The Legacy of the Numbers פרק 4

חלומות זה דבר מצחיק.
כילד החלום שלך הוא על עולם מושלם. חלום שמתחיל ב-'היה היה אני…' ונגמר בסוף טוב.
אני חושב על אילו חלומות לי היו כילד, ורק מילה אחת עולה לי בראש: 'ההווה'.
לא רציתי ששום דבר ישתנה. אהבתי לצייר, תחביב שקיבלתי מאמא שלי. הייתי מבלה זמן רב בבית שהיה נמצא ממש לידינו, אצל חברים טובים של ההורים שלי, שבמקרה היו ההורים של הילדה הכי יפה שאי-פעם ראיתי: קייט.
יום אחד, אני נמצא עם ההורים שלי, משפחה מאושרת, בבית של הילדה שהערצתי כל כך, מצייר ומחייך.
יום לאחר מכן, אני נמצא במרחק כמה קילומטרים מהבית שלי, לבד, נדרף על ידי רוצח סדרתי. אה, וגם יש לי כוחות על. רק לא החלטתי האם זה טוב או רע עדיין.
חלומות זה דבר מצחיק, באמת.
מכשיר הפלאפון שלי מת לפני יומיים או שלושה, איבדתי את תחושת הזמן. בדקות האחרונות של חייו, השתמשתי בו כדי לשלוח לצ'אד הודעה. אמרתי לו שאני בסדר, ואני עוד אחזור. כמובן שאין לי דרך לדעת אם זה נכון או לא. רק למקרה שמישהו יתהה איפה אני נמצא, ביקשתי ממנו שיגיד שאבא שלי התקשר אליי ורצה שנפגש.
מבחינת כולם, הם יחשבו שזה רגע משמח, ושאני נורא מתרגש. צ'אד יודע, שאם זה באמת המקרה, רוב הסיכויים שהסיבה היחידה שאני מתרגש זה כי אני מתכנן להפגיש את אבא שלי עם האגרוף שלי לפני הכל. לעזאזל, עכשיו אני מתבאס שזו לא האמת.
אני הולך לצד כביש, באמצע השום-מקום שהבאתי את עצמי אליו. כל הבגדים שלי מכוסים בחול ואבק. בהתחלה כשהיה חם הפשלתי את השרוולים, וכשנהיה קר הורדתי אותם חזרה. בשלב מסויים נמאס לי ופשוט תלשתי אותם, ככה שיש לי קרעים באיזורי הכתף על החולצה. אם היה לי אכפת מספיק הייתי מחליף אותה, יש לי הרי חולצות בתיק. אם.
המים שלי נגמרו, ונשארה לי פחית שימורים אחת. המצב שלי לא מזהיר. אני לא ארזתי את התיק במספיק ציוד, אני חושב לעצמי. כמובן שלא, אפילו פותחן לא לקחתי. מזל שיש לי טלקינזיס. כבר שנה שיש לי את הכוח הזה. אני לא זוכר איך הסתדרתי לפני כן. אבל אני בוודאות זוכר את היום שבו קיבלתי את הכוח.

זה היה לפני מעט יותר משנה, זה היה סוף החורף אם אני לא טועה. צ'אד היה בויכוח עם דן, אחרי שהם רבו במסיבה האחרונה שלו. לדן נמאס, והוא החליט לערוך עוד מסיבה, עם שם מפואר: 'יום ה-לך לעזאזל צ'אד'. שם קליט, אני מודה. הוא אפילו הזמין אותי, רק כדי להתגרות בצ'אד עוד יותר. אני לא יכול להגיד שאני הנער הכי פופולארי, ולא בדיוק הוזמנתי למסיבות או הסתובבתי בהן, ולא רציתי להתחיל גם.
צ'אד ואני החלטנו לשבת שנינו בחוף, אבל לא איפה שכל האנשים נמצאים. הלכנו בהמשכו, עברנו אולי שתי קבוצות של סלעים שחוסמים את המעבר על החול לפני שהתמקמנו.
בהתחלה סתם ישבנו, הקשבנו למוזיקה עד שהוא התחיל לדבר על כמה שהוא מחכה לעזוב את המקום הזה. הוא נראה מעט כמו בריון, ככה לפחות חשבתי מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותו בחטיבת הביניים, אבל באופן מפתיע הוא די חנון. לא משהו שרואים עליו.
הוא דיבר על פרויקט מדעי על משהו שנמצא איפשהו, לא בדיוק עקבתי אחרי כל הפרטים מרוב שהוא דיבר כל כך מהר. כשהוא הבין שאני לא מצליח לעקוב, ורק מהנהן כדי להראות שאני מקשיב, הוא נאנח. "רוצה לשחות טיפה?" הוא שאל בזמן שכיבה את המוזיקה.
"כן, להכנס למים יכול להיות נחמד," עניתי בזמן שקמתי וניערתי חול.
שחינו לא רחוק מהחוף, לשלב שבו המים נהיים עמוקים, אבל קרוב מספיק כדי שנוכל לשים עין על הציוד שהבאנו.
"אני חושב שדיברתי יותר מדי על עצמי ושכחתי לשאול מה איתך," הוא אמר בזמן שזרק לעברי כדור אוויר ענקי שניפחנו לפני שיצאנו.
"אין מה להגיד, חי את החלום," אמרתי והחזרתי אותו אליו. הזריקה שלי הייתה יותר חלשה, והכדור אפילו לא הגיע אליו.
"קייט שאלה עלייך אתמול," הוא אמר כדרך אגב.
"מה?" קראתי וחבטתי את הכדור אולי יותר מדי חזק.
"לא באמת, רק רציתי להתחיל שיחה," הוא אמר ושחה אחרי הכדור, "אבל טוב לדעת, ארשום את זה לעצמי איפשהו לא לעבור גבולות."
אני הרגשתי את עצמי מסמיק, אבל לא אמרתי כלום. הוא אהב לעשות את זה, לתפוס אותי בהפתעה, ואף פעם לא יכולתי לדעת מה המשפט הבא שיצא ממנו. אני עדיין לא יכול.
"החיים קצרים דוני, אל תשכח את זה," הוא אמר וזרק את הכדור שוב.
הרגשתי משהו בי מתכווץ לפני שעניתי, "אתה יודע שאני שונא כשקוראים לי ככה," וזרקתי את הכדור חזרה.
"תתמודד," הוא אמר כשזרק את הכדור ואז הוסיף, "דוני."
אני הרגשתי את השיניים שלי נחרקות וזרקתי את הכדור שוב חזק מדי, אך הוא עדיין תפס אותו.
"וואו, דוני, תזהר!" הוא אמר וזרק חזרה.
"תפסיק," אני אמרתי שוב בחריקת שיניים, והרגשתי משהו מתפוצץ בתוכי, "לקרוא לי ככה!" צעקתי ולפני שהכדור הספיק להגיע אליי, כשהוא עדיין היה באוויר, הוא עף לעבר צ'אד בעוצמה כל כך חזקה, שצ'אד נפל אחורה אל תוך המים.
התנשפתי חזק, והרגשתי את הראש מתחיל לכאוב. העיניים שלי נפערו, וניסיתי להבין מה קרה.
"אה, ברנדון?" הוא שאל כשעלה מתוך המים ושחה לידי, "מה זה היה עכשיו?"
הבטנו אחד בשני, ואשקר אם אגיד שלא רעדתי. אולי זה היה מכעס, לגבי איך שהוא קרא לי, אבל ידעתי שזו לא הייתה הסיבה היחידה.

אני עוצר לרגע ומתחיל להשתעל. אני נשמתי כל כך הרבה אבק בימים האחרונים, ואני שומע ציוצים בנשימות שלי. אני אפילו לא יודע לאן אני הולך. אני רק ממשיך ללכת קדימה, לצד הכביש, מקווה שאני אמצא מישהו או משהו. אני רואה מכוניות חולפות על פניי פעם בכמה שעות, אבל הן אפילו לא מוכנות לעצור לידי. האמת, אני לא יכול להאשים אותן.
אני לאט לאט מבין עד כמה זה היה מטומטם פשוט לרוץ ככה. לעזוב הכל מאחוריי, ולרוץ ככל הנראה למותי. אם לא בידי רוצח, אז בידי הטבע.
זה לא מה שהיה אמור לקרות. זו לא הסיבה שארזתי את התיק הזה לפני שנתיים וחצי. זה היה באיזור אוגוסט או ספטמבר, אני לא בדיוק זוכר.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" צ'אד שאל כשעמדנו בחדר שלי. זרקתי את כל הציוד שהיה בתיק הגב שלי שהלכתי איתו לבית הספר, והתחלתי לחטט בארון. רציתי לקחת רק את הדברים החשובים, אולי כמה בגדים ליתר בטחון.
"הוא אמר לי צ'אד, הוא אמר לי," קראתי בהיסטריה, לא מרים אליו את המבט, "הוא פה, לא רחוק, במרחק כמה שעות נסיעה!"
"אז מה, אתה פשוט תקח רכב, תדליק מוזיקה, ותסע עד למוטל מי יודע איפה?" הוא שאל וניסה לעצור אותי, אבל כבר התחלתי לצעוד לכיוון המגירות במטבח, מחליט לקחת כמה פחיות שימורים כדי שיהיה לי מה לאכול.
"כן. לא. לעזאזל צ'אד, אני לא יודע!" צעקתי וסוף סוף הסתכלתי עליו. הוא הביט בי כאילו אני משוגע. לא יכולתי להאשים אותו.
"תחשוב על זה בהיגיון לרגע," הוא אמר בשקט, והניף את ידיו לאט מולי כאילו אני חמוש והוא מתחנן שאוריד את הנשק.
עמדנו שם לרגע, בוהים אחד בשני ולא אמרנו מילה.
"אוקיי," התחלתי לבסוף והנהנתי, "חשבתי על זה. אני אקח כמה טרמפים, אמצא את המוטל שלו, אכנס לחדר שלו, וככל הנראה אהרוג אותו. הגיוני מספיק?" הורדתי את הראש חזרה למגירה.
"לא דונ… לא ברנדון, זה די משוגע," הוא אמר.
"אני יודע צ'אד," אני אמרתי בקול רגוע, "אבל זה מה שהחלטתי."
"וזו הבעיה ברנדון, אתה מחליט על דברים משוגעים, פתאום, סתם ככה, ולא שוקל לרגע שיש עוד אופציה: לעזוב הכל ולשחרר!" הוא אמר, כמעט בצעקה.
אחרי שדחפתי את כל פחיות השימורים שמצאתי ושני בקבוקי מים, סגרתי את התיק וקמתי לכיוון הדלת. צ'אד עצר אותי, חוסם את המעבר.
הבטנו אחד בשני, לא זזים מהמקום.
"זה מטומטם," הוא אמר בקול שליו.
"אני יודע," עניתי, כמעט בלחש. הוא הרים את המבט ממני, והקפתי אותו ויצאתי החוצה.

לא עברתי יותר מכמה קילומטרים לפני שהבנתי באמת עד כמה זה רעיון מטומטם. הוא לא יהיה שם, עד שאני אגיע הוא בטח כבר יברח למקום אחר, ויתקשר אליי אחרי חודש, או יותר.
כשחזרתי הבייתה באותו ערב, החדר היה מסודר. אני עד עכשיו לא יודע כמה זמן צ'אד נשאר שם, חיכה שאתחרט. אבל הוא צדק. ידעתי שהוא צודק כל הזמן.

אני מרגיש מטומטם, יותר ממה שהרגשתי אז. כל כך הרבה טעויות שיכלו להמנע. האם זה היה נכון לברוח? האם הייתי צריך להשאר ולהלחם עד הסוף? אולי עוד היה לי סיכוי לנצח?
לפני שאני מתחיל לענות לעצמי, ג'יפ ירוק שנוסע בכביש עוצר ממש לידי. אני מסב את מבטי אליו, והחלון הכהה שנמצא מולי יורד. בפנים, מול ההגה יושב נער בגילי, לובש חולצה כחולה קצרה ומכנס אפור ארוך. שיערו שחור, קצר ופרוע, עם פסים כסופים. הוא מסתובב אליי, סורק אותי מכף רגל ועד ראש. אחרי כמה דקות הוא סוף סוף מדבר.
"אתה נראה נורא," הוא אומר בקול מלגלג.
"אני יודע," אני עונה בקול חלש.
"אתה נראה כאילו דחפו אותך מרכב שנסע במהירות 100 קמ"ש, נתקלת ישר בתוך קיר בטון, לקחו את הגוף שלך וזרקו אותך במדבר, גלגלו אותך כמה קילומטרים, ואז הכו אותך במשך כמה שעות," הוא אומר בקול מונוטוני.
אני פותח את הפה, לא מתרשם מהתיאור הגרפי שלו, מכניס נשימה לפני שאני מגיב לעלבונות, והוא מחליט שהוא לא סיים עדיין.
"ואז חישמלו אותך עם שוקר."
אני מחכה רגע, וכשפותח את הפה שוב הוא מוסיף, "ואז גררו אותך לכאן."
אני מביט בו, בעיניו החומות, והוא מחייך ואני שומע 'קליק' שמסמן שהוא פתח את המנעול של הדלת מולי.
"תכנס," הוא אומר בחיוך ומסב את מבטו קדימה.
"ההורים שלי לימדו אותי לא לקחת טרמפים עם אנשים זרים," אני מצליח לענות בקושי.
"וההורים שלי לימדו אותי לא להביא טרמפ למישהו שנראה כאילו הוא זחל ממאורת אריות," הוא אומר ומרים פחית קולה ולוגם, מבלי להסתכל עליי.
אני בולע את מעט הרוק שנשאר לי בפה, מרגיש את הגרון שלי יבש.
אני עייף, רעב, צמא ומלא בכוויות מהשמש. אני לא אשרוד עוד הרבה זמן. במקרה הכי גרוע, אני אשתמש בטלקינזיס שלי כדי לזרוק אותו מהרכב או לשלוח את ראשו לשמשה, עוד לא החלטתי עד כמה הוא מעצבן אותי.
אני פותח את הדלת, ומתיישב. אני מרגיש את המזגן הקר פוגע בפניי, ומתענג על הרגע.
"לאן?" הוא שואל ומושיט לי פחית קולה סגורה.
"לכל מקום שבו אני לא אצטרך לשמוע אותך יורד עליי," אני עונה בזמן שאני לוקח את הפחית ממנו.
הוא מחייך, ונותן לי טפיחה חלשה על גבי, כנראה נזהר שלא לפגוע במקום שבו נמצאת כוויה.
"הו, חבר," הוא אומר ומתחיל לנסוע, "לצערך לא קיים מקום כזה בעולם שלנו."