה, עושה סימן של 'עצור'.
"מסתבר ש- תקלוט את זה- לא כולם רוצים להרוג אותנו! יש גם אנשים נחמדים!" הוא פורס את ידיו לצדדים.
אני מוחא כפיים לרגע, לא בטוח למה אני מעודד את המופע שלו.
אני שומע נקישה על הדלת, ואז קול מהצד השני קורא לנו.
"היי, ילדים. יש לכם תאבון או משהו?" שואל קני.
אני מתקדם ופותח את הדלת, וכשקני מביט בי חיוך נמרח על פניו והוא מתחיל לצחוק ללא שליטה.
"מה הבדיחה? היא על ברנדון? אני רוצה לדעת!" קורא לוקאס מאחוריי.
"סליחה, סליחה, ילד," קני מחזיק את בטנו ביד אחת ואת השנייה מניף קדימה. "זה פשוט…" הוא עוצר ואז פורץ בהתקף צחוק נוסף.
"השיער שלו נראה כמו של ליצן שנזרק מהקרקס? האף שלו נראה כאילו וולדמורט השאיל לו אותו? בגופיה הזו הוא נראה כאילו הוא ברח מקייטנה של היפסטרים?" לוקאס קם ומתקדם אלינו.
"בן אדם," אני מגלגל לעברו את עיניי.
"סליחה, אוסף אותם ליום גשום," לוקאס ממלמל וצועד אחורה.
"סליחה," קני אומר לאחר שהתאשת על עצמו ונרגע. "לראות אותך בבגדים הישנים האלה, מזכיר לי את ג'וני, על איך שהוא בחיים לא היה לובש משהו כזה," הוא מהנהן וחוזר למסדרון.
"טוב זה לא היה כזה מצחיק," לוקאס לוחש ויוצא אחריו.
אני מביט בקני. יש לו עבר עם אבא שלי, ויש הרבה פרטים שאני עדיין לא הצלחתי לחבר למה שאני כבר יודע. כנראה שאני פשוט לא מכיר אותו כמו שצריך.
"אה כן," קני קורא תוך כדי שהוא יורד, "השארתי משהו באמבטיה, אתה מוזמן להחליף ללבוש יותר נורמאלי אחרי שתשטוף את עצמך."
אני נאנח וסוגר את הדלת, מתקדם לכיוון האמבטיה.
הדבר הראשון שאני עושה זה לשטוף את הפנים. החלום נראה עכשיו כמו זכרון רחוק, והתמונות שראיתי נהיות פחות ופחות מובנות. אני חושב על מה שלוקאס אמר, שאני דיברתי על הכוחות שלי. קרה משהו דומה בחלום אני חושב, לא בטוח כבר. אבל מה זה אומר?
אחרי כמה דקות אני נכנס למטבח, לבוש בחולצה ומכנס שחורים. אני מתיישב בכיסא ריק, מול צלחת שעליה נמצאת ביצת עין ונקניק מטוגן.
"שמחה לראות שאתם במצב טוב יותר," מחייכת האישה, ואני משער שהיא אישתו של קני. היא רזה, שיערה שחור מתולתל, עיניה ירוקות, לבושה בחולצה ורודה ומכנס כחול ארוך ומעליהם סינר.
"הודות לך," אני מחייך לעברה.
"אין על מה. זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי שבעלי כיוון עליכם את הנשק," היא אומרת ומכה אותו בראשו.
לוקאס מרים אליי מבט מבוהל, לא מודע כלל לעניין.
אני מחייך, ופונה חזרה לאישה. "טוב אני לא יכול להגיד שהייתי מרגיש בטוח אם שני אנשים מכוסים בדם היו עומדים מול הבית שלי."
"על זה אני מדבר, תודה רבה באמת!" קני מחייך ומניף לעברי את המזלג שהוא מחזיק, וכתגובה מקבל עוד מכה מאישתו.
"אז איך בכלל קיבלתם את הפציעות האלה?" היא שואלת ומרימה גבה.
אני ולוקאס מחליפים מבטים לפני שהוא עונה.
"התהפכנו עם הרכב. נסענו בלילה ולא שמנו לב לבחור שהופיע מולינו פתאום."
טכנית, זה לא בדיוק שקר.
"הוא בסדר?" היא שואלת בבהלה.
"כן, לא פגענו בו," הוא עונה. לצערי, גם זה לא בדיוק שקר.
"יש לכם מזל," קני אומר, "זו בעיה אמיתית הכבישים האלה, אין אורות בכלל באיזור. זה היה מטומטם לנסוע בלילה."
אני ולוקאס מהנהנים וחוזרים לאכול.
"אתם צריכים שניצור קשר על ההורים שלכם?" היא שואלת ומתיישבת.
אני ולוקאס משתעלים בו זמנית.
"מרתה יש לך כשרון אמיתי בלהפחיד אותם," הוא ממלמל בזמן ששותה כוס מים, והיא נועצת בו מבט עצבני.
"אני רצינית, הפצעים האלה נוראיים. יש לכם מזל שאתם לא צריכים בית חולים!" היא קוראת.
"אנחנו… נסתדר," לוקאס ממלמל. הוא צודק, אם הוא יכול לרפא את הפצעים שלנו, אין לנו שום בעיה.
"מה הכוונה בתסדרו?" היא שואלת ובוחנת את לוקאס.
קני שולח את מבטו אליי ואז אל לוקאס ובחזרה. הוא ממשיך לבהות בנו עד שלבסוף הוא מדבר.
"יש לך כוחות ריפוי," הוא פונה ללוקאס.
הוא קופא במקומו, ומהסס לפני שהוא עונה. "על מה אתה מדב-"
"אתה יכול לרפא אנשים. אתה אחד מהם," קני לא מוריד ממנו את המבט.
לוקאס מסתכל עליו, ואחרי רגע מהנהן.
"קני?" מרתה תופסת בעדינות את ידו.
קני מגחך וזורק את המזלג על הצלחת. "יש לך כוחות ריפוי," הוא חוזר על המילים. הוא מעביר יד על זקנו, ואז מרים את המבט אל לוקאס ואחר כך אליי.
"שלושים שנה מאוחר מדי," הוא ממלמל וקם מהכיסא.
"קני," מרתה לוחשת בזמן שהוא יוצא מהחדר. אני מרגיש צמרמורת עוברת בי, ואני חוזר להביט בלוקאס. הוא מביט בי, לא בטוח מה לעשות. "אני כבר בא," אני אומר לבסוף וקם אחרי קני.

אני יוצא מדלת הכניסה, מבחין בקני שיושב על הספסל שלידו הוא מצא אותנו לילה לפני כן. אני מתקדם אליו, מכניס ידיים לכיסים. בשיחה שלנו אתמול הוא דיבר על אחותו. היא הייתה קרובה לאבא שלי, והיא נפטרה. זה עדיין מציק לו, וגם אם אני לא מכיר את הסיפור המלא, אני עדיין מבין שיש שם מתח.
אני נעמד לידו והוא מרים אליי את מבטו. עיניו מנצנצות, מחזיקות דמעות שמבקשות לברוח.
"חיפשנו מישהו שיצליח לרפא אותה, אתה יודע?" הוא לוחש.
אני לא מצליח להבין למה הוא מתכוון, אם זה לרופא או שהם קיוו לנס. הכוחות הרי הופיעו רק לפני שנה.
"תגיד לי ברנדון," הוא מתחיל ומוריד את ראשו. "מה היה השם של אמא שלך?"
"לולה," אני אומר, מרגיש מוזר לשמוע את השם שלה אחרי כל השנים האלה.
קני כתגובה מרים אליי את מבטו, עיניו פעורות.
"לולה? זה היה השם שלה?" הוא לוחש ועיניו מטיילות הצידה, מביטות במשהו דמיוני.
"אתה מכיר אותה?" אני שואל מבולבל.
"כן, כן," הוא לוחש ומהנהן. "היא עזבה גם באותו הזמן רק ש… רק שלא חשבתי שהיא עזבה ביחד עם ג'ון," הוא מגחך לרגע.
עכשיו זה תורי לפעור את עיני. עזבה? על מה הוא מדבר? אמא שלי גדלה פה גם?
הוא צוחק ואז פותח שוב את הפה. "אתה יודע, ברנדון. היא לא מפה," הוא מרים אליי את ראשו, חיוך רחב מרוח על פניו.
"מה הכוונה?" אני שואל אחרי כמה שניות, המום.
"אמא שלך. היא לא מפה," הוא חוזר על עצמו.
"מטקסס?" אני שואל בהרמת גבה.
לפני שאני מקבל תשובה, לפני שאני מצליח להשיג תשובות לאינספור השאלות שעולות לי, אני שומע רעש חבטה חזק, ואחריו צפצופים של רכב.
קני קופץ במקומו ואנחנו מסתובבים לכיוון הבית. אני רואה את הצד האחורי של רכב שחור בוקע מן אחד החדרים, מה שאני משער שהוא המטבח.
"מה לעזאזל!" קני צורח. אני ממשיך להביט קדימה, ולוקח לי רגע להבין שהרכב נסע לתוך הבית. רק לא היה שום רעש של מנוע.
"מרתה!" קני צורח ורץ לכיוון הבית.
לבי פועם בחוזקה, ואני מנסה לעכל את מה שקורה. מקצה עיני אני מבחין בצללית שחורה מקיפה את הבית. זה לא יכול להיות, אני חושב.
אני מתחיל לרוץ, משתמש במהירות העל שלי כדי להשיג את הצללית מהצד השני, ונעצר מאחוריי הבית. אני עומד תחת הצל של המבנה, מביט בדמות שמחכה לי.
"אתה!" אני צורח, מתכונן לזנק קדימה. הוא תופס אותי בטלקינזיס שלו, ואני צועק בזמן שמשתמש בשלי, נאבק בו.
הוא מניף את ידו קדימה, ובפעם השלישית אני מרגיש את התחושה המוכרת, צמרמורת ממלאת אותי וזרם חשמלי עובר בי. אני מנער מהר את התחושה, ובכל כוחי מתרכז בטלקינזיס. כלום. שום דבר. הטלקינזיס שהרגשתי רק לפני שנייה, נעלם.
אני פוער את עיניי לרווחה, נזכר בכל הפעמים הקודמות. אני נזכר בשיחה עם צ'אד, כשדיברנו על הרוצח באותו לילה. אני נזכר במה שהוא אמר כשהצעתי שגם לרוצח יש כוחות.
'לא היו סימנים של מאבק באף אחת מהזירות. אם גם לו וגם להם היו איזשהם כוחות, היה סוג כלשהו של רמז שהתרחש מאבק. זה לא סביר.'
זה מעולם לא היה מלחץ, או מחוסר ריכוז. כל הזמן הזה, כל הקרבות האלה. זה היה הוא. הוא מנטרל את הכוחות שלי.
אני מנסה להאבק באחיזה שלו, להתנגד לטלקינזיס. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות שהוא מסוגל למשהו כזה.
הוא מתקרב אליי, שולף עם ידו הימנית את הסכין.
"אל תדאג, זה יהיה מהיר," הוא לוחש ברוגע, ואני מרגיש משהו בי צורח. כל הגוף שלי רוצה לרעוד אבל לא מצליח. פחד. זה מה שאני מרגיש.
אני בוהה בו בזמן שהוא מושיט את ידו השמאלית ותופס בכתפי. אני עוצם את עיניי. זה לא יכול להגמר ככה.
לפתע, זרם חשמלי נוסף עובר בי, אבל לא כמו הקודם. הוא חזק יותר, מכאיב.
שנינו צורחים ואני נופל אחורה, מתנגש בחוזקה באדמה.
אני מתנשף בכבדות ומנסה להרים את עצמי, מעביר את ידיי על פני גופי, לוודא שאני לא מת. כאב עובר בכל גופי מהזרם, לא חולף. אני מרים את מבטי, ומבחין שהוא גם נפל אחורה, כמה מטרים ממני.
הוא צוחק ומתרומם באיטיות. הברדס נפל מראשו, ועכשיו אני רואה את פניו בבירור.
עורו לבן, ממש כמו שלג, חיוור כמעט. שיערו לבן ומנופח מעט, גלי ומגיע כמעט לכתפיו. אני מביט בעיניו, וצמרמורת נוספת עוברת בי. הן אדומות בהירות. הן מנצנצות כמו אבני חן אדומות.
"לא ציפיתי לזה," הוא אומר בחיוך. "אתה מפלצת כמוני."
"אני לא כמוך!" אני צועק, לא מצליח להחביא את הפחד בקולי הרועד.
"יש לך אותו כוח כמו שלי," הוא מטיל את ראשו הצידה.
"על מה אתה מדבר?" אני שואל, כמעט בלחש, קולי רועד ולא יציב.
חיוכו מתרחב. "הכוח לשאוב כוחות מאחרים."