The Legacy of the Numbers פרק 6

אני בוהה באבן שמרחפת מולי, משותק.
הכאב במצח רק מתחזק, ואני מרגיש את הדם נוגע בשפתיי, מזכיר לי את טעמו שהרגשתי לפני לא פחות מיומיים.
עברו אולי שעתיים מאז שעליתי לרכב. שעתיים מאז שהרגשתי הקלה, בפעם הראשונה מזה כמה ימים. הרגשתי תקווה, משהו שחשבתי שאיבדתי לפני הרבה זמן. אולי זה היה ביום שבו הוא עזב אותנו, אולי ביום שבו ראיתי את החיוך של אמי בפעם האחרונה ואולי ביום שבו הבנתי שטעות אחת תהפוך אותי לאדם מבוקש.
כל שימוש בכוחות יכל לגרור אחריו מבטים חשודים, ולאחר מכן זה רק עניין של זמן עד שתבוא המשטרה, או אפילו הבולשת.
ואז אני רואה את קייט. זה לא שווה את זה, אני יודע. המחשבה הזאת לא עצרה אותי מעולם מלהשתמש בטלקינזיס שלי לידה, רק טיפה. מספיק בשביל לעשות משהו כדי לראות אותה מחייכת.
ועכשיו על התקווה משתלטת תחושה אחרת, תחושה אפלה.
הגוף שלי מסרב לזוז, לא משנה כמה אני מנסה לדחוף בו. זו לא הרגשה של טלקינזיס כמו שהרגשתי אז, זה משהו אחר.
המילים של לוקאס מהדהדות בראשי, וכמו להב חדה, חותכות בקלות את המחשבות שלי. האבן רוטטת לרגע, ואז נופלת לאדמה ונשארת מאחורינו בזמן שהרכב ממשיך להתקדם.
"בחיים לא חשבתי שעור יכול להראות לבן כל כך," אני שומע אותך מגחך, מילותיו מקימות אותי לתחייה, ואני מסתובב אליו.
מבטו קופץ ממני לכביש ובחזרה, חיוך רחב מרוח על פניו. לוקח לי רגע להבין שהוא מדבר עליי, ואני מסתכל במראה שמולי, ונבהל לרגע כשהצבע היחיד שאני מזהה הוא של הדם.
"אני אטפל בזה," הוא אומר ומניח את ידו הפנויה על המצח שלי, וממשיך להסתכל קדימה.
אני רואה על פי המבט שלו שהוא מתרכז, ואז מרגיש חמימות באיזור שבו נמצא הפצע.
אחרי כמה שניות הוא מחזיר את ידו להגה ומחייך, "אני אוסיף את זה לחשבון."
אני חוזר להביט במראה ומבחין שהצבע חזר אליי, ותחושת הכאב כבר עברה.
אני מעביר יד בראשי, וחש הקלה כשאני לא מצליח לאתר את הפצע.
"אני לא יכול לעשות כלום לגבי הדם," הוא אומר ומעלה את החלונות, "מה שאבד אבד."
אני מהנהן, ושולף נייר טישו מתא הכפפות ומתחיל לנגב את הדם שירד.
אני נותן לפנים שלי לנוח לרגע בתוך הנייר, לא בטוח מה להגיד. תודה? ככה אני רוצה להתחיל את השיחה?
לרגע אני חושב שהוא קורא את המחשבות שלי כשהוא מתחיל לדבר שוב.
"אז אתה רוצה להתחיל ממה עשיתי, למה עשיתי או ממי אני?" הוא שואל, ואני מצליח לשמוע נימה לחוצה.
אני מרים את מבטי אליו, שוקל מה לענות. אני מריץ את השיחה שלנו בראשי, ועוצר על החלק שבו הוא נלחץ כשדיברתי על רוצח.
"כשאמרת שאתה בורח," אני מתחיל, כמעט בלחישה, "למה התכוונת?"
הוא מטיל את ראשו הצידה, ושפתיו מתעקמות. אני לא חושב שהוא ציפה שאתחיל מזה, ומניח שערערתי את הבטחון שהוא צבר לקראת השיחה.
"כמה שיותר רחוק מהמסלול שלו," הוא לוחש, ומנער את ראשו מיד לאחר מכן.
אני מהנהן, מניח את הנייר שניגבתי איתו בצד, וחוזר להביט קדימה.
"אז, לאן אנחנו נוסעים?" אני שואל כבדרך אגב, כאילו הדקות האחרונות לא קרו.
"שמעתי שטקסס יפה העונה," הוא אומר, יותר משמח לא להמשיך שיחה מצמררת.
"זה רחוק," אני מציין ומגחך לרגע, לא כאילו איפה שאנחנו נמצאים בו עכשיו קרוב במיוחד לבית שלי.
"כן, אני מקווה," הוא צוחק לרגע, ופותח פחית קולה.
"אז זה מה שאתה יכול לעשות, לרפא?" אני שואל ומרים גבה.
"בין היתר," הוא ממלמל, ומניח את הפחית. הוא פותח את תא הכפפות מולי, ומבלי להביט הוא שולף תפוח רקוב מעט ומושיט לי אותו.
אני שולח את ידי אל התפוח, מבולבל, ואז אני מבחין שהכתמים השחורים על התפוח מתפשטים.
אני קופץ במקום, עיניי נפערות ממה שקורה מולי.
"אני לא בטוח איך הכוח הזה עובד," הוא אומר בזמן שמוריד את החלון לידו, "אבל זה קשור בהאצה של תהליכים כימיים או משהו כזה," הוא ממשיך בזמן שזורק את התפוח מהחלון.
עכשיו אני מקווה שצ'אד היה פה, הוא בטוח היה מתלהב מזה.
"מה איתך?" הוא שואל וסורק אותי, "אתה יכול לשנות את צבע העור שלך תוך רגע?"
אני פותח את פי כדי לענות, ופתאום קופץ לי רעיון יותר טוב. אני מפנה את מבטי לפחית שבידו ומתרכז. לא ניסיתי עדיין את הכוח הזה על משהו שהוא לא מים, אבל קולה היא נוזל, וחוץ מזה זה יהיה אימון טוב.
אני מרגיש את הנוזל שבפחית, מרגיש את פני השטח זזים יחד עם הרכב.
"אם אתה צמא פשוט תבקש," הוא מגחך ומקרב אליי את הפחית. אני מצר את עיניי, וזרם חלש של קולה עולה מן הפחית, ואני שולח אותו כמו שוט על פניו של לוקאס.
"מה-" הוא קורא, מפיל את הפחית ומניח יד על הלחי.
אני תופס את הפחית עם הטלקינזיס, ועם כוחות המים מחזיר את הקולה חזרה פנימה ותופס אותה בידי. זה הרגיש טוב לפגוע בלוקאס, מאין נקמה מתוקה על כל העלבונות.
"אז אתה שולט במים," הוא מהנהן וחוזר להביט בכביש. "יכולת פשוט להגיד."
"גם אתה," אני משיב, לוגם מהפחית. "וגם יש לי מהירות-על."
"לא רע," הוא מחייך, "בהחלט קיבלת יד טובה."
"ככה ברחתי," אני אומר, מחזיר את השיחה כמה דקות אחורה.
"אז הוא מצא אותך?" לוקאס שואל, שפתיו מתעקמות שוב.
"הטלקינזיס שלי לא עשה לו כלום, אני בספק אם הוא בכלל התאמץ," אני מודה. זו הייתה התחושה שליוותה אותי לאורך כל העימות. הוא שיחק בי.
"ואז הצלחת לברוח? הוא לא יכל פשוט לעצור אותך עם הטלקינזיס?" הוא שואל ומרים גבה.
"הוא כן," אני בולע רוק, צמרמורת עוברת בי לרגע, "היה לי מזל. ניצלתי. ברני היה זה שהציל אותי, יותר נכון."
"הדינוזאור הסגול?" הוא שואל במבט מבולבל.
"הכלב," אני צוחק לרגע, מעריץ את היכולת שלו למצוא הומור בכל מצב, "ככה קראתי לכלב שפגשתי. הוא הציל אותי, רק ככה הצלחתי לברוח. ואת השאר, טוב, אתה יודע."
"מתי זה היה?" הוא שואל לחוץ, מפנה את מבטו למראה בצד הרכב.
"לפני כמה ימים, אני אפילו לא יודע כמה. רצתי כל כך מהר, ואני חושב שלרגע איבדתי שליטה על הכוחות שלי והתעלפתי באמצע שום-מקום. כשהתעוררתי לא היה מסביבי כלום, ואיכשהו מצאתי את הכביש הזה."
"ואז הגיבור הראשי של הסיפור מצא אותך."
"ואז הוא המשיך בדרכו, ונתקלתי בך."
"יפה יפה יפה!" לוקאס מתחיל לצחוק, "אז יש בך טיפה עוקצנות! ואני כבר התחלתי להרגיש רע על כל הרגעים שהתעללתי בך!"
"לא אתה לא!" אני קורא ומתחיל לצחוק יחד איתו.
"לא אני לא," הוא מוסיף וחוזר להביט בי, ואני בו.
"אז שנינו באותו מצב," אני אומר לבסוף.
"שנינו באותו מצב," הוא חוזר אחריי ומפנה את מבטו חזרה לכביש.
"למה דווקא טקסס?"
"רחוק ודורש הרבה נסיעה, ואין לי שמץ מה לעשות," הוא עונה וחוזר להציץ במראה בצד הרכב, "יש בי תקווה שאם אני אתרחק מספיק, אולי הוא לא ינסה לרדוף אחריי."
"ואז סוף טוב לכולם." אני מהנהן.
"כמעט לכולם," הוא משחרר צחוק מר, ואני מסובב את מבטי אליו.
"אתה ואני לא האנשים היחידים בעולם עם כוחות על, ברנדון," הוא אומר במרירות, ואני רואה עצבות בעיניו.
"הוא ירדוף אחרי מישהו אחר," אני לוחש כשזה פוגע בי. גם אם אני אברח, גם אם אני אגיע למקום שבו הוא לא ימצא אותי, תמיד יש אחרים. אם הוא הצליח לאתר את הארבעה הקודמים ואותי, מה מונע ממנו לאתר עוד?
"אני לא יכול לעשות כלום עדיין," לוקאס מתחיל, "זה למה טקסס. רחוק, אבל לא מדי. אני לא רוצה לתת לאף אחד אחר להפגע, אבל אני לא יכול לסכן את עצמי עדיין. אני אעבוד על לפתח את הכוחות שלי, להבין מה הם יכולים לעשות. כשאני אהיה בטוח שאני יכול לעמוד מולו, פנים אל פנים, אני אמצא אותו ואסיים את זה. גם אם המשטרה תמצא אותו, אין משהו שיכול לעצור אותו אם יש לו כוחות. אין שום דבר שיכול לעצור אותו חוץ מאיתנו."
אני נותן למילים שלו לשקוע, מפנים את מה שהוא מנסה להגיד. הוא צודק. במפגש שלי איתו, הרגשתי מקרוב את ההבדל ביננו. אני רק שיחקתי עם הטלקינזיס, התרכזתי בלארגן לעצמי חיים נוחים יותר. לעומתי, הרוצח תכנן את המהלך שלו, הפך את הכוחות שלו לנשק קטלני.
"מדי פעם אומרים משהו על התפתחות החקירה," הוא אומר בקול שליו, "אני משתדל לעקוב אחרי החדשות, בוא נראה אם יודעים משהו חדש," הוא מוסיף ושולח את ידו לרדיו.
"רגע, חשבתי שאמרת מקודם שהרדיו נהרס," אני אומר בהרמת גבה.
"רק נקווה שלא נשמע על רצח חדש," הוא ממשיך, מתעלם ממני.

הוא מעביר את הלהב בין אצבעותיו, מתוסכל. זו הפעם הראשונה שמישהו חמק ממנו, וההרגשה הזאת מכבידה עליו.
הכאב שהוא מרגיש בידו לא עובר, והוא מתעב את התחושה. קודם כל הנער, ולאחר מכן הכלב. שניים הצליחו לברוח ממנו באותו לילה.
אמנם הכלב לא היה מטרה, והוא באמת שלא רוצה לפגוע בחיות, הוא לא אהב איך שהכלב המשיך להגן על הנער. אף אחד מעולם לא הגן עליו. אפילו לא חברו הטוב.
א-א-אזז.." מגמגם הנהג שיושב לצידו. הוא לרגע שכח שהוא לא האדם היחיד ברכב.
"אתה יכול להמשיך לנסוע," הוא נאנח. הוא בסך הכל רצה נסיעה שקטה. עכשיו הוא תוהה האם זו הייתה בקשה גדולה מדי.
"א-את-תה, ת-תשחרר אות-תי אחרי זה, נ-נכון?" הנהג שואל אותו, מפוחד.
הוא מרים את מבטו מהסכין, והנהג קופץ במקומו.
"עוד משהו?" הוא שואל בקול שקט.
"מ-מה?" הנהג משיב, מקווה שלא הרגיז את הדמות המאיימת שיושבת לידו.
"יש לך עוד בקשות?" הוא שואל ברוגע, ובוחן את הנהג, "אולי אתה רוצה שנעצור את הרכב ונלך לדבר על הבקשות שלך מול תא המטען?"
הנהג קופץ שוב במקומו, ומנגב עם יד רועדת עגלי זיעה לצד פניו.
הוא מפנה את מבטו אחורה מן הנהג. עכשיו כשהוא חושב על זה, האישה הייתה שקטה בזמן האחרון. כשהוא דחף אותה לתא המטען עם הטלקינזיס, היא נאבקה באחיזה, וזה דרש קצת שכנוע להשתיק אותה. עכשיו היא לא הוציאה צליל כבר הרבה זמן. הוא מקווה שהיא לא מתה, לא מעוניין להוסיף גופה חמישית לרשימה אם אין באמת צורך.
הוא חוזר להביט קדימה, בוהה בשמיים שמקבלות צבע כתום.
הוא עוצם את עיניו, מתרכז. הוא לא רחוק. עכשיו הוא מרגיש נוכחות של אדם נוסף, צמודה לנוכחות של המטרה שלו.
הוא מחייך ופוקח את עיניו.
"לא עוד הרבה, אל תעצור," הוא פונה לנהג.
"כ-כ-כן אדונ-אדוני," הנהג כמעט פורץ בבכי.

אני ולוקאס עומדים ליד הרכב, במרחק כמה מטרים מהכביש.
הוא תופס את הקצה העליון של אפו, ועוצם את עיניו. אני מנחש שיש כמה תופעות לוואי לנסיעה של כמה שעות רצופות.
השעה כמעט 9 בערב. אני מרגיש מותש, בעיקר אחרי כל המידע החדש שהוצפתי בו היום.
"אנחנו נעביר את הלילה כאן, מחר נמשיך ואנחנו אמורים להגיע לטקסס בקרוב," הוא אומר, ומשחרר אנחה של עייפות.
"ואז?" אני שואל ומביט בשמיים.
"נחשוב כבר שם. אנחנו שניים עכשיו, אני בטוח שנוכל לחשוב על משהו," הוא אומר ופוקח את עיניו, ומוציא שק שינה מהרכב.
"אבן-נייר-מספריים על מי ישן בחוץ?" הוא מציע.
אני לוקח את השק ממנו ומנער אותו.
"לעומת תנאי השינה שהיו לי עד עכשיו, זה פינוק," הוא אומר ופורס אותו על האדמה.
"פרייאר, אני לוקח את הכרית," הוא אומר ועולה חזרה לרכב. אני חייב לציין לזכותו, הוא עקבי בלהמשיך להתגרות בי.
"אז בוא תסביר לי איך אנחנו עם כל כך הרבה מזל שקיבלנו כוחות על ואנחנו מקבלים יחס כזה?" אני מגחך ונכנס לתוך שק השינה.
"על זה אני מדבר, אנחנו צריכים לקבל יחס של גיבורי על!" הוא קורא מתוך הרכב.
"גיבורי על!" אני חוזר אחריו ומתחיל לצחוק בלי שליטה.
"אני רציני!" הוא צוחק, "מה אתה חושב, איך אני אראה בכתום?"
אני ממשיך לצחוק לרגע, ומביט בשמיים.
אני יכול להתרגל לזה, להיות בחברת מישהו שיש לו כוחות. צ'אד היה לצידי תמיד, אבל הוא לא באמת הבין את ההרגשה. הוא לא הרגיש נרדף.
"ברנדון," אני שומע את קולו של לוקאס.
"כן?" אני עונה ועוצם את עיניי.
יש שקט לכמה דקות. "לילה טוב," הוא אומר לבסוף.
"לילה טוב," אני ממלמל, מרגיש את עצמי נרדם. אני מרגיש רוח נעימה מלטפת אותי, השקט מסביב מרגיע. אני מנסה להתרכז בהרגשה הזו, ונלחם בפנים בתחושה לא נעימה. תחושה שמשהו מתקרב.
אני מנסה לקבור את התחושה, משכנע את עצמי שהכל בסדר. אני יכול להתמודד עם כל מה שיקרה, אני לא לבד יותר. התחושה הזו מעקצצת, ואני מתקשה להשתיק אותה.
לרגע אחד שאני שומע צחוק, ואני פוקח את עיניי. זה לא היה הקול שלי, וזה בוודאות לא היה הקול של לוקאס. אני מטלטל את ראשי, פוקד על מוחי להפסיק לשחק בי.
אני שומע מנוע של רכב, ורואה אור שיוצא, אני משער, מהפנסים של אותו רכב. אני מצפה שהרכב ימשיך בדרכו, יתן לשקט לשוב, אך במקום זאת הוא עוצר במקומו. אני ממשיך להביט ברכב, מקווה שהוא לא יביא איתו צרות.
אני שומע צרחה קטועה, ואז קול חבטה של דלת. דמות לבושה בבגדים כהים יוצאת ממנו, והרכב מתחיל לנסוע, מאיץ בזמן שהדמות נשארת במקומה.
אני מתרומם למצב ישיבה, בוהה בענן האבק שהרכב השאיר מאחוריו, מסתיר את הדמות שיצאה מן הרכב.
"לוקאס?" אני שואל, מרים את קולי רק למקרה שהוא כבר נרדם.
"כן?" הוא שואל בעייפות.
"אני חושב שאנחנו בבעיה," אני אומר ובולע רוק.
האבק החל להתפזר, ואני מצליח לראות את הצללית של הדמות בחשיכה. אני מזהה אותה בלי קושי. היא כבר עמדה מולי. אני שומע את דלת הג'יפ נפתחת, ולוקאס מדליק את הפנס שהבאתי לו מהתיק שלי במהלך הנסיעה.
"מה קרה?" הוא שואל ומשפשף את עינו השמאלית.
אני לא עונה, ומצביע קדימה. האור של הפנס מכוון על הדמות, ואני קם על רגליי בזמן שלוקאס מצטרף לעמוד לידי.
"רוצה לשחק שוב ב-'מה השם'?" לוקאס שואל ואני רואה כמה פחיות ריקות עולות מן הרכב ומרחפות לידינו.
"אני אתן לך ניחוש אחד," אני אומר ומאגרף את ידיי.
"רוצח."