The Legacy of the Numbers פרק 34

לאט לאט ההלם עובר ואני מתחיל להפנים את כל מה שקרה במפעל, או בכלל ביומיים האחרונים. היה לנו יעד מתוכנן ובדרך עברנו רצף של אסונות, ועכשיו אנחנו תקועים פה, בתוך הרכב השחור של הבולשת, ומי יודע מה האסון הבא.
אני לא מוריד את עיניי מפניו של ברנדון, ראשו נח על רגליה של קייט, ומדי פעם אצבעותיה מנגבות של הדמעות הנוטפות עליו.
קייט התיישבה בחלק האחורי של המשאית, כנראה כי היא רצתה שלברנדון יהיה מרווח, שגופו לא ידחס במושבים. עורה עדיין חיוור פרט לפנים שלה, אדומות בעיקר באיזור הלחיים, האף בצבע סגלגל ושיערה פזור ומסתיר את עיניה, אולי במכוון.
במידה מסויימת אני מקנא בדרך שבה היא נשארת יציבה, בניגוד מוחלט לגוף שלי שלא מפסיק לרעוד. היד שלי התנגשה ברצפת הרכב ללא הפסקה עד שאני אגרפתי אותה והצמדתי אותה לברכיי, לא שזה עזר, היא עדיין רוטטת.
לרגע אחד הרכב מקפץ, דבר שגורם לקייט לפלוט קול מפוחד, והיא במהירות מניחה את ראשה על ברנדון כדי שהוא ישאר יציב, וקמה רק לאחר כמה רגעים.
תחושת הדכאון לאט לאט הופכת לאשם. זה קרה שוב, הגעתי מאוחר מדי. ריימונד הסביר לי בדיוק איך אני אמור למצוא אותם, ועדיין לא הספקתי. מה לעזאזל הבעיה בי? לא הצלחתי להציל את ההורים שלי. לא הספקתי להציל את קני. ועכשיו, כשהוא היה ממש מולי, לא הספקתי להציל את ברנדון. אני לא מסוגל לכלום. אני חלש מדי.
"תבטיח לי שאתה תהרוג אותו," לוחשת קייט בקול קר ומצמרר.
היא מרימה את פניה ומביטה בי, גורמת ללב שלי לעצור. עיניי נפערות והפה שלי נפתח, ראשי מנסה לעכל את המילים.
"אתה צריך לעשות את זה, לוקאס. אתה צריך להרוג את רג'יס ולנקום בשם ברנדון," היא ממשיכה. בעינייה אין שום זכר לקייט שאני הכרתי לפני כן, הן חסרות כל רגש. רק לרגע אחד, ואולי אני הוזה, אבל רק לרגע אני רואה בהן את המבט חסר הרחמים של רג'יס.
"תבטיח לי, לוקאס," היא לא עוצרת, מחכה שאני אשיב לה. "תבטיח לי שאתה תהרוג את רג'יס. אתה צריך לעשות את זה בשביל ברנדון."
הרעד בגופי מתחזק, הפעם מאימה. אני נצמד לקיר הרכב, מפחד מהתגובה שלה במקרה ובו לא אגיד את מה שהיא רוצה לשמוע. מבטה לא זז ממני, גורם ללב שלי לפעום במהירות ובחוזקה, מוצץ ממני כל טיפת חיים.
אני לא יודע מה לעשות, המילים מתערבבות בראשי, מרכיבות משפטים חסרי הגיון, עד שהמחשבות פשוט עוצרות. הכל שקט, ובתוכי תקווה שזה ימשך לנצח. אור צהוב משתקף בעיניה של קייט, מחזיר אותי להכרה.
"אני אעשה כל מה שאני יכול… אני אעשה הכל כדי לנקום ברג'יס…" המילים לבסוף נפלטות ממני.
מבטה מתרכך מעט והיא מהרהרת לרגע ואז מהנהת. "כן, אני בטוחה שהוא יהיה בסדר עם זה."
הרעד נפסק, כאילו הגוף שלי נושם לרווחה. מה קרה כאן? מה קרה לקייט?
אני לא הצלחתי לזהות אותה. אולי היא בסך הכל עייפה. כן, זו הסיבה. אני מכיר את קייט האמיתית- היא דואגת לאחרים, שקטה ואדיבה. היא לעולם לא תגיד משהו כזה. בבקשה, אני מתחנן שהיא עדיין שם. אני מתחנן שהיא לא נעלמה יחד עם ברנדון.

~

עיניי הפעורות בוהות בכביש מולי, ואני נזכרת באיך שברנדון תיאר את קייט. 'קייט היא מדהימה, אין אחד שלא אוהב אותה'. לשמוע אותה אומרת משהו כזה גרם ללב שלי לשקוע. אני ראיתי כמה זעם עבר בברנדון אחרי שרג'יס לקח אותה כבת ערובה, ויכולתי במידה מסוימת להבין אותו. אבל לשמוע אותה מדברת על להרוג את רג'יס בקול קר כל כך מעביר בי צמרמורת.
אני מנסה להתרכז בכביש מולי, בפסים הלבנים, בגדרות, בשלטים, בפיתולים, למעשה בכל דבר שאני יכולה למצוא מלפניי.
במשך השנה האחרונה כל מה שאני עשיתי הוא לברוח, אפילו לא הייתי אמיצה מספיק כדי להפרד מההורים שלי. האמנתי שהוא צודק, רק רציתי להשאיר מאחוריי את כל הסבל. אבל בסופו של דבר הסבל מצא אותי, לא מוכן לשחרר. כל המסע היה לחינם, החיים שלי היו ונשארו מקוללים. האנשים סביבי ממשיכים להפגע, ואני חלשה מדי.
כשאני פגשתי את ברנדון קיוותי שזהו, מצאתי את הבית שלי. הרגשתי מוגנת. הייתי בטוחה שאני יכולה להפסיק לברוח.
דמעה נוחתת על הרגל שלי, לאחר שבשעה האחרונה לא הסכמתי לשחרר אותה. חזרתי לאותה נקודה. שום דבר לא השתנה.

~

בחילה עולה בי ואני תופסת את בטני עם הטלקינזיס, מקווה לא להקיא.
מה לעזאזל חשבת לעצמך, קייט? מה לא בסדר בך?
ראשו של ברנדון נח על היריכיים שלי, פניו שלוות. אני נזכרת בילדות, כשהוא נהג להרדם על הספה בבית שלי. מצד אחד הייתי עצבנית, רציתי שהוא יתעורר כבר כדי לשחק איתי או שהוא יצייר עוד משהו. ומצד שני פשוט נהנתי לשבת לצידו, לבהות בפניו הקטנות העגולות.
למה הזמנים האלו עברו? למה לא יכולנו להשאר קרובים, להעביר ימים בפעילויות משעממות ורגילות?
למה לולה הייתה צריכה לעזוב אותנו?
הדמעות חוזרות, יבבות נוספות נפלטות מפי. למה גם ברנדון נלקח ממני? הוא לא יודע עד כמה הוא חשוב לי?
אני רוצה לצרוח, לנער אותו בכל כוחי עד שהוא יפקח את עיניו ויחזור אליי. אני עדיין לא מוכנה לשחרר, לא עד שאני אפתח בפניו את כל מה שאני מרגישה.
למה, למה כולם הולכים ומשאירים אותי לבד?
"לאן אנחנו נוסעים?" קארה שואלת לפתע בקול צרוד.
לוקאס מרים באיטיות את ראשו אליי, מהסס. אני לא יכולה להאשים אותו בזה שהוא מפוחד, אני גרמתי לזה. אני בעצמי נבהלתי מהמילים שלי, איך יכולתי לבקש ממנו לרצוח מישהו? אין לי מושג מה לא בסדר בי.
"החלטה שלך," הוא ממלמל.
אני חוזרת להביט בברנדון, מעבירה יד לצד ראשו. שיערו לח מזיעה ועורו איבד את החמימות שאני הרגשתי לפני כן, כעת הוא מתחיל להיות קר.
"הבייתה."

~

לאחר אולי שעה של נסיעה אני עוצר. מכשיר הפלאפון נח על המושב לידי, לא מפסיק לצלצל. אם אני לא אענה עכשיו, סמית' כנראה תשלח כל סוכן שקיים בעולם הזה תחת פיקודה במטרה לירות בי. כמובן, אם היא לא במצב רוח רע.
אני מניח יד על כתפי, תחושת האגרוף של קארה עדיין מורגשת, מילותיה עולות בראשי. 'תשמור על עצמך'.
אני צורח בכל כוחי, מטיח שני אגרופים בהגה, הטלקינזיס משתחרר ומרעיד את הרכב, מנפץ את כל הזכוכיות. המכשיר מזנק לאוויר, ורק לאחר כמה שניות הוא נוחת על האדמה. צלצול נוסף מודיע לי שהוא שרד את המתקפה הלא מכוונת כלפיו.
"איך אני נתתי לזה לקרות?" אני צורח ונוגח בהגה.
הייתי ממש שם, עברתי ליד החדר בו הם היו. למה לא התערבתי? למה לא ניסיתי לעזור לברנדון? כי החלטתי שזה לא הקרב שלי? כי חשבתי שהבולשת מסוכנת יותר?
זו כבר פעם שנייה ברצף שאני יכולתי להציל מישהו שנהרג. לא, מישהו שנרצח. והכל באשמתי.
תמיד הסתכלתי על דברים מנקודת מבט אובייקטיבית, אספתי המידע ופעלתי בדרך שבה אני הייתי בטוח שאף אחד לא יפגע.
ועכשיו דרך החשיבה שלי גורמת לאחרים להפגע. בגללי ברנדון מת.
אני מביט ברצפת הרכב, הדמעות שלי מטפטפות אל תוך השלולית שלרגליי. אני חלש מדי. הייתי כל כך מטומטם, ועכשיו עליי לשלם את המחיר.
מכשיר הפלאפון מצלצל שוב, מזכיר לי את הסכנה מלפניי.

~

אני פושט את חולצתי, אוחז בקצוותיה, מרים אותה מעל לראשי וסוחט אותה עד כמה שאני יכול, נותן למים המעורבבים בדם ובזיעה לטפטף אל הפה שלי. הטעם מחריד ומעביר בי צמרמורות, אבל אין לי ברירה אחרת, הגוף שלי חייב לקבל נוזלים.
אני משחרר שיעול כבד וזורק את החולצה לצידי, עורי עדיין חיוור. החזה עולה ויורד במהירות, הנשימות שלי מהירות וקצרות. אני נשען בעדינות על הסלע המחוספס, נזהר שהוא לא יגע בפצעים.
כמה דקות עוברות, רוח חזקה מקררת אותי, רק האף שדם עדיין נוטף ממנו נשאר חם. השמיים חסרי העננים נצבעים בשחור, מתמלאים בנקודות אור לבנות וקטנות, מעליי הירח בוהק.
עיניי נעצמות לאט והנוף הופך לטשטוש שחור-לבן.
"היי קארל, הנוף נראה כל כך יפה, נכון?" אני לוחש.
כמה זמן כבר עבר מאז אותו לילה?
לפעמים הוא מחליט לקפוץ לראשי ללא אזהרה, ואז אני נשאב חזרה לזכרונות. הכל התחיל במרתף ההוא, שם גיליתי על הטלקינזיס, ועם הזמן על היכולת לקרוא מחשבות. אחרי שאני ברחתי משם, פגשתי את קארל ולראשונה שאבתי כוחות של אדם אחר. לקחתי את הזהות של אדם אחר.
צחקוק מר נפלט ממני. כמובן, מכל האנשים בעולם פגשתי דווקא את קארל.
מה היה קורה אם הייתי פוגש מישהו אחר? מישהו כמו ברנדון, לדוגמא?
'לחיים של כולם יש משמעות.'
אני בטוח בזה, שאם זה היית אתה… אולי יכולתי להפוך לאדם שונה.
עיניי נעצמות לחלוטין, שיערי גולש ברוח הקרה.
'אני אספר אותך.'
חיוך קל עולה על פניי. במחשבה לאחור, אולי לא. לא משנה לאן אני אלך, רק סוף מר מצפה לי.

~

אני משתעל בחוזקה ותופס עם יד אחת את גרוני.
"אתה בסדר?" קוראת בבהלה המלצרית. חולצתה כחולה כהה מכופרת, מכנסייה אדומים וסינר לבן קצר קשור למותניה.
"כן, אין מה לדאוג," אני משיב לאחר שהשיעול חולף ומוחא בידי.
היא הולכת במהירות למטבח מאחוריי הדלפק וחוזרת עם כוס מים.
"תודה, קריסטין," אני אומר בחיוך ולוקח ממנה את הכוס.
"אין על מה, מר. אלן."
לאחר שהיא מתרחקת ממני ופונה ללקוחות בקצה השני של מסעדת הדרכים, וכשאני בטוח שבזווית הזאת אף אחד לא יוכל לראות דבר, אני מרים את המסך של המחשב הנייד. לצידו כוס קפה וצלחת עם תפוחי אדמה אפויים.
אני קורא ברפרוף את השיחה, כולה כמובן כתובה בקודים, ומצמיד את כוס המים אל שפתיי. לפתע אני מבחין שידי רועדת, וצמרמורת קלה עוברת בי.
בזהירות אני מניח אותה על השולחן וביד השנייה מכסה את פי. כמעט שכחתי את התחושה הזו. בפעם האחרונה זה קרה לפני שש שנים, כשלולה מתה.
דמעות מבצבצות בעיניי וכאב עז עובר בי.
זה לא יכול לקרות. אני לא יכול לאבד אותו, רק לא אותו.
אני מביט בחלון לצידי, מעל לחניון הכמעט ריק השמיים שחורים, הירח מלא, זוהר בלבן.
"ברנדון…"