The Legacy of the Numbers פרק 33

היי, היי, היי, אתם בטח צוחקים עליי. מה קורה כאן עכשיו.
ברנדון עומד מולי, הורידים והעיניים שלו זוהרים בצבע כחול.
אני מניף את היד שוב ושוב, הזרם החשמלי מתחיל בלב ומגיע עד קצות האצבעות, משם הוא משתחרר קדימה כמו הטלקינזיס, אבל כלום לא קורה. בחילה עולה בי מרוב שאני משתמש ביכולת הזו ללא הפסקה, אבל עדיין כלום לא קורה.
כלום. שום דבר. לעזאזל, למה שום דבר לא קורה?
לרגע אחד הוא נשען קדימה, וברגע אחריו הוא הופך לטשטוש ונעלם. אני מסתובב לאחור ומניף את הסכין, אך הוא תופס את ידי ושולח אגרוף ללחי השמאלית שלי. גל טלקינזיס פוגע בו אך הוא לא נרתע, הכוחות שלנו מתנגשים, שלו בבירור חזקים יותר.
אני נהדף אחורה ומתגלגל על הרצפה, ומיד לאחר שאני עוצר את עצמי ונעמד הוא כבר מופיע מולי, שולח אגרוף ראשון ללחי הימנית ואגרוף שני לבטן. פי נפתח, הריאות מתרוקנות מאוויר. אני לוקח נשימה ומניף שוב את הסכין, אך ברנדון לוקח צעד אחורה ומתחמק. הוא מאיץ ונעמד מאחוריי, ואני מסתובב ושוב מנסה להדוף אותו עם כוח המחשבה, הפעם מרכז את כל הכוחות שבי. הכוח שלו עדיין גובר על שלי, רק בקושי, ואני נזרק לאחור, נוחת על הגב.
אנחת כאב נפלטת מפי, עיניי נותרות חצי פקוחות ובוהות בנורות הפלורסנט הלבנות בתקרה. הדם ממשיך לזלוג מאפי ומגיע לשפתיים, מחמם את פניי. אור הנורות מתחזק ומציף אותי בזכרונות העבר. טבעת האור של המסוק, צרחות של שוטרים, תחושת הקור המצמררת של האזיקים. ואז קארל מופיע, מסתובב לכיוון השני בחיוך, בטוח שהוא סוף סוף יכול לברוח, הוא רק היה צריך להקריב אותי.
טיפת דם נחה על לשוני, יחד איתה אני נזכר בזוועות המרתף. עכשיו יבוא הכאב.
אני פוקח את עיניי ומזנק על הרגליים. לא הגעתי עד לכאן כדי להגיע לאותה תוצאה.
לפני שברנדון מאיץ אני נכנס למחשבותיו במטרה לגלות מה הצעד הבא שלו.
תחילה עוברת בי צמרמורת, ותחושה מדגדגת במצחי. לחשושים בוקעים מכל פינה והופכים לקולות צלולים, ואני מתמקד בקול של ברנדון. 'להקיף אותו סיבוב מלא, נגד השעון, לעצור משמאלו.'
הוא הופך לטשטוש ומתקדם אליי בעוד שאני מסתובב במקום ומניף את הסכין. קצה הלהב יוצר קרע קטן בברדס באיזור הבטן שלו, אגרופו נחסם על ידי הטלקינזיס שלי, אך בתגובה הטלקינזיס שלו מופעל. אני מניף את הסכין ונועץ אותה בזרועו הימנית. ידו נמשכת אחורה בליווי צרחה, דמו ניתז על בגדיי וגם על הברדס, והוא מדשדש לאחור ואוחז במקום הפגיעה.
אסור לי לתת לו לנוח. התזמון שלי היה כמעט מושלם, אבל 'כמעט' זה לא מספיק.
אני מזנק קדימה עם הנפת סכין וידי נחסמת על ידי הטלקינזיס. ברנדון שוב הופך לטשטוש, מה שמאלץ אותו להרפות את האחיזה, והוא מופיע מאחוריי, גבו מופנה אליי והברדס על ראשו. התחושה המעיקה הזו חוזרת. אני יודע שהוא עצר שם ממש לפני רגע, אבל כל מה שאני רואה זה… כלום. העיניים שלי נמשכות לכל דבר אחר בחדר העצום, וככל שאני מנסה יותר לנעוץ מבט בברדס, כך מבטי נדחק יותר. אבל אני יודע שהוא שם, הוא לא יעבוד עליי הפעם.
אני מניף את הסכין בעוצמה ונועץ אותה בברדס. אני תופס את קצה הקרע ומושך אותו לכיוון אחד ודוחף את הסכין לכיוון השני, מפצל את הבגד לשניים. עיניי נפערות כשברנדון לא עומד שם יותר. הוא השאיר את הברדס מאחור בזמן שהוא האיץ, וכעת ככל הנראה עומד מאחוריי.
"אה!" צרחה נפלטת מפי, ארבעה קוצים עבים חודרים אל תוך הגב שלי. כמובן, יד המים. הוא משך את המים עד לכאן כדי ליצור נשק עם הכוחות.
אני משתמש בטלקינזיס כדי להדוף את המים, מרגיש את הדם נוטף אל הרצפה, גורם לראשי להסתחרר.
אני מביט לאחור, לא מאמין תחילה למראה עיניי. הוא לא משך את המים מהקצה השני של החדר. זו תכנית הגיבוי שלו שהברדס הסתיר.
ארבעה בקבוקים קשורים למותניו ושתי ידי מים בעלות טפרים מרחפות לצידו, השלישית נוצרת מהמים שהטלקינזיס שלי הדף. הבקבוק הריק כנראה הכיל את המים של היד הראשונה.
במבט נוסף, הורידים שלו לא זוהרים כמו מקודם ועיניו מהבהבות. היכולת החדשה הזו, תהיה מה שלא תהיה, היא זמנית בלבד. אני לא צריך להתגבר עליה, אלא פשוט לחכות עד שהיא תעלם. זה קרב התשה.
אני מנגב עם השרוול את הדם שנוטף מאפי ומסתובב אליו. זו הפעם האחרונה שאני אתן לו לפגוע בגב שלי.
הסכין ממשיכה לשלוח את מחשבותיה אליי, מתחננת בפניי שאני אפגע שוב בברנדון. ככל שהקרב ממשיך היא נהיית יותר ויותר חסרת סבלנות, וכך גם אני.

~

פניי עוברות דרך החלק העליון של הקיר ואני מביט למטה בסוכנים, צועדים לאט ובשקט, כפופים וצמודים לקיר.
כאשר הם מגיעים לפנייה האדם בראש השורה מפנה את נשקו במהירות ומוודא שאף אחד לא נמצא בהמשך. הוא מעלה מעט את ידו ומסמן דבר מה עם אצבעותיו, והצופן עובר מהראשון לאחרון. כתשובה, האחרון בשורה מסמן משהו אחר, והמסר עובר חזרה אל הראשון.
אמנם אני לא מזהה את הסימן הראשון, אך אני מכיר את השני. ראיתי אותו כשסמית' קראה לי לעזור לבולשת לתפוס את אנג'. 'מוכנים להתקדם' זו המשמעות.
הם ממשיכים קדימה, נשקים מורמים. חיוך קל עולה על פניי יחד עם המחשבה שהסוכנים לא נראים מאיימים במיוחד. מכאן הם נראים כמו ילדים קטנים, מתגנבים ברחבי הבית בנסיון למצוא את החטיפים שההורים החביאו, מארגנים בדמיונם מבצע סודי ומשחקים בפנטזיה. ילדים קטנים וחמודים. אני שונא ילדים.
אני מחזיר את פניי, מעביר את גופי דרך הקיר לצידם עד שאני בטוח שמולי עומד הסוכן האמצעי בשורה. ראיתי בסך הכל שמונה סוכנים, מצויידים באפודים, נשקים ומגפיים כבדים, כולם בכוננות מלאה. אם אזנק עכשיו מהמחבוא הם ירו ללא היסוס. אני צריך הסחת דעת, והדרך הטובה ביותר להשיג אחת היא להשתמש בריכוז שלהם נגדם.
אני בזהירות מעביר דרך הקיר את פניי מעליהם, ועם הטלקינזיס מושך את הנשק של החייל מתחתיי אל הקיר. הקול המתכתי גורם לכולם להסתובב אליו עם נשקים מכוונים. אני מנצל את הרגע ומזנק מן הקיר, רץ בכיוון שממנו הם הגיעו.
אחד מהם צועק, מפנה את תשומת ליבם אליי, והם קמים ורצים אחריי רגע לפני שאני נכנס שוב אל הקיר. הם לא תוהים לרגע איך זה אפשרי שאני פשוט נעלמתי, אלא ממשיכים לרוץ. ידי נשלפת מהרצפה ותופסת את הרגל של הסוכן האחרון, גורמת לו ליפול, מתריעה את האחרים שהשטח לא פנוי.
"הוא בתוך הקירות!" בבת אחת כולם מסתובבים לכיוונים שונים. עכשיו זה נהיה מעניין.
אני שולף את הראש מהתקרה וזורק סוכן אחד על השני עם המחשבה וחוזר לפני שמישהו יורה לכיווני. לאחר מכן אני מעביר את הרגל, בועט בגבו של הסוכן שצמוד לקיר.
הוא מסתובב על מנת לירות אך עוצר את עצמו, מבין שהכדור יחזור מהקיר ויפגע בו, או במקרה הגרוע באדם אחר.
לצערי אין לי אותה שליטה בטלקינזיס כמו ברנדון והאחרים, הרגשתי את זה בבירור כשאנחנו ניסינו לרכז את ההדף של הפיצוץ ליד הקניון. הטלקינזיס שלהם בעל עוצמה יותר גדולה ורחבה, בעוד שהכוח שלי עובד יותר טוב על דברים נקודתיים. הייתי שמח להטיח את כולם בקיר בבת אחת ולהמנע מאלימות מיותרת, אבל היכולת שלי לא בנוייה לזה. בקזינו התאמנתי רק על חפצים קטנים בנסיון ליצור תנועה טבעית. לפני כמה דקות קארה בקלות שלחה לאוויר שלושה חיילים עם תנופה אחת מהירה של היד, ואז הסתובבה לחשמל אחד נוסף. אני מקנא בה, באמת.
"תתרחקו מהקירות ותתפרסו!"
אבל מה אומרים? 'כל אחד והחוזקות שלו'- או משהו בסגנון הזה?
"כאן יחידה שש לדיווח!" קול סטטי הבוקע ממכשיר קשר מלווה את הצעקה. "אחד מהם בתוך הקירות! יש לו את היכולת לעבור דרך קירות!"
אני לא אכנס לדכאון בגלל רמת שליטה שונה של טלקינזיס. יש לי עוד יכולות.
אני מוציא את הראש ואת כף יד, תולש שערות בלונדיניות מראשי והן מתיישרות מהר ומתקשחות.
"מאחוריך!"
אני משחרר אותן וחוזר למחבוא, שולח עם הטלקינזיס את הקוצים ונועץ אותם בגב היד של הסוכן שזיהה אותי. הוא צועק מכאב ומשחרר את הנשק, מנער את ידו.
סוכן אחר עמד ממש לידו, שני מטרים וחצי לשמאלו, ידיו מושטות קדימה, מבחינת גובה הן כמה סנטימטרים מתחת לפניו. הוא בודאות הסתובב לעבר חברו, אבל לא יותר מדי, אז הידיים לא רחוקות ממיקומן הקודם.
הקוצים נשלפים, ומזנקים ישר לתוך גב היד של סוכן אחר, גם הוא מפיל את האקדח.
"תסוגו לאחור!" זועק הסוכן עם מכשיר הקשר, לצערו כמובן. על פי ההד אני עכשיו יודע מה המרחק שלו מהם.
הקוצים מרחפים במהירות אל עבר המטרה החדשה, אך פוגעים במשהו עבה יותר, אולי באפוד. פספסתי.
שניים מהם יורים קדימה, מחפים על אלו שרצים חזרה לכיוון היציאה.
אני מוציא את הראש מהתקרה, תולש שערות נוספות ושולח אותן אל הידיים של הסוכנים. אחד מהם מועד ומפסיק לירות, בעוד שהאחר מתעלם מהכאב ומביט למעלה, מכוון את הנשק לעברי. עכשיו כשאנחנו אחד על אחד, זו לא אמורה להיות בעיה.
האקדח נשמט מידיו, ואחד מהקוצים חודר עמוק יותר. הוא צורח מכאב ונופל, חברו במהירות מושך אותו אחריו.
קולות הצעדים של היחידה נחלשים, וכשאני מחליט שהם רחוקים מספיק אני נוחת על הרצפה ומתנשף. כל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת לי על קבוצה קטנה של חיילים, וזה בנוסף למאבקים שהיו לי עד עכשיו. והנורא מכל, זו היכולת להקשיח את הגוף שלי. עם השליטה הנקודתית אני משיג את התוצאה הטובה ביותר עם דברים כמו הציפורניים או שיערות. כמה שיערות כבר תלשתי עד עכשיו? עד כמה התסרוקת שלי נהרסה? שמעתי פעם שתלישת שיערות עלולה לגרום לנשירה בגיל צעיר. אני לא רוצה להתחיל להקריח בגיל שלושים.
אני מנער את ראשי ולוקח נשימה ארוכה. "זה לא הזמן לשטויות, ריימונד."

אני עובר מקיר לקיר, מחדר לחדר, בחיפוש אחר קארה. למרות החזות הקשוחה שלה והמילים הציניות, היא מותשת ולא רחוקה מנקודת השבירה שלה. היא חזקה, זו לא שאלה בכלל, ויש לה אומץ שאני רק יכול לחלום עליו, אבל יש לה את הגבולות שלה.
בדיוק כשהמחשבה הזו עוברת בי ואני קופץ מתוך אחד הקירות, מישהו מתנגש עם גבו בקיר במרחק כמה סנטימרים ממני. מתוך רפלקס הגוף שלי נשאב חזרה, עוד לפני שהעיניים שלי מצליחות לקלוט מה נמצא בתוך החדר.
"ריי?"
אני שולף את הראש בזהירות ורואה את קארה עומדת במסדרון, מתנשפת, גופה רועד. שיערה הבלונדיני הכהה פרוע, יותר מלפני כן, עיניה אדומות ודומעות.
"קארה…" אני לוחש ומתקדם אליה באיטיות.
"זה באמת אתה," היא מחייכת, רגועה. "חשבתי שאני דמיינתי."
מילותיה מעבירות בי צמרמורת ואני מביט סביב. נשקים מפוזרים על הרצפה, שלושה חיילים שוכבים ללא הכרה. מה קרה כאן?
"אני חושבת," היא מצביעה ביד רועדת אל הקומה השנייה של חדר הייצור, לא מורידה את עיניה ממני. "אני חושבת שהם הגיעו משם, אני… לא באמת בטוחה… אולי…" היא עוצרת בין המילים, לוקחת נשימות כבדות.
"זה בסדר," אני לוחש ומחבק אותה, מזועזע. "את לא צריכה לדאוג לגבי זה."
"אבל אני כן," היא דוחפת את עצמה אחורה, מרחיקה ממני את ידיה, ניצוצים עדיין עולים מהן. "אולי הם יגיעו אל- יגי- יגיעו-"
"קארה זה בסדר!" אני קורא ותופס בכתפיה אך היא מסובבת את מבטה אל הקומה השנייה. "קארה!"
"איך אנחנו נוציא את האחרים?" היא שואלת, מתעלמת ממני.
למען האמת, אין לי איך לענות על השאלה הזו. קיוויתי שהבולשת תוריד הילוך, או תקח צעד אחורה ותחשוב על אסטרטגיה חדשה, ובזמן הזה נמצא תוכנית מילוט. הם בחרו להסתער במלוא הכוח וזה העמיד כל כך הרבה אנשים בסכנה וגרם לפציעות רבות, ועדיין אנחנו בצד המפסיד.
אם סמית' הייתה מגיעה לפחות הייתי יכול להפוך את המצב לטובתי, אבל היא כנראה מחכה להודעה ממני, מחזיקה בכוח את יחידת העילית בבסיס.
"מה אנחנו אמורים לעשות, ריי?" קארה ממשיכה.
אני נושך את השפה התחתונה ועוצם עיניים, מוודא שאין קולות ריצה מסביבנו.
"הם יחזרו כדי לקחת את אלו שנותרו מאחור," אני ממלמל ומביט סביב. "אם הם לא ימצאו אותנו, הם יניחו שאנחנו מנצלים את רגע השקט כדי לנוח. זה יתן להם תקווה שהם מצליחים להתיש אותנו. מצד שני, אנחנו חייבים למצוא איך לברוח."
"אני יכולה לעכב-"
"את לא תעשי כלום!" אני קוטע אותה וגורר אותה אל המסילות.
"אנחנו צריכים למנוע מהם מלהגיע אל ברנדון, קייט ולוקאס!"
"העניין הזה כבר צריך להיות מאחורינו! אם ברנדון הצליח בתוכנית שלו, לוקאס בדרך לכאן עם קייט והברדס," אני משיב ועם הטלקינזיס מרים אותה לאוויר.
"מה קורה כאן? מה אתה עושה?" היא קוראת בלחץ.
"תרוצי אליהם, תפגשי את לוקאס בדרך. תגידי לו שאני מנסה להשיג רכב מילוט."
"אני אבוא איתך!"
"תמצאי את לוקאס!" אני מתעקש ומשחרר את האחיזה ליד המסדרון שמוביל אליהם.
"ריי!" היא קוראת, אך אני מתעלם.
לאחר עוד רגע של היסוס היא משפשפת עם הזרוע את עיניה בזהירות, מנסה שלא לגעת בפנים עם כפות הידיים, ורצה לכיוונם.
אני מניח ברך על הרצפה, לוקח נשימות ארוכות ושולף את מכשיר הפלאפון שלי.
אם אתקשר עכשיו לסמית' היא תוכל לעצור את היחידה שנמצאת כאן ולמשוך אותה חזרה, ואז תביא את היחידה שלה כדי לתפוס את ארבעתם ואת רג'יס. זה יעצור את האלימות המיותרת וככה אף אחד לא יצטרך להפגע. שמרתי על התוכנית הזו כברירת מחדל, למקרה ששום דבר אחר שאנחנו ננסה לא יעבוד. האם זה המצב האידיאלי? האם ככה אני רוצה לסיים את הקרב הזה?
קול צעדים מאחוריי גורם לי לקפוץ במקום, לאחר מכן קול מתכתי נשמע. אחד מהם חזר להכרה, מתכנן לירות בי. הוא מהסס לרגע, אני מזהה על פי הנשימה שלו, היא לא סדירה. הוא לא בטוח מה הוא צריך לעשות.
אני לוקח נשימה עמוקה, חושב על איך לנצל את שארית הכוחות שבי.
"אתה עצור, תרים את הידיים עכשיו!" אנחנו אומרים בו זמנית בסנכרון מושלם, הוא בצעקה ואני ברוגע.
הוא פולט קול מבולבל ואני מנצל את הרגע ומסתובב, בועט בידו. האקדח נופל ושארית כוח הטלקינזיס שלי שולח אותו אחורה אל הרצפה.
הוא ממלמל משהו לא מובן ומאבד את ההכרה.
"אם אתה מכוון על מישהו אקדח, לפחות אל תעשה את זה עם מבט פתטי," אני לוחש ומסתובב. "אתה צריך לעשות את זה עם מבט קר, כמוה."

~

שתי ידי מים מרחפות לעבר רג'יס והוא בקלות מנפץ את הראשונה עם הנפת סכין. בזמן שהוא מנפץ את השנייה אני מאיץ ונעצר מולו, לא מפני שאני בלמתי את עצמי. תכננתי לרוץ סביבו במעגלים, להסיח את דעתו עד שיד המים השלישית תתפוס את הסכין, אך הטלקינזיס שלו לכד אותי.
אני מנסה להשתחרר באמצעות הטלקינזיס שלי אך נכשל, ולכן במקום זאת אני שולח את יד המים אל גבו. לפתע רג'יס זז הצידה, רגע לפני שהטפרים ננעצים בגבו, והגוף שלי משתחרר.
הוא מניף את הסכין והיא מתנגשת בטפרים, הפעם כל הריכוז שלי מופנה לשליטה במים. רג'יס ממשיך להאבק ביד, עם כל מכה מגביר את כוחו, משלב את הכוח הפיזי עם כוח המחשבה.
אני מאיץ ונעצר רחוק מרג'יס, נותן למים להשפך על הרצפה. ללא הברדס אין לי את אותה הסחת הדעת, ולכן הוא עוקב אחריי מיד ומניף את הסכין. כרגע מהירות העל שלי עובדת רק אם אני משתמש בה על כל גופי בבת אחת, והרפלקסים שלי עדיין לא מספיק טובים כדי להשיג שליטה מלאה. אבל אם יהיה לי מספיק זמן, ואם אתרכז מספיק, אולי אצליח למקד את המהירות לאיבר אחד, למשל לזרוע, וכך לשלוח אגרוף אחד חזק מספיק כדי לשבור את חומת הטלקינזיס שלו. יש יותר מדי תנאים בתיאוריה הזו, אבל אני חייב לנסות. השאלה היא האם רג'יס יאפשר לי לנסות מלכתחילה.
אני מסתער לעברו, עם יד שמאל תופס את להב הסכין, מרגיש איך היא חודרת לכף ידי וממלאת אותי בחרדות ובלחישות מצמררות.
'כוחות- כוחות- כוחות. שלי- שלי- שלי. להחזיר- להחזיר- להחזיר.'
אני מתעלם מהם ומרכז את המהירות באגרוף, אך גל טלקינזיס פוגע בי ושולח אותי אחורה. שביל של דם, הזולג מהפציעה האחרונה ומהכתף, מלווה אותי עד שאני נוחת על הברכיים ועם כפות ידיי על הרצפה. שפתיי נצמדות אחת לשנייה, בולמות את צעקת הכאב.
רג'יס כמובן לא נותן לי רגע לנוח, מזנק לעברי ומניף את הסכין. אני שולח גל של טלקינזיס והוא נעצר לרגע, הודף את הכוח שלי עם שלו, וממשיך קדימה. אני מושך את שלוליות המים אליי ויוצר מהן מגן, חוסם את המכה של רג'יס מלאת הטלקינזיס. המים ניתזים לכל עבר, אך אני כבר לא שם. אני נעצר מאחוריו, יותר רחוק ממנו הפעם.
"לא נמאס לך כבר," הוא ממלמל ומסתובב אליי, ולרגע זה נראה כאילו עיניו משיארות שביל של אור אדום אחריהן. "לרוץ, לתקוף, להגן ואז כל המעגל הזה מחדש?"
"והנה, זה עדיין עובד עלייך," אני משיב.
"אבל לעוד כמה זמן?" הוא מחייך ומנגב עם השרוול דם הנוטף מאפו. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים הוא עשה את זה.
אולי אני טועה, יכול להיות שאני מתחיל להמציא עובדות כי נוח לי להאמין להן, אבל אני חושב שללבקנים יש בעיה מסוימת עם קרישת דם, או משהו כזה. כשדם מתחיל לזלוג, הוא לא מפסיק למשך הרבה זמן. הדם מהאף התחיל להופיע אחרי הנגיחה. איך אני יכול להשתמש בזה לטובתי?
המחשבות האלה הסיחו את דעתי, ורג'יס כבר נמצא מולי, מניף את הסכין. אני לא מספיק להתחמק בזמן, אפילו לא עם המהירות שלי, וקצה הלהב שורט את החזה שלי. 'ברנדון- בר-'
כאב עז מתפשט בי, הלחישות גורמות לראשי להסתחרר. אני לוקח נשימה עמוקה והבזק אור כחול מופיע שוב, מרגיע גם את הכאב וגם את הראש.
רג'יס מתנפל שוב, חיוך מרוח על פניו. אני מתחמק מהמכה הראשונה, ואז מהשנייה, וכשאני משתמש בטלקינזיס הוא מוכן לכך מראש ומפעיל גם את שלו. נראה שעכשיו הוא קורא את המחשבות שלי בתכיפות רבה יותר, משמע הוא גם מתאמץ יותר. אני רק צריך להמשיך להפעיל עליו לחץ. זה קרב התשה.
אני מאיץ שוב, ולפתע הטשטוש סביבי נעלם, כל הצבעים מתערבבים לאור לבן בוהק, המילים של ג'ון מהדהדות בראשי: 'היכולת מאפשרת לך להגיע לכל מקום שאתה תרצה, ותוארה כיכולת שיכולה לאחד אותך עם האור.'
אני בולם, מסוחרר. רג'יס עומד לא רחוק ממני ובוהה בי, כנראה תוהה מה עשיתי. הלוואי והייתה לי תשובה.
לבסוף הוא מתאפס על עצמו, לוקח נשימה ארוכה, וחוזר לתקוף אותי.
ג'ון סיפר לי על הכוחות של אמא שלי, אותם כוחות שיש לי. מה עוד הוא אמר? מה אני יכול לעשות עם היכולות האחרות שלי?
אני מושך את המים ויוצר מהם יד בעלת טפרים שוב, אך רג'יס מנפץ אותה ללא קושי ומניף את הסכין לעברי, מוכן לחסום את הטלקינזיס שלי שוב. ברגע האחרון אני מתחרט ומאיץ שוב, אך מאבד שליטה ומתגלגל על הרצפה. עוד הבזק של אור כחול פוגע בעיניי, חלש יותר. הצבע הכחול בורידים נעלם, ואין לי דרך לדעת האם איבדתי את הכוח של האבן מבלי שרג'יס ינסה לנטרל את הכוחות שלי.
"רק עוד קצת, מספר חמש," הוא לוחש ומנגב דם מאפו. "רק עוד קצת וכל הכוחות האלו יהיו שלי."
אני מעלה את עצמי עם הטלקינזיס כדי לא להפעיל לחץ מיותר על היד השמאלית, או ליתר דיוק על כף היד החתוכה או על הכתף. כבר איבדתי מספיק דם מהפציעות האלו. איבדתי דם, דם זורם בגוף שלי.
'היא נשק קטלני נגד יצורים חיים.' זה מה שג'ון אמר על היכולת לשלוט במים.
רג'יס מסתער שוב, הפעם הוא איטי יותר. בדיוק כמוני, הכוחות שלו אוזלים. אני חייב לעמוד בקצב שלו, ואסור לי לבזבז אנרגיה על כל רעיון חדש. אבל אם אני צודק, אולי אשיג יתרון נוסף בקרב הזה.
אני מתרכז ברג'יס, בפנים שלו, באף שלו, בדם. טיפות דם זולגות מאפו, אחת אחרי השנייה. עוד טיפה אחת. עוד שתי טיפות. בן רגע, פרץ דם יוצא מאפו והוא צורח מכאב, נעצר ומכסה את האף בשתי ידיו, בעוד שהסכין שלו נופלת.
זו המשמעות האמיתית של היכולת לשלוט במים- לא, היכולת לשלוט בנוזל. היכולת לשלוט בדם.
"היכולת הנוראית הזו… גם היא השתמשה בה ככה?" אני ממלמל לעצמי עם חיוך אשם, מזועזע מהמחשבה וממה שאני עשיתי.
רג'יס מתפתל מכאב, גוון עורו נהיה לבן עוד יותר, ורידיו בצבע כחול כהה בולטים, מקנים לו מראה מחריד. זה קרה בגללי, הכל מכיוון שאני השתמשתי ביכולת הזו.
"מספר… חמש…" הוא לוחש בקול מצמרר ומוריד את ידיו האדומות, דם רב נוטף לרצפה, שביל אדום מתחיל בנחיריו ועובר דרך השפתיים, ממשיך במורד גרונו ונכנס אל תוך חולצתו השחורה. להגיד שעורו צח כשלג זה לא מספיק. לא עולה בראשי דבר שאני יכול להשוות אותו לאיך שרג'יס נראה עכשיו.
הסכין עולה מן הרצפה, ומרחפת באיטיות אל ידו הרועדת. הוא לוקח צעד קדימה אבל מאבד שיווי משקל, מתנדנד מצד לצד, ואז הוא לוקח צעד נוסף ומדשדש לכיווני באיטיות.
אני מנסה להאיץ, להתחמק ממנו, אך הרגליים שלי נצמדות לקרקע, רועדות. השתמשתי יותר מדי ביכולת הזו.
לפתע הוא מזנק קדימה עם הסכין, והאינסטינקט שלי הוא למשוך אליי את המים, אך הם רחוקים מדי, ואני לא מוכן להמשיך לשאוב ממנו דם. חתך נוסף מופיע על החזה שלי, הלחישות הפעם לא מובנות, מילים קופצות ללא הפסקה בבת אחת ואני לא מזהה אף אחת מהן. החתך הפעם עמוק יותר, צורב חזק יותר ואני צורח, לא רק מכאב אלא גם מתסכול. רג'יס מתקרב, מתכונן לקראת עוד מכה, אך אני שולח את ידי ותופס בכתפו, מנסה להשתמש ביכולת אחרת. זרם חשמלי עובר מהלב אל הכתף הימנית, משם אל כף היד, ומתפרץ לעבר רג'יס אך נחסם ואנחנו נופלים על גבינו. היכולת לשאוב כוחות לא תעבוד על אדם בעל אותה יכולת, וזו התוצאה.
אני מרים את עצמי עם הטלקינזיס, כך גם רג'יס, ושנינו נעמדים שוב אחד מול השני, מתנשפים בכבדות. רגליי רועדות ומסרבות לזוז, ראשי מסתחרר, ידי הימנית צורבת וכל גופי כואב מהפציעות של הסכין. הכוח של האור הכחול עוזב את הגוף שלי לאט לאט. ניצלתי את כל מה שהוא יכל לתת לי.
רג'יס מתנדנד מצד לצד, דם ממשיך לזלוג. אני רואה בעיניו שהוא מתחיל לאבד הכרה, אין שום זכר למבט הקר ומלא הבטחון.
זה הכל או כלום. הראשון להנחית מכה יהיה המנצח.
אני מרים את ידיי לאוויר, מושך את שלוליות המים אליי. רג'יס עוצם את עיניו לרגע אך פוקח אותן ולוקח צעד אחורה, מבולבל. במצב שלו הוא לא יכול לקרוא את המחשבות שלי.
המים מתאספים סביבי, ועולים כספירלה מעל ראשי. הם מתגבשים לצורת קלשון, קצוותיו חדים, מכוון אל רג'יס. כל מה שעליי לעשות הוא לשחרר אותו עליו.
הוא מביט בקלשון עם עיניים פעורות ומניח את היד עם הסכין לצד גופו. לא נותרו בו כוחות כדי להלחם חזרה בנשק שלי. זה נגמר.
'אנחנו לא יכולים לרדת לרמה שלהם, לא משנה מה. נכון?' קולה של קארה עולה בראשי. 'לא לוותר על האנושיות שלנו,' הקול ממשיך, חוזר אחר הדברים שאני בעצמי אמרתי לה.
רג'יס לא מוריד את עיניו מהקלשון, מפוחד, מקבל את ההפסד שלו. כעת הוא יודע שהוא לא יכול לנצח. האם זה לא מספיק?
הוא פגע בכל כך הרבה אנשים. ארבעת הנערים שהוא רצח לאחר שהוא שאב את הכוחות שלהם. הוא לקח את הזהות שלהם, הפך אותה לשלו, ואז רצח אותם כדי שהם לא יוכלו לספר על כך לאיש. הוא פגע בלוקאס. הוא פגע בקייט, גרר אותה למקום הזה ובגללו היא מחוסרת הכרה. קני.
קני רק ניסה להגן עליי, והוא נרצח על ידי רג'יס. אצל קני סוף סוף אני הרגשתי בטוח, ורג'יס לקח את זה ממני. מרתה נשארה לבד בגללו.
'אתה ואני לא האנשים היחידים בעולם עם כוחות על, ברנדון.' לוקאס אמר את זה, והוא צודק. אם רג'יס לא יעצר עכשיו, הוא ימשיך לפגוע באחרים. כמו שאני הבטחתי לכולם, זה נגמר כאן. אני מסיים את עידן הטרור של רג'יס.
אני שולח את הקלשון קדימה, מכוון ישר לראשו. קצה הלהב האמצעי פוגע בפניו והמים מתנפצים, מרטיבים אותו מהראש ועוד כפות הרגליים, מתערבבים עם דמו. הוא לא מגיב אלא נשאר לעמוד שם ולבהות באוויר, בנקודה בה הקלשון היה רק לפני רגע.
אני מוריד את ידיי ולוקח נשימה ארוכה. אני לא אעשה את זה, לא אהפוך אליו. לא ארצח אחרים רק מפני שאני יכול. אני חזק יותר ממנו, זו ההוכחה לזה.
הוא לוקח צעד אחד קדימה, ואז צעד נוסף, ולפתע הוא מזנק עם הסכין לכיווני.
אני מרגיש את הקור של הלהב וצמרמורת עוברת בי. אני דוחף אותו ממני, משתמש בטיפת הטלקינזיס שנותרה בי כדי להדוף אותו.
רג'יס קם באיטיות, מסוחרר, ואז הוא מביט בי. עיניו נפערות, הנשימות שלו נהיות מהירות ולא סדירות.
הוא ממלמל משהו לא ברור ומסתובב, רץ מהחדר עם כל הכוח שנותר בו.
היי, לאן אתה בורח. היי, תעצור, זה נגמר. אני אומר את המילים האלו, או לפחות אני חושב ככה. אני מנסה לקחת נשימה ארוכה אך נכשל, מרגיש את החמצן שלי אוזל, הגוף שלי משקשק.
"ברנדון?"
אני מסתובב ורואה את קייט מתקדמת אליי באיטיות, עדיין חיוורת מעט. חיוכה המתוק עולה על פניה אך מיד מתחלף בפנים מלאות חרדה, דמעות מבצבצות בעיניה.
"ברנ… דון…" היא לוחשת ומכסה את פיה, בוהה בי עם עיניים פעורות.
מה קרה, קייט. אני שואל אותה.
אני מביט למטה, מנסה להבין על מה היא מסתכלת. יש שריטה על הבטן שלי, חתך על כף היד, שני חתכים על החזה ובצד השמאלי של החזה חור של סכין. אה, עכשיו אני מבין. זו הסיבה שהיא בוהה בי באימה. אני עומד למות.

~

אני מאבד שיווי משקל ומתנגש באחת הדלתות במסדרון הארוך מולי, מתנשף בכבדות. "רק עוד… רק עוד קצת," אני ממלמל ודוחף את עצמי הצידה אל הקיר הימני עשוי זכוכית אפורה כהה. מבעד לזכוכית נמצא חדר אחסון גדול, ארגזים נמצאים במרכזו, שורות של ארונות ומדפים ממתכת גבוהים צמודים לקירות ובפינה נח רכב ניקוי. אני מביט לכיוון השני ומבחין בדלתות לאורך כל המסדרון, כל אחת במרחק זהה לדלת לפניה. זה המסדרון שריימונד דיבר עליו.
אני ממשיך ללכת קדימה, מותש מהריצה. יותר מפעם אחת לקחתי פנייה לא נכונה או התנגשתי בקיר, הכל הודות להשפעה של רימון ההלם שהם זרקו עליי לפני כן. כשאני סוף סוף הבנתי מה הייתה הבעיה והתכוונתי להשתמש בכוח שלי כדי לרפא את עצמי- בום. עשרה סוכנים מסתערים עליי.
אני לא בטוח מה המטבע הזה עשה לי, אבל היכולת של השמיעה פשוט נעלמה. אולי זו הייתה טעות להשתמש בזה מלכתחילה.
בסוף המסדרון אני נצמד לקיר וסורק את האיזור, מקווה שרג'יס לא יקפוץ פתאום. עיניי נמשכות לעבר הצד השמאלי, אור יוצא דרך פתח בקיר. שם הם אמורים להיות, אבל שום קול לא יוצא משם. יכול להיות שהקרב כבר נגמר?
אני מתקדם לאט ובזהירות, מכסה עם יד אחת את פי ומשתדל לקחת נשימות ארוכות, ידי השנייה רועדת לצד גופי. במידה ורג'יס יהיה בפתח, אזרוק עליו את הטלקינזיס שלי.
לחישות בוקעות מתוך החדר, בקולן אני מזהה צחוק או בכי, הן רחוקות מדי ממני. אני מציץ פנימה ומביט סביב, מתוח. קייט יושבת בחדר ורוכנת מעל משהו, הלחישות בוקעות ממנה.
"קייט?" אני שואל לבסוף ונכנס.
"לוקאס!" היא מסתובבת אליי, עורה חיוור והיא בוכה. "בבקשה תעשה משהו!"
"על מה-" מילותיי נקטעות וצמרמורת נוראית עוברת בי. לא אותה אחת שרג'יס העביר בי כשהוא נטרל את הכוחות שלי, אלא צמרמורת שמקפיאה את גופי, מטשטשת את החושים שלי.

גופי לא מפסיק לרעוד. ידיי נעולות במקומן על החור בחזה של ברנדון, מבטי לא זז מהן. העקצוץ המעיק של השימוש ביכולת הריפוי לא מפסיק, אבל שום דבר לא קורה. החור לא נסגר. הלב לא פועם.
קייט צורחת עליי, כנראה, אין לי מושג כבר. תחושת מחנק עולה בי, כאילו ידיים בלתי נראות מוחצות את הגרון שלי.
לבסוף אני מרים את ידיי ובוהה בהן. דם, כל כך הרבה דם. שריפה. שלולית דם. פיח. קני. ההורים שלי. קול בתוך ראשי קורא בשם שלי, אך אני מתעלם. למה הכוחות שלי לא עובדים? הם כן עובדים, הם פשוט לא עושים כלום. למה? אני לא עושה שום דבר אחרת. למה אני לא מצליח לרפא את ברנדון?
לוקאס. לוקאס. לוקאס. לוקאס!
זרם חשמלי עובר בי, מעיר אותי בזמן כדי לשמוע את קארה צועקת את השם שלי.
"לוקאס, אנחנו צריכים אותך!" היא צורחת לתוך פניי, כולה אדומה. עיניה רטובות ואדומות, שיערה פרוע. "בבקשה!"
"קארה, אבל ברנדו-"
"הוא כבר מת!" היא ממשיכה ורק עכשיו אני שם לב שהיא בוכה.
קול של יבבה גורם לי להסתובב אל קייט, אוחזת בראשו של ברנדון ומצמידה את מצחה אליו.
"אנחנו חייבים לברוח," היא תופסת את ידי, מעבירה בי זרם חשמלי נוסף, הניצוצות מידיה צורבים. "אנחנו חייבים לברוח עכשיו!"
אני מביט בעיניה, שום לבן לא נראה בהן, והצבע האפור שלהן נבלע. ידי מלאת הדם תופסת את ראשה ותחושת העקצוץ חוזרת בעוד שיכולת הריפוי מופעלת, והלבן שב לעיניה.
"בבקשה," היא מתחננת.

~

'אנחנו הילדים בתוך המפעל. תקראי ליחידה חזרה. אני בדרך.'
אני מביט בהודעה ותחושת אשם עולה בי. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה היה המהלך הנכון לעשות, שרק ככה אני יכול להציל אותם. אם קארה הייתה ממשיכה להשתמש בכוחות שלה, היא הייתה הורגת את עצמה. מי יודע מה המצב של קייט, מה יקרה לכוחות של לוקאס והאם ברנדון יוכל להמשיך להלחם אחרי העימות עם רג'יס. התוכנית שלנו הלכה לעזאזל ברגע שהבולשת הגיעה, ועדיין חשבתי שאני אעלה על תוכנית טובה יותר אם אקבל עוד קצת זמן. אז כן, לעזאזל עם הקוד המטומטם של סמית'. ונכון, עכשיו ארבעתם עומדים בסכנה. אבל עשיתי את זה כדי להציל אותם. עכשיו הכל יהיה בסדר, לפחות לזמן הקרוב.
לוקאס יוצא ראשון מהמפעל, נושא משהו, אחריו קייט וקארה.
אני משפשף את פניי, מנסה לחשוב על שקר מתוחכם מספיק כדי להסביר מה קרה, ואז אני קולט שברנדון לא יוצא איתם.
"איפה ברנדון?"
הם לא עונים, לוקאס ממשיך להתקדם אליי בשתיקה.
"לוקאס!" אני מגביר את קולי. האם זה אומר שהוא עדיין בפנים עם רג'יס? אם כן למה הוא שותק? "איפה ברנדון?"
הוא לא עונה, ממשיך עד שהוא נעצר מולי עם מבט ריק.
הלב שלי מתחיל לפעום בעוצמה וגופי רועד. אני לא רוצה להסתכל על מה שמונח בידיו, אני מפחד מדי מכדי לעשות את זה. בבקשה שאני טועה, הו, אם קיים כוח עליון מעליי אני מתפלל אליו שאני טועה.
בבת אחת, מבלי לשים לב, עיניי נופלות על הגופה שלוקאס נושא. שיערו חום, בגדיו ספוגים בדם וחור בחזהו. פיו של ברנדון פתוח מעט, בתוכי עדיין תקווה שהוא נושם. החזה נשאר יציב, לא עולה או יורד כלל.
אף אחד מאיתנו לא אומר מילה, כולנו מביטים בגופה של ברנדון.
רק לאחר כמה דקות כשהגוף שלי קם לתחייה, השקט נשבר. "תקחו את המשאית הימנית, פשוט תברחו. אל תעצרו בשום מקום, רק תברחו."
לרגע אני מצפה שמישהו מהם יתנגד, ישאל שאלות לגבי הבולשת או יטיל בי ספק.
השקט ממשיך, לוקאס הוא הראשון שפונה אל המשאית השחורה, קייט נמצדת אליו או יותר נכון דואגת להיות קרובה לברנדון.
"תשמור על עצמך," המילים של קארה מהדהדות בראשי, התחושה של אגרופה על הכתף שלי לא עוברת למשך מה שנראה כמו שנים.