The Legacy of the Numbers פרק 36

ליקום יש דרך מוזרה לצחוק עליי.
ג'ון אלן נראה בדיוק כפי שתיארתי לעצמי: גרסה יותר מבוגרת של ברנדון, לבוש בחליפה שאף אחד לא ראה מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ולמעשה הדבר היחיד שמפתיע אותי זה שאין לו זקן ארוך. אם לא הייתי יודע מי הוא, הניחוש הראשון שלי היה שמדובר באדם שניסה להשיג קריירה בהוליווד, נכשל בכל אודישן, מצא תפקיד זוטר, הגיע לשיאו כדמות משנה בסרט מועמד לאוסקר, שרף את הכסף על בית ומכונית יקרה, איבד אותם בגירושים ועכשיו הוא עובד כקופאי, חולם על כך שהוא עוד ישוב לתהילה.
כן, בדיוק כפי שתיארתי לעצמי.
"אז אתה כבר מכיר אותי," הוא אומר עם חיוך נבוך, מוריד את ידו.
"ומסתבר שאתה מכיר אותי," אני משיב, מביט בו בחשדנות.
הוא פולט אנחה וחוזר להביט בקבר מולו, המצית בידו ממשיכה להשמיע קול מתכתי צורם בכל פעם שהוא סוגר אותה.
זה יהיה חסר חשיבות מצידי אם אנעל אותה במקום עם הטלקינזיס? זה מפתה.
"מאיפה להתחיל?"
"רצוי מההתחלה, אני לא אבין כלום אם תקפוץ ישר לאמצע."
הוא מגחך בתגובה ומביט בקבר של ברנדון. "כמה אתה כבר יודע?"
"מה שהיה בהקלטה פלוס הזכרונות של הקוביה," אני עונה, ומבלי לשים לב עוקב אחרי מבטו.
"אז הוא מצא אותם. זה טוב."
"זה טוב?" אני מתרפץ ומביט בו בזעם.
"לא התכוונתי לזה ככה," הוא מניד בראשו וצועד לעברי, אך אני לוקח צעד אחורה.
"התכוונתי שזה טוב שהוא למד על העבר שלו. זה כל מה שרציתי."
"זה הכל?" אני לוחש. "אתה בטוח בזה? לא רצית שום דבר אחר בשבילו? אולי משהו כמו חיים רגילים?"
"עשיתי הכל כדי שיהיו לו חיים רגילים," הוא משיב. "כל השנים האלו."
"אז למה לא היית שם בשבילו?"
מבטו נשאר אדיש. "אני תמיד הייתי שם בשבילו."
אני חוזר בי. הוא לא גרסה מבוגרת של ברנדון, אלא גרסה מטורללת. "על מה לעזאזל אתה מדבר?"
הוא שותק וחוזר להביט בקבר של ברנדון, ואז בקבר מולו. רק עכשיו אני מבין שזה למעשה הקבר של לולה אלן.
"עזבתי, זה נכון, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. ואחרי מה שעשיתי, כבר לא הייתה דרך חזרה. זה לא אומר שלא תמכתי בו."
"שאלה, שייקספיר, אתה באמת קונה את זה? או שקשה לך להודות שאתה שנאת את הבן שלך?"
עיניו נפערות והוא סוגר את המצית בחוזקה, הצליל המתכתי חזק יותר משהיה עד עכשיו.
אני מצמיד את שפתיי בחוזקה ומאגרף את ידי. לא הייתי צריך להגיד את זה, לא עכשיו ובטח שלא כאן. בחיי, למה אני כל כך אדיוט.
"כן," הוא אומר בקול חנוק ומהנהן. "שנאתי אותו. בגללו איבדתי את לולה."
אני פותח את פי בהיסוס. "אני מתנצל."
"אתה צודק," הוא ממשיך ומפנה אליי את ראשו. "אני שנאתי את הבן שלי. מגיע לי ללכת לגיהינום בגלל זה. אבל שלא תחשוב," הוא לוקח רגע להתנשף ומצביע עליי. "שלא תחשוב לרגע אחד שאני לא אהבתי אותו. אני דאגתי לו, כל הזמן הזה."
"אז איפה היית?" אני פולט, שוב לא עוצר כדי לשקול מילים. "מה עשית עד עכשיו, ג'ון? אם דאגת לו כל כך, למה השארת אותו לבד?"
הוא מוריד את האצבע ומעביר את ידו על עיניו. "זה הרבה להסביר בבת אחת, אני לא מצפה ממך להבין."
והנה, כבר הייתי בטוח שאנחנו מתקדמים לאנשהו.
"חשבתי שאני אצטרך לחפש אותך, אבל אתה כאן, זה טוב. לוקאס, אני צריך שתבוא איתי. אני מבטיח לענות על כל השאלות שלך אחר כך."
"לחפש אותי? לבוא איתך? איבדת אותי שוב."
"הבולשת בדרך, אם הם עדיין לא הגיעו."
אני נמתח במקום וסורק את האיזור. "איפה?"
"לוקאס, אני אגיד את זה שוב: אני צריך שתבוא איתי. עם העזרה שלך, אולי נצליח להציל את האחרים."
"'האחרים'? על מי אתה מדבר?" אני מסתובב אליו חזרה.
"אני מדבר על כל אחד בעולם שקיבל את הכוחות מזופומי. הם כולם עומדים בסכנה."
אני לא מבין כלום. כל דבר שהוא אומר נשמע כמו שטות מוחלטת, אולי הוא באמת מטורלל. לפני רגע דיברנו על בנרדון, ועכשיו הוא מדבר על הנערים עם הכוחות? זופומי, או מה שזה לא יהיה?
עיניי נחות על הקבר של ברנדון וצמרמורת עוברת בי. רג'יס עדיין מסתובב, חופשי. הנערים בעלי הכוחות נמצאים בסכנה. כל דקה שאני מבזבז פה, מנסה למצוא היגיון בשיגעון הזה, הוא מנצל כדי לצוד אותם. רג'יס מתחזק, ואין מי שיעצור בעדו. אני היחיד שיודע.
"לוקאס, אתה לא יודע שום דבר עדיין," ג'ון אומר לפתע וצועד לעברי. "אתה אפילו לא יכול לתאר לעצמך את גודל האיום. אני צריך את העזרה שלך, ובאותה מידה אתה צריך את שלי. כל התשובות לשאלות שלך נמצאות אצלי, וכפי שכבר אמרתי, אענה לך עליהן בהמשך. תסמוך עליי ותבוא איתי," הוא שולח לעברי את ידו ללחיצה. "בבקשה."

~

אני משפיל את ראשי בעוד שהסוכנים של סמית' מכוונים עליהן את הנשקים. לא הספקתי להזהיר אותן בזמן. נכשלתי.
"ריי?" קארה שואלת עם רעד בקולה, אך אני לא מגיב. "מה קורה כאן?"
"תתרחקו אחת מהשנייה ותרימו את הידיים! אם תשתמשו בטלקינזיס, אנחנו נירה!" צועק הסגן של סמית'.
"היי, ריי! מה זה אמור להביע?"
אני לוקח נשימה ארוכה ועוצם את עיניי. עוד רגע והסיוט יגמר, ואצטרך להמשיך הלאה. אין לי ברירה.
המחסניות של הנשקים בבת אחת נופלות לרצפה, הסגן פולט קללה וצורח. אם יהיה להן מזל, הצלפים עדיין לא הספיקו לתפוס עמדות, אבל זה סיכוי קלוש מאוד. במי מהן ירו קודם? כנראה קארה, אותה הם כבר מכירים.
"בוגד!" היא צורחת וכשאני פוקח את עיניי היא כבר כמעט מולי, מסתערת עליי עם ניצוצות חשמל בידיה.
בזריזות אני מכה בפרק כף ידה כדי להדוף את המתקפה. היא מניפה לעברי את ידה השנייה ואני עושה את זה שוב, ואז גל של טלקינזיס הודף אותי אחורה. במקום להתנגש באדמה גופי עובר דרכה, וראשי עולה מאחוריי קארה. לפני שכוח המחשבה שלי תופס אותה עקב של נעל לבנה פוגע בפניי, גורם לי לאבד ריכוז ולהתגלגל אחורה.
כשאני נעמד קייט רצה אליי, שני ענפים דקים מרחפים לצידה. את הבעיטה הראשונה אני מצליח לחסום עם היד, הענפים מתנפצים בקלות על ידי הטלקינזיס, אך האגרוף פוגע ישר בפניי.
שיערה בלונדינית מתקשה בינינו ומזנקת לעברה, אך קייט מזיזה את ראשה ומתחמקת בקלות, שולחת בעיטה נוספת אך מחטיאה למזלי.
איך היא פוגעת בי בכזאת קלות, ועוד מתחמקת מהמתקפות שלי? אילו יכולות יש לה בכלל?
קארה מגיחה מאחוריה ומניפה את ידה. רגליי נבלעות באדמה והמתקפה עוברת מעליי, ואז אני עולה שוב ומלפף את ידי סביב גרונה, מפיל אותה במהירות. קארה לא מתנגדת, אלא להיפך, היא מושכת אותי יחד איתה ותופסת בשיערי. לפני שהחשמל מספיק לפגוע בי אני מרכז את הכוח בראשי, הופך את השיער לקסדת קוצים, ובתגובה קארה פולטת צעקת כאב ומשחררת אותי, דמה נוטף עליי.
הייתי שמח אם סמית' תתחרט על ההחלטה שלה לא להתערב במקרה והן תוקפות אותי, אבל היא נשארת יציבה במקומה ומסמנת לשאר הסוכנים לתפוס מרחק. עבודת צוות למופת.
קארה נשכבת על הרצפה ותופסת את ידה המחוררת והמדממת, מתפתלת מכאב.
הפעם תורה של קייט להגן על חברתה והיא מיד מזנקת עליי שוב. אני נסוג לאחור, מתמקד בעיקר בלקרוא את הבעת פניה בעוד שהמתקפות שלה מפספסות אותי, אבל קרובות מדי לפגיעה.
"למה אתה עושה את זה?" אנחנו אומרים בסנכרון, היא בזעקת תחינה ואני בשקט.
היא נרתעת לאחור, ואני מנצל את הרגע כדי להציב בינינו בול עץ חלול מהצד בעזרת הטלקינזיס. גופי עובר דרכו והבעיטה שלי שולחת אותה לאדמה לפני שהיא מספיקה לקלוט מה קרה.
"ריימונד!" צועקת קארה ומניחה רגל אחת על הרצפה, בהיכון להתנפל עליי, אלא שהסוכנים של סמית' מזנקים למקום עם הנשקים.
קייט לא זזה ממקומה, ממלמלת לעצמה משהו לא ברור ובוהה באוויר.
"עבודה טובה, ריימונד," אומרת סמית' ומתקרבת לעברן. "תחזור לרכב, עכשיו."
אני נשאר במקום, מביט בחוסר אונים בשתיהן. קארה צודקת, אני בוגד. בגדתי באמון של האנשים שאכפת לי מהם. זה הכל בגללי.
קארה נאנחת ומשפילה את ראשה, מקבלת תבוסה. אני אפילו לא בטוח שקייט בהכרה יותר.
עוד רגע ויוזרק בהן החומר. והן יועלו למשאית. ומשם לחממה.
"תרימי את הידיים!" צורח הסגן.
"לא," אני ממלמל, מבחין באחד מהסוכנים שולף מזרק ובתוכו נוזל צהוב.
"לא, היא לא תעשה את זה!" אני צורח ומושך אותו אחורה בכל הכוח.
סמית' פונה אליי ואני תופס את הנשק שלה וזורק אותו לאוויר, מזנק בין קארה והסוכנים, תולש שיערות מראשי ותוקע אותן באדמה לרגליהם.
"מה אתה חושב שאתה עו-"
"זה מספיק!" אני צועק ודוחף קדימה את ידיי, שולח לאוויר שני נשקים נוספים. "כל הקרב הזה מיותר!"
הם מכוונים את הנשקים עליי בהיסוס, מחליפים מבטים מבולבלים ומחכים להוראות. סמית' מניחה את ידה מאחוריי הגב על אקדח מוסתר.
"אני לא אתן לכם לפגוע בהן!" אני אומר ומסובב את ראשי אל הבנות מאחוריי. "וגם לא לפגוע בהם!"
"ריימונד," אומרת סמית' ברוגע. "תתרחק מהן עכשיו-"
"לא," אני מפציר ומביט לתוך עיניה. "למה אנחנו ממשיכים להלחם אחד בשני, במקום לשתף פעולה? זה התחיל במאבק אחד, ותראי לאן זה הוביל! חצינו את היבשת כדי להגיע לפה, ומי אמר שזו תהיה הפעם האחרונה?"
אני מפנה חזרה את ראשי לקארה ולקייט, עיניה חצי פקוחות והיא מביטה בי. "לא חשבתן שאתן תצליחו לברוח לתמיד, נכון? אם לא הייתן נתקלות בנו היום, הבולשת הייתה רודפת אחריכן גם מחר. וגם מחרתיים. ועד למאבק, שגם אם הייתן מנצחות, הוא היה מוביל לעוד מאבק!" אני קורא ומסתובב לסמית'. "אז במקום להעמיד אנשים בסכנה, הגיע זמן לחשוב על אלטרנטיבה!"
היא לא מגיבה, ידה עדיין אוחזת בנשק. אין סיכוי שהצלפים לא נמצאים בעמדות, לכן אני צריך להיות זהיר עם המילים. זו ההזדמנות האחרונה שלי לגרום לשינוי. "את יודעת טוב מאוד שאין לבולשת מספיק כוח על מנת לפתור את כל הבעיות שלה לבד, זו הרי הסיבה שאני עומד כאן. קארה, קייט," אני מסתובב אליהן. "הבולשת היא לא האויב הכי מסוכן, וגם לא רג'יס. יש שם אנשים הרבה יותר מסוכנים."

~

וושינגטון די-סי, מתחת לאדמה, מתקן כליאה.
חושך שורר בקומה התת קרקעית, דלתות עם מנעול חשמלי סגורות ברחבי הקומה. סך הכל נמצאים בו ארבעה-עשר תאים כאלו.
מהפינה הצפונית של המתקן בוקע מעט אור דרך קיר הזכוכית של התא המאוכלס היחיד. על הקיר גדל וקטן הצל של הנער בתוכו, מואר על ידי להבות קטנות וחלשות הנעות במהירות.
הנער שחור השיער לא צריך לחכות עוד הרבה זמן, הוא יצא מכאן בקרוב. בלילות הוא חולם על החופש הטרי, ובעיקר על הנקמה בבעל הכוחות הבלונדיני. הוא ישלם בכל מחיר על החטא שלו.
על שפתיו של הכלוא מתגבש חיוך רחב, ידו צמודה לראשו, מקצות אצבעותיה עולות להבות כחולות חלשות.
הוא עוד ינקום, הוא חושב לעצמו, בעודו נושף על הלהבות ומכבה אותן.

מישיגן, דטרויט, בר נטוש.
ערפל קל מקיף את הבר, מעליו מתנוסס השלט 'בר גן העדן'.
כל הכסאות בתוכו מונחים על שולחנות חומים עגולים, פרט לשני כסאות. מצד אחד של השולחן יושב נער גבוה, עיניו ירוקות ושיערו שחור קצר ומנופח. על חולצתו השחורה תמונה של האלבום האהוב עליו מלהקת 'גרין דיי'. בידיו הוא מחזיק ארבעה קלפי משחק, ועיניו בוחנות בחשדנות את הנערה מולו.
היא רזה, עור שזוף ושיערה אסוף לצמה שחורה ארוכה עם קצוות בלונדיניות. אצבעותיה מתופפות על השולחן, ועם כל נגיעה הוא מתנדנד בחוזקה.
מאחוריי עמדת הבר עומד נער שרירי, שזוף, שיערו השחור קצוץ. עם יד אחת הוא מחזיק את כוס הזכוכית, ועם היד השנייה הוא מנגב אותה במטלית לבנה. לרגע אחד זה נראה כאילו בבואתם של הנערים משתקפת על גבי זרועו.

נבדה, מקום לא ידוע.
הוא רץ בדשא ולא עוצר. לאחר שהוא יסיים את הסיבוב, חושב הנער, הוא יחזור לביתו ויעשה אימון עם המשקולות. אחר כך יתאמן על השליטה בטלקינזיס, ואז בשליטה על היכולת החדשה שלו.
שום דבר לא יעצור בעדו. הזעם בתוכו גדל מיום ליום, וליבו נפל לתוך האפלה ואין דרך להשיבו. הרוח חובטת בפניו, פורעת את שיערו החום.
בעיניו מבט חשוך, מסוכן.
אף אחד לא יעמוד בדרכו. הוא המפלצת עכשיו.

מקום לא ידוע.
רון מדשדש באיטיות מהסלון אל דלת הכניסה, לבוש בכותנת לבנה חלקה. אין לו דרך לדעת את זה בודאות, אבל לדעתו הגדילו היום את המינון.
הוא כבר היה רגיל לתחושת שכרון החושים, אך היום המחשבות שלו היו מעורפלות יותר מהרגיל. הוא מרים את ידו לאוויר ובוהה בה, מנסה להבין על מה הוא מסתכל. האם זה חפץ חדש בדירתו? למה הוא מרגיש שהחפץ כבד?
אזעקה נשמעת ברחבי הדירה והדלת נפתחת באיטיות. כעת עליו לצאת החוצה, יש לו שעתיים להסתובב.
רון יוצא מביתו ומכסה את עיניו עם ידו, מצפה להסתנוור מהשמש החמה, אך הנער מתאכזב כאשר במקומם של השמיים הכחולים נמצאת תקרה אפורה גבוהה, נורות פלורסנט עגולות גדולות מכסות אותה.
נערים יוצאים אחד אחרי השני מבתיהם הקטנים ומתחילים לצעוד בשביל. רון מביט בהם ועושה כמוהם, צועד קדימה במסלול המקיף את כל המתקן.
לפתע הוא מרים את ראשו ומביט בפינה, הישר אל תוך עיגול אפור.
פניו מופיעים באחד המסכים הגדולים בחדר הבקרה, שבמרכזו עומד איש מבוגר לבוש במדים צבאיים. הגבר עובר עם עיניו הקטנות על המסכים בחדר, מוודא שהכל נשאר תחת שליטה.

מקום לא ידוע.
רג'יס נשען על הקיר באחת הסמטאות, נהנה מהצל לפני שהוא יאלץ לחזור לרחוב העמוס. כובע הברדס האפור מכסה את ראשו, עיניו עצומות, בראשו אותו לילה מתנגן שוב. עבר מאז שבוע, אבל מחשבותיו ממשיכות לנדוד לשם.
יללה מעירה אותו בפתאומיות. רג'יס מוריד את ידו כדי ללטף את החיה, ובתגובה החתול מגרגר בהנאה.
לאחר כדקה הוא מחזיר את ידיו לכיסים ומתחיל לצעוד לעבר הקורבן הבא שלו, החתול השחור הרזה הולך בעקבותיו.

~

אני שולח את ידי אל קארה וקייט. "בבקשה, בואו נעבוד ביחד. אנחנו חייבים לעמוד זה לצד זה."

~

אני מעביר את מבטי מהיד אל ג'ון.
"אני לא יכול לסמוך עליך," אני אומר. "לא משנה מה אתה תגיד לי, אני פשוט לא יכול לעשות את זה."
"אני נכשלתי, לוקאס. לא הצלחתי להציל את הבן שלי," ג'ון מתחיל לאמר וציוץ נשמע בקולו. הוא עוצר ובולע רוק לפני שהוא ממשיך. "תעזור לי להציל את האחרים, בבקשה ממך. תעזור לי לכפר על החטאים שלי."
אני שוקל את ההצעה לרגע. קשה לי לבטוח בו, אבל הוא צודק בזה שאני לא יודע כלום.
מלכתחילה רציתי למצוא אותו כדי לקבל תשובות בעניין הכוחות, עכשיו זו ההזדמנות שלי. אני אלמד עליהם, ובזה הסיפור נגמר. זה לא כאילו אני מתחייב לעזור לו לצמיתות.
היי, מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות?

ומאז אותו יום, עברו ארבעה חודשים.