The Legacy of the Numbers פרק 35

ציוצים לא פוסקים מעירים אותי לפתע.
שתי ציפורים שחורות עומדות על ענף עבה חסר עלים מעליי, אחת מהן שרה בעוד שהשנייה שותקת. לאחר כמה רגעים הציפור השנייה עונה לה, קולה צווחני יותר, לפני שהיא פורסת את כנפיה ועפה הרחק מהעץ.
הציפור הראשונה נשארת במקומה, בשקט.
"לא, זה בסדר, גם ככה אני שונא לנמנם," אני ממלמל ומותח את ידיי עם פיהוק.
זה היה חלום כל כך מוזר. במחשבה לאחור, מה קרה בו בעצם?
בהתחלה האדמה רעדה, אחר כך הופיעו כל מיני חיות מוזרות, ואז אש וקולות נפץ. סך הכל, נשמע כמו עלילה שתתאים לכותרת: 'מת לחיות: המתקפה על פארק היורה'. עכשיו זה כבר נשמע כמו סרט אקשן אמיתי.
טוב, הגיע הזמן להודות בזה: אני לא יכול להשאר ביער לנצח. אמנם המושבים ברכב של הבולשת נוחים והנוף נחמד, אני מתגעגע למקלחת ולאוכל שהוא לא כמעט מקולקל ונקנה לפני שבוע. גם עומדת להגמר לי משחת השיניים, ואני לא מעוניין ללכת לשיננית בהתחשב בכך שאני ככל הנראה אדם מבוקש. זה כל כך לא מתאים להיות מבוקש עכשיו.
אני שולף את התיק הצהוב של ברנדון מהרכב, ולצערי מספיק לראות את ההשתקפות שלי במראה הצדדית. הבגדים שלי מלוכלכים, מלאים בקרעים קטנים ומכוסים עלים. שיער שחור שטוח, הפסים האפורים דהויים. אולי עוד שבועיים ביער ויהיה לי סיכוי עם הטינה.
אני טורק את הדלת ומתחיל לצעוד לכיוון היציאה מהיער, ידיי בכיסי המכנס. המטבע מחליק בין אצבעותיי, בתוכי תקווה שהוא שוב יראה לי את האישה ההיא. הוא לא עשה את זה מאז הפעם האחרונה שיכולת השמיעה הכאיבה לי, וזה לא קרה מאז הלילה במפעל. אין לי תלונות על כך, באמת, אבל משהו בתוכי מתגעגע אליה.
ליד העץ העבה, שמתחתיו נחה בעבר האבן הזוהרת, אנחה כבדה משתחררת מפי ותחושת האשם חוזרת. אפילו להלוויה לא הגעתי.
אני לא רציתי לפגוש אף אחד ליד הקבר שלו, פחדתי מהמבטים. לכל אחד מהם יש סיבה מוצדקת להאשים אותי במוות של ברנדון. מה אני כבר יכול להגיד להם? איך אני אמור להסתכל להם בעיניים?
משהו מציק מחליק על הלחיים שלי, ורק לאחר שידי מסלקת את זה, אני מבין שזו הייתה טיפת מים. מאיפה היא הגיעה בכלל?

סביב אחד השולחנות ליד בית קפה משמאלי מצטופפת קבוצת נערים, כל אחד בתורו מדבר על התקרית האחרונה בבית הספר.
זה גורם לי לקנא קצת. כמובן בבית הספר שאני למדתי בו הסביבה הייתה מדכאת, אבל זה לא אומר שמעולם לא רציתי לחזור לשם. מעניין אם מישהו בכלל שם לב שאני נעלמתי פתאום.
השיטוטים שלי בעיר מובילים אותי לרחוב ריק מאנשים, ובניין לבן מאובק עם שתי קומות בולט בו במיוחד. הצבע מתקלף, הדשא מבולגן והגדר חלודה. זה לא שאני תכננתי להגיע לכאן, לבית הישן של ברנדון, אלא במקרה מצאתי את עצמי חולף על פניו.
אני ממשיך קדימה ומקיף את הבית, ולפתע שם לב שצ'אד נמצא שם. הוא יושב על אופניים, רגל אחת על האדמה, מביט בו עד שהוא מבחין בי.
הלוואי והייתי מספיק לחשוב לפני כן מה להגיד, כי עכשיו אני פשוט עומד כמו אידיוט ובוהה בו. אולי כדאי להתחיל עם הסבר על איפה הייתי עד עכשיו, ולמה לא-
אגרוף עוצמתי פוגע בלחי שלי ושולח אותי לרצפה במהירות, הצד השני של הפנים נחבט בבטון הקשה. לא יכול להגיד שאני ראיתי את זה מגיע.
"היית אמור לשמור עליו!" הוא צורח, מניף את ידו באוויר.
אני מגייס את קולי הרועד ואומר את המילים היחידות שעולות בי. "אני יודע."
"מה עשית כשזה קרה? למה לא היית לצידו?" הוא ממשיך.
"ניסיתי…" אני לוחש בהיסוס ומרים אליו מבט פתטי. "אני ניסיתי לעזור לו, צ'אד."
"ניסית," הוא לוחש את המילה במרירות לפני שהצעקות חוזרת. "אתה ניסית, לוקאס? באמת? כי אני לא רואה את העזרה שלך בשום מקום!"
"אני מצטער, צ'אד, באמת," אני משיב וקם, מקווה שהוא לא יחליט לשלוח אגרוף נוסף. "לא היה שום דבר שאני יכולתי לעשות."
לרגע זה נראה כאילו הוא עומד לחבוט בי שוב, אך לבסוף הוא מניד בראשו ועולה על האופניים. "תלך. אין לך גם ככה מה לעשות כאן."
אני נשאר לעמוד ליד הבית ונשען על הגדר הנמוכה. מאז האירוע במפעל אני לא השתמשתי בכוחות שלי כדי לתת לגוף שלי להרגע, כבר ראיתי מה קרה לקייט ולקארה כשהן הגיעו לגבול שלהן. אולי אחכה קצת עם הטיפול בחבלות האלו. אולי לא אטפל בהן בכלל.
צ'אד צודק, זה קרה באשמתי. ברנדון מת בגללי.
אני מרים את מבטי אל הבית הנטוש, צבעו לבן מתחת לשכבות האבק, הדשא מסביבו גבוה ומבולגן. הוא פשוט נמצא שם, בית שכנראה לעולם לא יבקרו בו שוב.

בתי קברות מדכאים אותי.
הפעם הראשונה שההורים שלי לקחו אותי לבית קברות הייתה כשסבא שלי נפטר. כילד בן שבע פשוט עמדתי בצד והבטתי באנשים שאת רובם לא הכרתי. כל אחד התקרב בתורו לקבר והתחיל לבכות, ומכך הסקתי שגם אני צריך לעשות את זה. נעמדתי מול הקבר וכיווצתי את הפנים שלי עם כל כוחי, אפילו דמעה אחת לא יצאה. ואז קרה דבר מוזר: אמא שלי צחקקה לרגע. כנראה הפרצוף שלי היה עד כדי כך מוזר.
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני ראיתי מישהו מעלה חיוך בבית קברות. הפעולה הזו נמחקת מראשם של אנשים ברגע שהם מתקרבים לכאן.
ואני אפילו לא רוצה לחשוב על כמות רוחות הרפאים במקומות כאלו בלילות.
הקברים כאן נמצאים במרחקים מרווחים אחד מהשני, אלא אם כן מדובר בקרובי משפחה. מקל על המשפחות, ומקשה עליי למצוא איפה אני צריך להיות. בקצה המזרחי נמצאים קברים עם מצבה נמוכה, מול אחד מהם עומד גבר גבוה.
אני מציץ בשם על המצבה של הקבר שלא רחוק ממנו, מקווה לא להפריע, וקופא במקום.
'ברנדון אלן'.
אני לוקח נשימה עמוקה ועוצר מול המצבה, לידה מונחים שני אגרטלים, באחד פרחים צהובים נבולים ובשני פרחים כחולים. מישהו ביקר ממש לפני שאני הגעתי כנראה.
ידי משחקת עם המטבע בעצבנות, עיניי בוהות בכיתוב החרוט. מה אני עושה כאן בעצם?
אני לא קרוב לברנדון כמו צ'אד או קייט. הכרתי אותו רק לא מזמן, והדבר הראשון שאני אמרתי לו זה 'אתה נראה נורא', לא משפט מדהים להתחלת שיחה. אני גם לא יודע למה עצרתי מלכתחילה. ראיתי אותו מרחוק והרגשתי שלווה, משהו מוכר. אחר כך גיליתי שיש לו כוחות ושהרוצח, רג'יס, רודף אחריו. משם פשוט המשכתי לעקוב אחריו.
מה היה קורה אם לא הייתי נצמד אליו? מה היה קורה אם פשוט הייתי ממשיך בדרך שלי?
"הייתם קרובים?" שואל הגבר לפתע, גורם לי לקפוץ מבהלה.
"הכרתי אותו רק לפני פחות מחודש," אני פולט.
הוא מגחך בתגובה מבלי להוריד את עיניו מהקבר מולו. שיערו חום קצר ופרוע, לבוש בחליפה חומה מגוהצת, נעליו שחורות. עכשיו אני מזהה שהקול המתכתי המציק שאני שמעתי עד עכשיו מגיע מהמצית בידו. הוא מרים את המכסה וסוגר אותה חזרה שוב ושוב.
אני מגרד בראשי ומנסה לקרוא את השם על המצבה מולה הוא עומד, אך היא רחוקה מדי. לידה נמצא אגרטל עם פרחים כחולים, דומים לאלו שליד הקבר של ברנדון.
אני מצר את עיניי ומביט באגרטל מולי שוב. הם לא רק דומים. הם זהים, וגם האגרטל.
"עברתם דרך ארוכה, לא ככה, לוקאס?" הוא ממשיך ומסובב את ראשו.
עיניו ירוקות, זיפים על פניו. הוא ממשיך לשחק עם המצית הכסופה, בכל פעם שהיא נסגרת אני שומע 'קליק' חזק יותר מהקודם.
הוא שולח את ידו הפנויה לעברי. "נעים להכיר, אני-"
"ג'ון אלן," אני ממלמל, מאגרף את היד האוחזת במטבע.

~

קולות הצעדים המהירים של סמית' מהדהדים במסדרון ומגיעים עד לתא שלי.
ידיי מונחות על השולחן משולבות, ראשי ביניהן. הודות למשימה שהיא קיבלה ברגע האחרון לא יצא לנו עדיין להפגש, למזלי וגם לצערי. אני צריך לקבל תשובות.
קול צפצוף מסמן שהיא פתחה את דלת התא הגדול, והיא צועדת לעברי במהירות.
"אתה מוכן להתחיל להסביר את עצמך?" היא קוראת בעצבנות. "מה הכוונה ב-'אני הולך לדבר רק עם סמית' לגבי זה'? היי, ריימונד!"
אני נושם עמוק, עדיין לא מגיב.
"הייתה לך משימה! אפילו לא משימה מסובכת, להסתנן ולעדכן אותי בכל מידע רלוונטי! ומה קרה במפעל?" היא ממשיכה לצרוח.
לבסוף אני מרים את ראשי ומביט בה, פניה אדומות ושיערות בודדות מתנדנדות לצד פניה.
"ריימונד!"
"את אמרת לי שהוא בטיפול."
"על מה אתה מדבר?"
"הרוצח. אמרת לי שהוא תחת מעקב של הבולשת," אני משיב.
"איך הוא קשור לכשלון המביש של המשימה שלך?"
"הוא רצח אחד מהם."
היא שותקת, מרפה מעט את גופה שעד עכשיו היה מתוח בלחץ. "מתי זה קרה? זה למה ברחתם למפעל?"
"אני הזהרתי אותך ממנו. אמרתי לך שיש לו כוחות, אמרתי לך שהוא מסוכן."
"ריימונד, תתמקד. מה עם המשי-"
"לעזאזל עם המשימה!" אני צועק ומטיח אגרוף בשולחן, הטלקינזיס מרעיד אותו ודפים עפים לכל עבר.
סמית' שולפת את האקדח ומכוונת לראשי. "שלא תעז להרים את הקול שלך!" היא חוזרת לצרחות.
"באמת לא אכפת לכם מאף אחד? הם ילדים, סמית'!"
"תשמור על הטון שלך או שאני יורה!"
אנחנו בוהים אחד בשני, פניה אדומות וככל הנראה גם שלי, דפים עדיין מרחפים באוויר באיטיות. המפה עליה שרטטתי את המיקומים של האבנים עוברת על יד סמית' ונוחטת על נעל העקב השחורה שלה.
"הוא רוצח אותם, סמית'," אני לוחש, מנסה לעצור את הדמעות. "אני כבר אמרתי לך את זה. למה שיקרת לי? כי ידעת שזה יגרום לי להפסיק לדבר עליו?"
"מה עשיתם במפעל?" היא נשארת בעמדתה, אך לא צועקת יותר.
מרחוק נשמע קול צעדים נוסף, חזק יותר. מישהו רץ לכאן.
"איפה הם עכשיו?"
"אני לא יודע."
"ריימונד, מה עשיתם במפעל?"
לפני שאני מספיק לענות מישהו נכנס לחדר במהירות, לבוש בחליפה שחורה. אחד מהאנשים של סמית'.
"לוקאס אלמונד- הוא חזר למיקום של האבן השלישית," הוא מודיע, מתנשף בין המילים. "בעלת כוחות נוספת שמתאימה לתיאור שהצוות מהמפעל נתן נמצאת שם גם."
אני פוער את עיניי, לא מצליח לשלוט בתגובה שלי. למה הם חזרו דווקא לשם?
סמית' מהרהרת, ואז מכניסה את האקדח לנרתיק. "מעולה. אנחנו יוצאים עכשיו."
"אני בא איתך!" אני קורא ונעמד.
"אתה נשאר כאן, נעול, עד שאני חוזרת!" היא מניפה לעברי אצבע.
"אני בא אתכם, סמית'!" אני מתעקש ועובר דרך השולחן, נעצר ממש מול היד שלה.
"אחרי הצרות שאתה גרמת להן אתה צריך להיות אסיר תודה שלא נשלחת אל החממה!"
"אז תשלחי אותי!" אני קורא ופורס את ידיי לצדדים. "עכשיו, הנה, אני לא מתנגד! תודיעי לי אחר כך איך היה המבצע! זה לא כאילו אחת מהן הפילה בעצמה בארבע יחידות בו זמנית!"
היא נועצת בי מבט זועם, אבל אני יכול לראות שהיא שוקלת את מה שאני אמרתי.
"מה להגיד לצוות?" שואל הסוכן בכניסה.
סמית' ממשיכה לבהות בי ולבסוף נאנחת. "אנחנו יוצאים עכשיו. האסיר איתנו."

~

החום בלתי נסבל.
זו כבר פעם שלישית הבוקר שאני משתמשת בכוחות שלי כדי לקרר את גופי, בכל פעם מרוקנת בקבוק מים שלם בשביל זה. אמנם עם הזמן נדרשת כמות קטנה יותר של נוזלים, זה לא הופך את יכולת שינוי טמפרטורת הגוף לטובה יותר. היא פשוט שימושית.
קייט נכנסת לחדר, לבושה בפיג'מה סגולה עם ציורים של דובים קטנים, שיערה החום הארוך פזור ומבולגן. עיניה חצי פקוחות, עיגולים שחורים גדולים מקיפים אותן.
"היי," אני ממלמלת.
היא סוגרת את הדלת ומדשדשת לכיוון המיטה מבלי להגיב ומתיישבת לצידי.
"אני אסדר את השיער שלך," אני מציעה, מושכת לעברי את המסרק מפינת החדר עם הטלקינזיס.
היא מושכת בכתפיה ומסובבת אליי את גבה. זה שיפור משמעותי בהשוואה ליום הראשון בו נשארתי לישון אצלה, אז היא התעלמה ממני לחלוטין. גררתי אותה למטה כל ארוחה, בהתחלה אפילו עזרתי לאמא שלה כדי להאכיל אותה. עכשיו היא מסתדרת בעצמה, לפעמים גם עונה לנו, אבל את רוב הדיבורים היא עושה בלילות, מתוך שינה.
בלילה הראשון הייתי בהלם. קייט צרחה, חלק מהמילים לא היו מובנות בכלל, מה שכן היה ניתן להבין זה שהיא צועקת למישהי בשם לולה, אמא של ברנדון, ממה שאני הבנתי לאחר מכן. היא עדיין מציינת את השם שלה וגם את שלו, כאילו היא מדברת ישירות אליהם בתוך הסיוטים האלו. כעבור כמה דקות היא מתעוררת, רואה שרק אני נמצאת לידה, מתחילה לבכות, נרדמת ואז הגלגל מסתובב מחדש.
"אני רוצה לצאת לסיבוב," קולה העדין נשמע.
אני מפסיקה להבריש את שיערה לרגע, מופתעת, ומקרבת את ראשי אליה. קייט לא מבחינה בי אלא בוהה בכרית שלה.
"לאן את רוצה ללכת?"
היא מביטה בי, כאילו רק עכשיו נזכרה שאני כאן. לא ידעתי לפני כן שצבע העיניים שלה הוא ירוק.
"אולי ליער… כן, אולי לשם… אני חושבת…" היא מהרהרת ומנידה לאט את ראשה.
"בסדר גמור, נדבר עם אמא שלך ו-"
"נצא עכשיו," היא קוטעת אותי וקמה. היא מרימה את חולצתה, חושפת גזרה דקה יותר משהייתה בתחילת השבוע. אמנם הרגלי האכילה שלה משתפרים, זה עדיין לא מספיק. אני רק מקווה שהיא תחזור לעצמה מהר.

בדרכנו החוצה אנחנו רואות את אבא של קייט. מבטו עובר ממנה אליי וחזרה, מופתע כנראה לראות שהיא ירדה מרצון.
"הכל בסדר?"
"אנחנו יוצאות לסיבוב," אני אומרת ואוחזת בידה. "לנשום קצת אוויר."
"לא נסתובב עד מאוחר," היא מוסיפה בלחש.
"ואת… כלומר, לאן… לשם?" הוא ממלמל ומעביר יד על פניו מלאות הזיפים.
"לא," אני ממהרת לענות לפני שאחד מהם יפלוט משהו על בית הקברות. "אנחנו הולכות ליער."
"אה, בסדר. תהיו זהירות," טוד טופח על כתפה של קייט וממשיך ללכת, אך נעצר ומביט בי. "תודה."
"אין על מה," אני משיבה עם חיוך קלוש.
קייט לא אומרת דבר, היא רק נשארת לעמוד במקום ובוהה בדלת. "לא נסתובב עד מאוחר," היא לוחשת, עדיין לא זזה.

אנחנו מסתובבות ביער עד שעות אחר הצהריים. בהתחלה צעדנו בשבילים, ואז נכנסנו לתוכו. מדי פעם קייט הסתובבה במקום כאילו היא מחפשת משהו, התחילה לשאול אותי לגבי העובי של העצים.
אנחנו עוברת על יד שביל אך מתעלמות ממנו, ראשה מונח על כתפי וידי כרוכה סביבה. אני מתחילה לחשוב שההליכה הזו התישה אותה לגמריי, היא כבר לא מדברת ועיניה כמעט עצומות. אולי הגיע הזמן לחזור, אם כמובן היה לי מושג איזה כיוון מוביל הבייתה.
רשרושים מוזרים מאחוריי שורת עצים לידינו גורמים לשתינו לקפוץ מבהלה, ניצוצות יוצאים מאצבעותיי מתוך רפלקס. לא הפעלתי את יכולת החשמל מאז התקרית במפעל.
"יש כאן מישהו?" אני קוראת ומצמידה אליי את קייט.
ריימונד יוצא מתוך מרווח צר בין העצים, מביט בנו בעיניים פעורות.
"ריי? מה אתה עושה כאן?"
הוא מניף את ידו באוויר, מלמעלה למטה, ואומר משהו עם שפתיו.
"מה אתה מנסה להגיד?" אני שואלת בבלבול.
הוא חוזר על אותה פעולה, ממשיך להזיז את שפתיו ללא קול.
"מה הוא אומר לעזאזל?"
"תברחו," קייט לוחשת, רגע לפני שהם מקיפים אותנו.