The Legacy of the Numbers פרק 32

רק עוד כמה דקות.
כל מה שאני רוצה זה לישון, רק עוד קצת… רק עוד כמה דקות.
עיניי נפקחות למחצה באיטיות, מנסות להבין את פשר הטשטוש הירוק-חום-כחול מעליי. אוויר קר ממלא את ראותיי וגורם לתחושת הקלה, בניגוד מוחלט לאוויר שאני שואף על יד החוף הגורם לי למחנק.
ידיי פרוסות לצדדים, הדשא עליהן הן נחות דוקר ומעט מעקצץ, לא זהה בשום צורה לחמימות של החול.
ענפים רוקדים, עולים מעלה ומטה עם הרוח. עלים נופלים מהם, נכנסים לשדה הראייה שלי ויוצאים ממנו, ממשיכים להסתחרר עד שהם נוחתים, חלקם עליי.
צליל זמזום מתנגן ברקע, קולו מתגבר לאט וצורם באוזניי, אך עם הזמן אני מתרגל אליו.
בבקשה, רק עוד כמה דקות. אני לא רוצה לקום עדיין, אני מתחנן בראשי.
ענן לבן בודד מופיע בשמיים ונע מזרחה, מטיל צל על קרחת היער, הופך את הטשטוש בעיניי לתמונה ברורה, ונותן משמעות לצורות המוזרות שאני מנסה לפרש.
"היי, לוקאס, הנוף נראה כל כך יפה, נכון?" אני לוחש, לא מוריד את מבטי מהענן, מנסה לחשוב למה הצורה שלו דומה.
רעד קל עובר בי, ועיניי נפקחות מעט יותר מתוך בלבול. לוקאס? מי זה? למה השם הזה עלה בי פתאום?
גם לאחר שהענן חולף וקרני האור פוגעות בעיניי הראייה שלי נשארת חדה. מכאן הכל נראה כל כך יפה. אולי אני עוד אחזור לכאן שוב, אהפוך את היער למקום המפלט שלי. עכשיו כשהיכולת החדשה שלי הופיעה, מהירות העל, אני יכול לרוץ לפה כל בוקר, אולי להתאמן על השליטה בטלקינזיס, ואז אחזור אחר הצהריים.
אולי גם אביא לכאן את קייט, אראה לה את המקום הזה. כמובן זה יקרה רק בתנאי שאי פעם אעזור מספיק אומץ כדי לפנות אלייה אחרי כל השנים האלו.
המחשבות שלי נודדות ואני חוזר לתהות מי זה לוקאס. האם זה מישהו שאני הכרתי בעבר ושכחתי ממנו? או שאולי זה מישהו שעדיין לא הכרתי?
אין לי טעם לחשוב על זה עכשיו. אני עוצם את עיניי, מתחנן לישון עוד קצת. רק עוד כמה דקות.

*

יד המים תופסת את הסכין של רג'יס, אך הוא בקלות חותך אותה והסכין ממשיכה את מסלולה אל פניי.
אני ממשיך לרוץ, הפעם מקיף אותו, מקווה שהוא יחשוב שאני שוב מנסה לפגוע בגבו, אך הוא לא נופל בפח.
רג'יס מניף את ידו הריקה באוויר וגל של כוח בלתי נראה דוחף אותי, רגליי נגררות אחורה אך נשארות מקורקעות. אני רץ קדימה, שולח אגרוף משמאלו ואת יד המים בעלת הטפרים מימינו, בעוד שארגז קטן מאחוריו מזנק מהרצפה.
עיניו האדומות נפערות, ככל הנראה הוא קרא את מחשבותיי וגילה על המתקפה המשולשת.
הוא שוב מניף את ידו, הפעם מעביר בי זרם חשמלי שמסמן שהכוחות שלי נוטרלו.
יד המים מתפוצצת באוויר ומתיזה עלינו טיפות, הארגז מאחוריו נופל לרצפה ומתגלגל. רג'יס תופס את היד שלי ומוסבב אותה מאחורי גבי, מצמיד את הסכין לגרוני.
"למה לא המשכת?" אני שואל, מנסה להתגבר על תחושת הזעם.
"מה הכוונה?" הוא משיב, קולו רגוע כמו תמיד.
"אם היית ממשיך לקרוא את המחשבות שלי, היית יודע על המהלך הבא," אני עונה, מחליק מהשרוול של ידי הפנויה פקק וזורק אותו לאוויר.
הוא מרפה את האחיזה שלו, רק לרגע, ואני מושך את ידי ושולח בעיטה לבטנו.
גם ביער כשאנחנו זרקנו עליו ענפים וגם כשקני ירה בו, הוא תמיד הצליח לעצור את המתקפות שלנו. אני לא בטוח איך הוא עושה את זה, האם זה הודות לראייה חדה או הודות לשדה כוח שהוא יוצר סביבו עם הטלקינזיס, אבל הוא תמיד מסב את תשומת ליבו לכל דבר באופן מיידי. הטריק הזה יעבוד רק פעם אחת, ואולי שרפתי את הקלף הזה מוקדם מדי, אבל בפעם הראשונה הצלחתי להפוך את נקודת החוזקה שלו לחולשה.
"לא רע, מספר חמש," הוא מעלה חיוך ותופס את רגלי עם המחשבה. "זה היה נסיון לא רע בכלל."
"מי אמר שזה היה רק נסיון?" אני קורא ומביט בטיפות המים על פניו, מרכז אותן לאיזור העיניים.
רג'יס מנער את ראשו במהירות, מנסה לנגב עם השרוול את עיניו בזמן שאני שולח את הארגז הקטן אל ראשו, גורם לו ליפול.
הוא מתאושש במהירות ונעמד על רגליו, מניף את ידו קדימה אלא שאני כבר לא שם. אני עומד מאחוריו, שולח במהירות אגרוף לגבו. הוא מועד לרגע, אך מסתובב ומניף את הסכין, יוצר חתך על הקרסול שלי.
אני מאבד שיווי משקל, יודע שאני לא אצליח להאיץ מהר גם אם אפעיל את מהירות העל, ולכן משתמש בטיפות המים על פניי ושולח אותן כחצים זעירים.
הטיפות נעצרות באוויר ולפני שהוא מספיק לזנק קדימה אני מניף את ידיי בנסיון לדחוף אותו עם הטלקינזיס.
הכוחות שלנו מתנגשים אחד בשני, שלו בבירור חזקים יותר, עיניו האדומות מנצנצות.
אני עף אחורה, מתגלגל על הרצפה עד שאני נוחת על הרגל הימנית, לצערי הרגל שבה הוא פגע, וצעקה נפלטת מפי.
רג'יס מניף שוב את ידו, מנטרל את הכוחות שלי בפעם השנייה.
אני קם ומתחיל לרוץ בכיוון ההפוך ממנו, אמנם לא במהירות העל, אבל בתקווה מספיק מהר כדי להרוויח זמן. לפתע אני נעצר, רגליי מתנתקות מהרצפה ואני מרחף אחורה במהירות.
אני מנסה להלחם באחיזה, הפעם מרכז את כוחי רק בראש. ידו תופסת בגבי ואני נגרר לעברו, ראשי זז קדימה מעט אך מספיק בשביל שהברדס יכסה אותו.
"הא?" רג'יס פולט בבלבול, משחרר את האחיזה וגם את השליטה בטלקינזיס.
אני מניח את רגליי על הרצפה ונוגח בפניו.
הוא נרתע לאחור, מכסה את אפו, וביד שנייה מניף את הסכין והפעם פוגע בכתפי.
אני מניח את היד על הכתף ומביט בו בעוד שהברדס מחליק מראשי, ואנחנו נועצים מבטים אחד בשני, מתנשפים.
אני מרגיש את הכוחות שלי חוזרים, ממלאים אותי באנרגיה.
בניגוד למה שאני ציפיתי מבטו מתרכך מעט, וכשהוא מוריד את היד ומוחה מעט דם מעל שפתיו הוא נראה שליו.
מהזווית הזאת אני לא רואה רוצח סדרתי מלא זעם יותר, אלא עוד נער רגיל בדיוק כמונו. עוד נער שהעולם רודף אחריו, מנסה להפוך אותו למפלצת. אלא שרג'יס הוא באמת מפלצת. מפלצת שאני צריך לעצור בעדה.
אני מאיץ שוב, הפעם מחליט לוותר על הטקטיקה הישנה ולכוון ישר לפנים. האגרוף שלי נעצר במרחק מילימטרים ממנו, ידי רועדת בנסיון לחדור את הטלקינזיס שלו.
עם ידו הוא דוחף אותי אחורה בעוצמה ומניף את היד עם הסכין באוויר, מנטרל את הכוחות שלי בפעם השלישית. אני נשאר לרחף באוויר, ולמרות שאני יודע שהסיכוי להשתחרר הוא קלוש, אני מנסה בכל זאת.
לפתע חבל נכרך סביב רגלו, ובמהירות הוא פורם את הקשר, מעביר את ריכוזו ממני אל החבל. קייט.
רג'יס שולח לעברה מבט ואני מנצל את הרגע ורץ לעברו, אך הוא תופס אותי עם המחשבה והודף אותי אחורה, ולאחר מכן מושך אותי ומטיח אגרוף בפניי ואז שוב דוחף אותי, כמו בובה על חוטים.
הוא צועד קדימה והפקק שאני זרקתי לפני כן מזנק משמאלי, עף בינינו, ונופל.
רג'יס פונה אל קייט ואני מצליח לראות אותה מזווית העין, גוררת את עצמה קדימה לכיווננו. היא לא מסתכלת עליו אלא עליי, עינייה הירוקות החצי פקוחות מביטות ישר בעיניי. אני לפתע מבין מה היא עושה. היא לא מנסה לפגוע ברג'יס, אלא מנסה להרוויח זמן עד שההשפעה של נטרול הכוחות תעבור.
"זה מדהים, באמת," הוא אומר ומתקדם אליה. "לחשוב שאת עדיין יכולה להשתמש בכוחות שלך אחרי כל הזמן הזה. את מדהימה, מכל בחינה אפשרית," הוא לוחש ודורך בחוזקה על ראשה.
"רג'יס!" אני צורח. "אל תעז לגעת בה!"
הוא מסובב את ראשו אליי ושולח קדימה את ידו, מושך אותי.
לפתע אני מרגיש כוח לא מוסבר מתפשט בגופי, משיב את הכוחות שרג'יס נטרל. אני מניף את ידיי ושולח אותו אחורה עם גל בלתי נראה של אנרגיה, עד שהוא מתנגש באחד הארגזים.
אני במהירות מתיישב ליד קייט ומסובב אותה על גבה. מעט דם זורם מפיה וקצה האף שלה סגלגל.
"תודה לך, קייט," אני לוחש ומניח בעדינות את צד ראשה על הרצפה. "הצלת אותי יותר פעמים מאשר שאת יודעת. אני מבטיח שהפעם זה תורי."
אני קם ומסתובב אל רג'יס, מבטיח לעצמי שברגע שהקרב יגמר אני אקח אותה אל לוקאס כדי שהוא יטפל בה. בינתיים אני אשאיר אותה מאחוריי, לוודא שרג'יס לא יוכל לפגוע בה.
הוא נעמד ומנגב עם השרוול עוד טיפות דם הזולגות מאפו, ולאחר מכן מסלק מפניו קווצת שיער לבנה ומאובקת. אני מאיץ, לא מוכן לתת לו רגע אחד של מנוחה, עוצר מאחוריו ומרכז את כל הטלקינזיס שלי בראשו. הוא לא נרתע, למעשה הוא לא זז בכלל ממקומו.
"חמישה אנשים," הוא לוחש ומסובב את ראשו, פרצופו נח מולי. ואז זה מכה בי: הפחד. בעיניו האדומות אני רואה את ההשתקפות שלי. פניי מוקפים באדום, כאילו אני שוכב בשלולית דם, מיוסר, מיואש וחסר חיים. אין שום ניצוץ בהן, צבע כהה ומהפנט.
"מ-מה?" אני פולט לבסוף, רועד.
"יש לי כוח טלקינזיס של חמישה אנשים. מה גרם לך לחשוב, אפילו לרגע אחד, שהכוחות שלך יגברו על שלי?" הוא משיב, קולו ממלא אותי בשלווה ובפחד בו זמנית.
אני אפילו לא מבחין בכך שהוא מניף את הסכין, מפני שאני עסוק בלשכנע את עצמי שהזוועות שאני רואה בעיניו לא אמיתיות, המוח שלי רק מתעתע בי. הסכין לבסוף חודרת לכתף השמאלית שלי, גורמת לכאב רב. אני צורח ועיניי נפערות, האימה שעיניו הראו לי מתגשמת.
'שלי- שלי- שלי,' לחישות מופיעות בראשי. 'חזרה אליי- אליי- אליי. ברנדון- ברנדון- ברנדון. לולה- לול-' הקולות נעצרים ברגע שרג'יס שולף את הסכין, והוא מטיח אותי ברצפה עם המחשבה.
צבע הברדס מתכהה באיזור של הכתף, הדם מתפשט ואני מרגיש בחילה. גופי נצמד לרצפה והאחיזה של רג'יס מונעת ממני לנשום. מרחוק אני רואה את קייט, שוכבת ללא ניע, עם כל מצמוץ היא מחליפה מקום עם הגופה שלי, שוכבת בשלולית דם כפי שאני ראיתי בעיניו של רג'יס.
אני ממשיך לבהות בשלולית הדם, לא מסתפק בכך שראשי מנסה לשכנע אותי שהיא מופיעה רק בדמיון שלי. אני ממצמץ שוב, מתחנן לראות את קייט, אלא שלא היא מופיעה. עיניי נפערות ודמעות מנסות לזלוג, מטשטשות את המראה של השיער הבלונדיני הארוך של האדם אותו רציתי לראות כל כך הרבה זמן. אמא.
"וכאן זה נגמר," רג'יס לוחש מעליי, הזעם שב לקולו.
אני שולח את ידי אחורה, הודף אותו מעט עם הטלקינזיס ודוחף את רגליי קדימה בנסיון להאיץ. הוא לא נרתע ומניף את ידו, הזרם החשמלי מעביר בי צמרמורת. שוב אני נתפס ומרחף באוויר.
הוא זועם, ומנגב עוד דם מאפו. זה מוזר, אני בטוח שאני לא פגעתי בראשו הפעם.
"בכל פעם שאתה קרוב למוות, משהו אחר קורה. אתה ככל הנראה האדם בעל המזל הרב ביותר בעולם," הוא ממלמל ומצמיד את קצה הלהב לחזה שלי.
"מזל? על מה אתה מדבר?" אני משיב, נלחם באחיזה עם כל כוחי. "אני פשוט לא מוותר בקלות, זה הכל."
"בקלות?" הוא חוזר אחריי, מגחך. "זו דרך אחת להגיד את זה. אתה אתגר אמיתי, מספר חמש," הוא מוסיף ומניף את הסכין לאחור ושולח אותה קדימה.
האחיזה של הטלקינזיס מתגברת, ושוב אני מרגיש מחנק ולאחר מכן כוח ממלא אותי, הידיים מתחילות לצרוב וליבי פועם בחוזקה.
'בבקשה, בבקשה אני מתחננת שהפעם נשאר,' הקול של אמא שלי קופץ לראשי.
'לתת לנו הרגשה של בית,' הקול של ג'ון בא אחריה.
הבזק של אור כחול מופיע ביני ובין רג'יס, עוטף אותי בתחושה חמימה ומשיב לי את הכוחות שלי. אני שולח את ידיי קדימה, גל של טלקינזיס חזק הרבה יותר משאני רגיל אליו פוגע בו והוא נזרק לאחור, מתגלגל על הרצפה.
אני מביט בידיי, הורידים שלי זוהרים בכחול והעיניים מעקצצות. זה הכוח שאני שאבתי מהאבן. הכוח שאמא שלי השאירה ביער.
רג'יס מניף את ידיו קדימה, מנסה לנטרל שוב את הכוחות שלי, אלא שהזרם החשמלי לא מורגש הפעם.
"אני לא יכול להגיד שאני מבין מה קורה עכשיו," אני אומר ושומע הד בקולי. "אבל זה נראה שאת הכוחות שלי כבר לא תצליח לנטרל."
עד עכשיו ראיתי אותן הבעות על פניו של רג'יס: זעם, שנאה, בטחון עצמי ורצון עז להרוג. זה מצחיק מעט, אבל מעולם לא העלתי בדעתי שאני אראה משהו קרוב להבעה כזו. פחד. עיניו פעורות, פיו פתוח והוא עומד מתוח במקומו. זו הפעם הראשונה שאני רואה את רג'יס מרגיש פחד.

~

אני עומד בראש גרם מדרגות מתכתי בכניסה למפעל, אוחז במעקה הכתום המחליד. קארה כבר רצה לפני כן לכיוון אחת הדלתות של המסדרון המוביל אל תוך חדר הייצור. אנחנו לא יודעים איפה ברנדון נמצא ולכן החלטנו להתפצל. ריימונד צריך להיות בפנים, בתקווה מחפש יציאה נוספת מהמפעל.
אני מכניס את ידי אל הכיס, נוגע במטבע כדי לגרום לכאב באוזניים להפסיק.
לפני שאני מספיק לתפוס אותו דלת הפלדה יוצאת ממקומה, חמישה סוכנים פורצים פנימה, נשקיהם מורמים.
אני משתמש בטלקינזיס וזורק לעברם מיכלים ריקים, מפנה את תשומת ליבם אליי ובורח. הקריאות שלהם מהדהדות, קולות המגפיים המתנגשות ברצפה המתכתית מחרישים ואני מאבד את שיווי המשקל.
לאחר פנייה חדה שמאלה אני חוצה גשר מתכתי דק, בנוי בצורת רשת, ובסופו אני מניח עליו את כף ידי. נקודות שונות בגשר מתחלפות מצבע אפור לחום כהה, וברגע שהם פונים ודורכים עליו הוא קורס תחת רגליהם.
"ידעתי שהיכולת הזו יכולה לעשות יותר," אני לוחש בערמומיות, מסתכל על הרצפה מתחתיי. אחד מהסוכנים משחרר אנחה ומתפתל מהכאב. אני מביט בו, בטוח שאני כבר ראיתי את הפנים שלו בעבר.
"מעולף 2?" אני קורא בהפתעה. "זה אתה? כמה זמן עבר!"
סוכנים נוספים רצים במסדרון ופונים לכיווני, הסוכן בראשם חוסם אותם עם ידו כשהוא שם לב שהגשר נפל, ולאחר מכן מכוון לעברי את נשקו.
"והבאת חברים!" אני ממשיך, שולף את הנשק מידיו, אך הוא שולף מאחד הנרתיקים שעל אפודו חפץ מתכתי וזורק אותו לעברי.
אני עוצר את החפץ באוויר ולפתע הבזק אור לבן פוגע בעיניי ואני נופל על גבי, צורח מכאב. כמובן, הייתי צריך לצפות לזה.
הם ממשיכים לצעוק ויורים באוויר אך לא עליי. אני קם ומדשדש אחורה, פונה אל מסדרון אחר. "הבולשת, אתם זן משוגע," אני ממלמל ומשפשף את עיניי, הצעקות שלהם צורמות.
"הוא כאן!" אני שומע קול מקצה המסדרון, נשקים עולים ומכוונים אליי, אני משער. מרוב כל הרעש לא הצלחתי להבין שהם מקיפים אותי. הם מגבירים את קולם ומתקדמים אליי, תוך כדי שהמגפיים שלהם נחבטים ברצפת המתכת, כל הקולות מתערבבים יחד לצליל צורם אחד חזק. ואז שקט.
אני פוקח עיניים ורואה אותם על הרצפה. קארה עומדת מאחוריהם, מתנשפת בכבדות, ניצוצות יוצאים מכפות ידיה.
"אין על מה," היא לוחשת ונופלת על הברך.
"קארה!" אני צועק ומתעלם מהכאב, רץ אליה ועוזר לה לקום באיטיות. שיערה פרוע, מכל צידי ראשה שיערות נעמדות כקוצים. "תופעת לוואי של השימוש בחשמל?" אני שואל ומשעין אותה עליי. היא מהנהנת לרגע ופוקחת את עיניה, מביטה בתיק על גבי. "יש לך במקרה מים?"
אני לא מהסס לרגע ושולף מהתא הצדדי בקבוק ופותח אותו, מקרב אותו באיטיות לשפתיה. היא לוגמת מעט, עוצרת ולוגמת שוב.
"מה את עושה פה?" אני שואל לבסוף, מכניס את הבקבוק הכמעט ריק חזרה לתא.
"ריי," היא לוחשת ועורה מתקרר מעט. "הוא אמר לי ללכת לעזור לך. אמר שהוא יוכל להדוף אותם בעצמו."
כמובן, ריימונד. אני לוקח נשימה ארוכה ומניד את ראשי. זה לא הזמן להטיל ספקות עכשיו. "את יודעת," אני אומר ומחייך אליה. "את יכולה להיות כוכבת רוק מוצלחת עם התסרוקת הזו. מה את חושבת על- ושוב, זו רק הצעה- 'קארה בעלת האישיות המחשמלת' כשם במה?"
היא לא מגיבה, ממשיכה לבהות באוויר בעוד ששפתיה רועדות. היא הגיעה לקצה גבול היכולת שלה. אני מרפא את החבלות לצד גופה תוך כדי שהיא נשענת עליי, וחושב על דרך להוציא אותה מכאן למקום בטוח.
"קא-"
"אני בסדר," היא ממלמלת ודוחפת את עצמה ממני, מניחה יד על הקיר לצורך שיווי משקל.
"קחי," אני מושיט לה את בקבוק המים חזרה.
"השאר הוא בשביל קייט," היא משיבה, קוברת את פניה בידה הפנויה. "אני רק צריכה רגע," היא משקרת.
הסיבולת שלה לא גבוהה, ובקצב הזה היא תקרוס. זה גורם לי לתהות לעוד כמה זמן נוכל למשוך את הבולשת.
"בסדר!" היא קוראת, מורידה את היד מפניה ומנערת את ראשה. "בוא נמהר! צריך לוודא שהם לא ימצאו את ברנדון וקייט!" היא ממשיכה ורצה קדימה, אני אחריה.
"את צריכה לנוח!"
"לא עכשיו!"
אנחנו יורדים בגרם מדרגות מסולסל, ומגיעים למסדרון שבקצהו כניסה נוספת לחדר הייצור. אני רואה בתוכו מסילה עגולה העוברת בכל החדר ועוד שתי מסילות נטויות. לפתע ריימונד עובר דרך הקיר לצידנו, מחזיק את ראשו ביד אחת ובשנייה את בטנו.
"ריי!" קארה צועקת, ורק לאחר מכן הוא שם לב אלינו.
"מה אתם עושים כאן?"
"ומה אתה עושה כאן?" אני משיב בשאלה ומניח את היד על בטנו, מרפא את הפצע.
"הו, אתה יודע, קופץ מפה לשם," הוא מגחך ופניו מיד מתכווצות מכאב. "עוד יום רגיל."
"ושם?" קארה שואלת, מצביעה אל חדר הייצור.
"גרמתי להם לרדוף אחריי עד היציאה," הוא עונה ומהנהן לעברי כאות תודה. "הם מקיפים את כל המפעל."
"ועדיין אנחנו לא יודעים איפה ברנדון וקייט נמצאים."
"מה את חושבת שעשיתי בדקה האחרונה?" הוא קורץ לקארה. "קפצתי מפה לשם, כפי שאני אמרתי. לוקאס," הוא פונה אליי ומניח יד על כפתי. "בחדר הייצור, קומה שנייה, המסדרון ליד יציאת החירום. רוץ ישר, ימינה, תקח את המדרגות אל הקומה התחתונה ותפנה שמאלה. מסדרון ארוך, מצד אחד המון דלתות, מצד שני קיר זכוכית משקיף אל חדר אחסון. בסופו, תפנה שמאלה, שם יש חדר אחסון נוסף, הם שם."
"אז למה אנחנו מחכים?" קארה שואלת תוך ניעור ידיים.
"כי 'אנחנו' נשארים כאן, מחפים על לוקאס."
"ריימונד, אנחנו צרי-"
"לא דיברתי מספיק ברור?" הוא קוטע אותי ולוחץ על הכתף שלי. "הם מקיפים את המפעל. לא רק שאף אחת מהיכולות שלך לא נועדה ללחימה, אתה גם צריך לשמור את האנרגיה שלך כדי לטפל בברנדון ובקייט."
אני חושב על זה רגע, ומניד בראשי. "על פי ברנדון, רג'יס יעשה משהו לכוחות שלי."
"אז בוא נקח הימור- חמישים חמישים," הוא מתחיל ומוביל אותנו אל חדר הייצור. "אם הוא שואב את הכוחות, כבר הפסדנו מראש מפני שאנחנו לא הספקנו להשתמש ביכולת שלך בצורה המיטבית. אם הוא רק מנטרל אותם," הוא ממשיך ומצביע אל עבר הקומה השנייה, מראה לי על איזה מסדרון הוא דיבר לפני כן. "נאלץ להרוויח זמן עד שהם יחזרו. שוב, אני וקארה יכולים להסתדר בלעדייך. היכולת שלך לא תעזור בקרב."
"השליטה שלי בטלקינזיס חזקה יותר משלכם," אני מתעקש.
"נתון לויכוח," משיבה קארה ומטיחה את אגרופה בגבי. "רוץ. אנחנו פה."
אני מביט בשניהם. ריימונד מהנהן, מסמן לי ללכת. כנראה שאין לי ברירה אלא לסמוך עליו נכון לעכשיו.
אני עולה על אחת המסילות הנטויות ורץ, ולאחר שהקומה השנייה נמצאת במרחק בטוח לקפיצה אני מזנק אליה.