The Legacy of the Numbers פרק 30

כל כך הרבה שנים שהדבר היחיד שאני רציתי לקבל הוא שקט.
שנאתי כשאנשים דיברו איתי וכדרך אגב אמרו משהו על ההורים שלי.
'איך אתה מסתדר?', 'איפה אבא שלך נמצא בכלל?', 'לאבד את לולה היה אחד הדברים הקשים ביותר שכולנו עברנו,'- תשתקו כבר. כולכם פשוט תשתקו. הדבר האחרון שאני צריך זה תזכורת על כמה אני אומלל.
זו הסיבה שהיער היה המקום האהוב עליי ביותר- שם היה לי את השקט שלי. הייתי לבד וסוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן, מצאתי שלווה. עכשיו השקט הזה מזמן אליו את כל הקולות האלו.
אני שומע הכל. הצרחה של אבא שלי רגע לפני שאני זורק אחורה את חתול הרחוב, הספר נחבט בשולחן כשהטלקינזיס של אמא שלי נכשל, המראה שאני ניפצתי בוושינגטון, קול הלהב של הסכין של רג'יס המונפת באוויר, הזמזום של הברקים כאשר הם יוצאים מידיה של קארה, חריקת הגלגלים של הרכב של לוקאס, הצחוק של קייט וטיפות הדמעות שלי נוטפות לרצפה.
הכל פוגע בי בבת אחת פתאום.
יש בי חלק שעדיין בטוח שאני רק חולם. עוד רגע אני אתעורר, במיטה שלי, אקום לעוד יום מייסר. אולי ארוץ ליער להתאמן על הטלקינזיס, אולי אסתובב עם צ'אד בעיר. בערב אלך להלנה לארוחה. בלילה אשב על החוף, אהנה מהרוח הקלילה.
ואז יום למחרת זה יקרה שוב. ושוב. חיים שגרתיים ארורים.
נקישה על הדלת גורמת לי לקפוץ מבהלה, ידיי מתחילות לרעוד ומבלי לשים לב שוט של מים יוצא מן הבקבוק המונח על השולחן.
הדלת נפתחת ונדחפת לאט לאט, לוקאס מציץ פנימה בהיסוס.
"כבר התעוררת? לא, אל תגיד לי, לא הלכת לישון, אני צודק?" הוא שואל בלחישה ונכנס.
אני מסב את ראשי אל החלון, מרים יד כדי לחסום את קרני האור. כמה זמן עבר מאז שהוא הלך? זה קרה באמצע הלילה. לא שמתי לב שהשמש כבר זרחה.
"כן, גם אני לא בדיוק הצלחתי," הוא נאנח ומתיישב על המיטה.
אני משפיל את ראשי, לא בטוח מה להגיד, עד שלבסוף הדממה הופכת לבלתי נסבלת. "מה עם קארה?"
"לא רעיון טוב להתגנב מאחוריה," הוא אומר ומגחך. " כמעט חשמלה אותי."
"זה לא מה שאני התכוונתי אליו," אני משיב, לא נהנה במיוחד מהציניות.
"הצמיד עדיין לא עובד," הוא נאנח ומושך בכתפיו. "אנחנו מקווים שזה יחליט לעבוד בעצמו, אבל עד אז…"
"עד אז כל מה שנותר לעשות הוא להמשיך לחכות," אני מצטט את המילים שהוא לא מפסיק לחזור עליהן.
לוקאס לא עונה, משחרר אנחה נוספת וממשיך לבהות בקיר מולינו.
נמאס לי לחכות. הזכרונות מהקוביה ממשיכים לקפוץ בראשי, מלווים בכעס ובעצב, גם שלי וגם של ג'ון. אם לרגע אני מצליח להתעלם מהם, המחשבות על קייט קופצות מיד, לא נותנות לי רגע אחד לנוח. אני חייב לעשות עכשיו משהו, כל דבר, רק לא לשבת כאן בחדר.
"בוא," אומר לוקאס לפתע ונעמד.
"לאן?"
"כל מקום, רק לא כאן."

~

אני פותח את דלת החדר, מביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שאף אחד לא נמצא במסדרון.
לאחר מכן אני חוזר פנימה, שולף את מכשיר הפלאפון שלי שהיה מונח מתחת לכרית ומסתכל על ההודעה שסמית' שלחה.
'ע. כ-ש-מ.'
"עדכון. כמה שיותר מהר," אני מתרגם את ההודעה בלחש וחושב איך להגיב.
יש כרגע שלושה דברים חשובים שאני צריך להתייחס אליהם: הראשון הוא שהמשימה עברה בהצלחה, הצלחתי להסתנן. השני הוא קייט וקארה, שתי בנות נוספות עם כוחות שהסוכנות לא ידעה עליהן. השלישי הוא רג'יס, הרוצח.
אני מגרד בראשי ומביט החוצה מהחלון. ברנדון ולוקאס חוצים את הכביש מול המלונית ופונים שמאלה, ככל הנראה אל המאפייה.
ברנדון צועד לאט, אך לא צולע, כנראה בסך הכל עייף. גם לוקאס לא נראה אנרגטי במיוחד. שניהם לא ישנו מספיק בלילה, אם בכלל. האם הם העבירו את הלילה בנסיון לחשוב על תוכנית כלשהי? אולי פספסתי הזדמנות ללמוד משהו?
אני מצקצק בלשוני ומחזיר את מבטי אל המכשיר. מצד אחד, אם סמית' תגלה שאני הסתרתי ממנה מידע, אמנם לא בפעם הראשונה אבל זו כן תהיה הפעם הראשונה שהיא תגלה, זה לא יעבור בשתיקה. מצד שני, אם אשלח לה את כל המידע זה יעמיד בסכנה את ברנדון ואת האחרים.
אבל, וזה השיקול העיקרי כאן, המידע על רג'יס הוא קריטי: הוא יכול לשאוב כוחות. מה יכול להיות יותר מסוכן?
אם הוא מנסה לצוד את הנערים והוא יחליט לשתף פעולה עם הממשלה, הם ינצלו אותו עד שאחד מהצדדים יבגוד בשני.
אם הוא יחליט לא לשתף פעולה, הם יצודו אותו. כמה אנשים יאבדו את חייהם עד שהוא יתפס?
והסיטואציה השלישית גם לא בדיוק מעודדת- הסוכנות יכולה להתעלם ממנו. אחרי הכל, הוא חוסך להם צרות ומשאבים בכך שהוא מטפל בעצמו בנערים בעלי הכוחות.
במשך כמה דקות אני מקליד את ההודעה, מתחרט, מוחק ומקליד מחדש, בכל פעם שוקל כמה מידע אני מוכן להעביר.
'מ-מ-ע-כ. IV+כ. ס-X. המ'.'
"משימה מוצלחת עד כה. ארבעה עם כוחות. אין סכנה נכון לעכשיו. מידע נוסף בהמשך," אני לוחש ומהסס לפני שאני לוחץ על 'שלח'.
רג'יס מחזיק בת ערובה ולכן הוא לא יכול להיות בתנועה, לכן עכשיו זה הזמן המושלם לתפוס אותו. בדיוק מזה אני חושש.
זו כנראה טעות גדולה לא לספר לה על רג'יס. נשאר רק לקוות שאנחנו נמצא אותו לפני שהמצב יצא מכלל שליטה.
~

"היי ברנדון, אתה רוצה אחד עם אוכמניות?" קורא לוקאס מהצד השני של החנות.
אני נשען על הקיר, ביד אחת מכסה את עיניי. כאב הראש מתחזק, אור המנורות מסנוור וגורם לי לבחילה. לא מזמן הייתי בסדר גמור, וברגע שאנחנו נכנסנו פנימה זה התחיל.
כאב מוזר מופיע בצד השמאלי של החזה, מלווה בתחושה מוכרת. זו לא הפעם הראשונה שהכאב הזה מופיע, אני רק לא בטוח מתי זה כבר קרה.
אני לוקח נשימה עמוקה והכל נפסק. הכל.
הכאבים נעלמים, החדר נהיה חשוך והנשימה שלי סדירה. כשאני פוקח את העיניים אני נמצא בחדר אפור גדול, ארגזים מאובקים מפוזרים להם, התקרה מלאה בנורות פלורסנט ארוכות. אני מביט למטה, סכין עוברת בין אצבעות ידיי.
"הבמה מוכנה," לוחש קול שליו. "הכל מוביל אל המערכה האחרונה, מספר חמש," הוא ממשיך, ומבטי מופנה הצידה. על יד אחד הארגזים שוכבת מישהי, עורה חיוור, עיניה עצומות ושיערה פזור ופרוע. אני ממשיך לבהות בה עד שלפתע אני מבין על מי אני מסתכל.
"ברנדון!" קולו של לוקאס מעיר אותי. אני שוכב על הרצפה, הוא יושב לידי, ומעליו עומדת המוכרת. "אתה בסדר?"
"אני יודע איפה הוא, לוקאס," אני לוחש ומעסה את מצחי. "רג'יס, אני יודע מה המיקום שלו."

"מצאתי!” קורא לוקאס.
ארבעתינו עומדים ליד הרכב לאחר שאנחנו אספנו במהירות את כל הדברים שלנו.
“זה רחוק?” ריימונד שואל.
“הנסיעה תקח בסביבות חצי שעה, אולי טיפה יותר,” הוא משיב ומסובב את הפלאפון אליי. “הבניין נראה מוכר?”
על המסך מוצגת תמונה של מפעל גדול. מלבד כביש וכמה עצים, השטח מסביב נראה ריק. “אני לא בטוח, רק ראיתי איך המקום נראה מבפנים."
“ואנחנו לא הולכים לדבר על איך הוא עשה את זה?” שואלת קארה ודוחפת את תיקה לתא המטען. “או על הסיכוי שזו מלכודת?”
“זה אפילו לא סיכוי, זו מלכודת בודאות,” אומר ריימונד. “אבל אין לנו ברירה, אנחנו משחקים במשחק שלו.”
“אולי נביא משחק בעצמינו? אתם טובים בפוקר?” לוקאס שואל ומביט בנו.
“הוא שותק לפעמים?” ריימונד שואל ומצביע עליו.
“תופתע לדעת עד כמה השאלה הזו נפוצה,” אני עונה ונכנס לרכב, שלושתם אחריי.
“בחור גבוה, לבוש בכהה, שיער לבן ועיניים אדומות, כן? רק רוצה לוודא את מי לחשמל.”
“זה משנה? חשבתי שאת מחשמלת את כולם?” ריימונד ממלמל.
“לא, רק אנשים שלא מוצאים חן בעיניי.”
“אשמח אם נתמקד באויב אחד כרגע,” אני רוטן ומסתובב אליהם. “זה אומר בלי ריבים מיותרים.”
“חבורת אנשים עם כוחות על לא יכולה להתקיים ללא ריבים!” קורא לוקאס ומתניע את הרכב. “תחשוב על זה, אנחנו כמו הנוקמים!”
הוא מעביר את מבטו בינינו, מחכה שמישהו יגיב. “הנוקמים!” הוא אומר שוב בחיוך. “זו סדרת קומיקסים וסדרת סרטים- ”
“אני יודע מה זה הנוקמים,” קוטע אותו ריימונד.
“אז… ” הוא אומר ומסובב את מבטו מריימונד אליי. “נסע?”

~

אני יושב על אחד הארגזים ומביט בתקרה. נותר לי רק לחכות, עוד מעט כולם יגיעו וזה יתחיל.
רשרוש לצידי גורם לי לסובב את ראשי. הנערה שעד עכשיו הייתה מחוסרת הכרה פוקחת לאט את עיניה, מנסה להזיז את ידיה אך מגלה שהן קשורות בחבל.
היא מביטה סביב, מבולבלת, ולבסוף מבחינה בי וקופצת במקום.
קייט, השם שאני מצאתי במחשבות שלה, מביטה בי ואז בסכין שבידי. אני מעביר את הלהב בין אצבעותיי ומשפיל את ראשי כדי להסתכל על הסכין.
“מסתבר שכשאני נולדתי, הייתי עיוור,” אני אומר ברוגע. " את יכולה לדמיין איך זה מרגיש, להגיע לעולם ולראות רק חושך?"
היא לא עונה, מצמידה את רגליה לגופה. הלהב מחליקה בין האצבעות במהירות, המתכת קרה למגע ושולחת צמרמורת בגופי.
“את יכולה לענות,” אני מוסיף ומביט בפניה החיוורות. “את יכולה לדמיין דבר כזה?”
קייט מנידה בראשה לאט, מרימה אליי את עיניה. למרות שהיא רועדת, זה לא פחד שהיא מרגישה. אני מזהה רוח קרב במבט שלה.
“כן, גם אני לא,” אני מגחך וחוזר להביט בסכין, מרים אותה מעט. “זו לא סכין רגילה. אני לא מבין את זה בעצמי, אבל כשאני נוגע בה, אני מרגיש… איך לנסח את זה… היא נותנת לי הרגשה של בית.”
אני מניף את הסכין באוויר מולי, הקול גורם לקייט לסגת לאחור. “יש לה שם. לא אחד שאני בחרתי, אלא אחד שהיא רצתה שיהיה לה. ‘להב המקור’. זה השם של הסכין הזו.”
לאחר כמה שניות אני מחזיר אותה לנדן ונעמד, צועד באיטיות אל קייט. היא נצמדת לארגז מאחוריה ומכווצת את עיניה.
“מה אתה רוצה ממני?” היא שואלת בקול מאיים.
“אל תכעיסי אותי,” אני עונה ומניף את ידי קדימה, מנטרל את כוחותיה רק למקרה שהיא תנסה לעשות משהו. “את לא היית אמורה להיות פה, אלא השני.”
“לוקאס?” היא מטילה את ראשה.
“היה לך מספיק חשוב להגן עליו, ולו עלייך. ונראה ששניכם חשובים לברנדון.”
עיניה נפערות והיא נמתחת במקום. “מה אתה רוצה ממנו?”
“זה פשוט, באמת,” אני משיב ומתכופף מולה. “הכוחות שלו שייכים לי. הכוחות של כולכם שייכים לי, למען האמת. אין לך מושג עד כמה זה יהיה קל… ” אני ממלמל ומושיט קדימה את ידי לאט. “רק נגיעה אחת… פחות משנייה אפילו… זה כל מה שאני צריך לעשות…”
היא ממשיכה לבהות ביד שלי, וכשאני קרוב לגעת בראשה היא מזנקת קדימה, פותחת את פיה במטרה לנשוך, אך אני עוצר אותה במקום עם הטלקינזיס.
קייט נאבקת, מנסה להזיז את ראשה אך לא מצליחה.
“עדיין לא. אני צריך שיהיו לך את הכוחות שלך עד אז,” אני אומר וקם. “בכל מקרה, כולם יגיעו בקרוב. ברנדון יודע איפה אני נמצא, וכבר הודעתי להם.”
אני משחרר את האחיזה שלי והיא מנערת את גופה ומשתעלת. “מי זה ‘להם’?”
“רכשתם הרבה חברים מהבולשת,” אני עונה ומתיישב על הארגז. “במקרה הם מחפשים גם אותי. זה אומר שבקרוב הם יגיעו. מי יצא מנצח לדעתך?” אני שואל בקול שליו ומביט בה, עורה מחוויר עוד יותר.
“אני, אתם, או הממשלה? זה יכול להיות מעניין.”

~

השמש שוקעת כשלוקאס נעצר לא רחוק מהמפעל. הוא לא נראה בכלל כמו בתמונה.
צבעו אפור כהה, עובש מפוזר במקומות שונים על הקירות, מעליו מלבן מתכתי גדול וחלוד, ככל הנראה בעבר שם החברה הופיע עליו. מאחוריו נמצאים מיכלים אדומים עגולים וחלודים, כל אחד בגובה של כמה מטרים. האדמה מסביבו קשה, לא רחוק ממנו דשא ירוק כהה מבולגן. הוא לא נמצא בשימוש כבר הרבה זמן.
“לא, ברצינות, אולי תפסיק להוביל אותנו למקומות כאלו?” לוקאס רוטן.
“מקום נשוט, מבודד, גדול מספיק כדי להתחבא בו. הרוצח מצא אותו לפני כן ורק אז תכנן את הכל,” ריימונד אומר בשקט.
“איפה אתה חושב שהוא הטמין מלכודות?” קארה שואלת.
“אולי לא כל דבר הוא מלכודת?” אני משיב ומגלגל עיניים.
“אני בטוח שהוא הסתובב בו מספיק זמן כדי להכיר אותו, אבל אני בספק שמחכה לנו משהו בחוץ. מצד שני, הוא בודאות לא השאיר לנו שלטים שינחו אותנו,” ריימונד אומר ומניד בראשו. “לא, חסר כאן משהו. קארה צודקת, זה קל מדי.”
“בואו נקווה שהוא לא התיידד עם רוחות הרפאים,” לוקאס ממלמל וזז בתנוחה בלתי רצונית.
“אם יש משהו שאנחנו יכולים להיות בטוחים בו, זה שהוא לא עשה את זה,” אני מגחך וטופח על כתפו. ברגע שכף ידי נוגעת בו, זרם חשמלי עובר בי והכל נהיה חשוך.
אני מרגיש כוח לא מוסבר גורר אותי קדימה, לאט לאט תמונה מופיעה בחשיכה. אני רואה את לוקאס, יושב על הרצפה ורוכן קדימה. ידיו לא נראות ואני מחליט להקיף אותו, לנסות להבין מה קורה כאן.
עכשיו זה נראה שמישהו שוכב לצידו, אך החשיכה מסתירה אותו. לוקאס מניח על מי שמתחתיו את הידיים, מנסה לרפא אותו אבל לא מצליח. עיניו פעורות וכל גופו רועד, ואז הוא מרים את ידיו ובוהה בהן. הוא לא יכול לרפא. הכוחות שלו לא עובדים.
אני לוקח נשימה עמוקה ומופיע שוב ברכב, שומע בקושי את ריימונד וקארה מתווכחים על מלכודות.
“אתה בסדר?” שואל לוקאס בהרמת גבה, צופה בי מושך את ידי במהירות.
“מה קרה?” ריימונד מצטרף וכעת כולם מביטים בי.
“כ-כ-כן…” אני ממלמל ונשען אחורה.
“אתה בטוח? אתה נראה כאילו ראית… אתה יודע, רוח,” הוא מגחך.
לא סיפרתי לקארה ולריימונד על הקוביה. לא רק שלא הייתה לי הזדמנות, אלא גם אני לא סומך עליהם עד כדי כך. אני מרים את מבטי ללוקאס, חושב איך להסביר לו מבלי להזכיר את מה שאני ראיתי בלילה. “יכולת נוספת הופיעה עכשיו, וראיתי משהו.”
“תרגום?” מציעה קארה.
שנינו לא מגיבים, לוקאס מביט בי ומהנהן, מבין את הכוונה. “מה ראית?”
“את… אין לי מושג איך להסביר את זה… אבל רג’יס עשה משהו לכוחות שלך,” אני אומר ונושך את השפה.
“עשה מה? על מה אתם מדברים?” קורא ריימונד ודוחף את ראשו בינינו.
“אין זמן להסביר, אבל הגרסה הקצרה היא שקיים סיכוי שברנדון יכול לראות את העתיד,” אומר לוקאס ומביט בו ואז שוב בי. “אז יקרה משהו והוא ינטרל את הכוחות שלי? או שהוא ישאב אותם?”
“אני לא יודע, רק ראיתי שהם לא עובדים יותר,” אני עונה ומושך בכתפיי. “לא יותר מזה.”
“והעתיד הזה מובטח? אם לא אתקרב אליו, אפשר לשנות את זה?”
“הלוואי והייתי יודע.”
“טוב מאחר ואתם אוהבים לשמור סודות,” קארה רוטנת ומגלגלת את עיניה, “בסדר, אל תספרו לנו. אבל אם זה נכון, זה אומר שלוקאס צריך להשאר מאחור. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו לאבד את יכולת הריפוי עכשיו.”
“אני ממש לא נשאר מאחור!” קורא לוקאס ומטיח אגרוף בהגה. “אני בא אתכם! פשוט אתרחק ממנו כדי שזה לא יקרה!”
“ואתה בטוח שזה יהיה קל?” שואל ריימונד.
“זה לא משנה, בואו נצמד לתוכנית,” אני אומר ומניח יד במרכז כדי להפריד בין כולם. “דבר ראשון דואגים לקייט.”
“הו כן, אם מדברים על זה, אתה מוכן להרחיב?” ריימונד פונה אליי. “איך בדיוק חוש האופנה הכושל שלך הולך להסיח את דעתו?”
“למען האמת הוא ממש מושך את העין,” מוסיפה קארה ומצביעה על הברדס.
כתשובה אני מרים אותו מעל ראשי וצופה בהם קופצים במקום ונצמדים למושבים שלהם.
“זה…” ריימונד פולט.
“…פריקי,” משלימה אותו קארה. היא שולחת יד לעברי ונרתעת כשידה נוגעת בראשי.
“התוכנית היא כזו,” אני אומר ומזיז את ידה, ואז מוריד את הברדס. “אני מוצא אותם, מוודא שלא קרה שום דבר לקייט ונותן לה את הברדס. לאחר שהיא מגיעה אליכם, אתם מצטרפים. רק אחד מאיתנו יכול ללבוש את הברדס, ואנחנו לא רוצים להרתיע אותו מהר מדי.”
הם לא מגיבים, ממשיכים לבהות בבד האפור.
“אני חושב שהם הבינו עכשיו,” מגחך לוקאס, ולפתע מכסה את אוזניו ומתפתל במקום.
“לוקאס?” שלושתינו קוראים.
“מסו… לא… שני מסוקים? אני לא יודע!” הוא קורא וחובט במושבו ושולף את המטבע מכיסו. לאחר כמה שניות הוא נרגע, לוקח נשימה עמוקה ופוקח את עיניו. “הם מצאו אותנו.”
“מה?” קורא ריימונד ומביט אחורה. “אבל למה? מה הם עושים כאן?”
“והכיף לא נפסק,” רוטנת קארה ומסירה את הכפפות.
לא, לא עכשיו. קייט נמצאת ממש שם ביחד עם רג’יס, זו צרה מספיק גדולה ובאמת אין לנו זמן להתעסק ביותר מאויב אחד. יש לנו אך ורק הזדמנות אחת לעשות את זה, להציל את קייט ולגמור את העניין עם רג’יס.
“מה עושים?” לוקאס תופס בידי. אני מביט בו, ואז בקארה וריימונד. התוכנית מתבססת על כך שחמישתינו עומדים מול רג'יס.
“אנחנו נטפל בהם,” אומר לבסוף ריימונד. “לוקאס אתה גם ככה לא יכול להתקרב אליו, בלי להפגע. קארה צודקת, הכוחות שלך חשובים יותר משלנו. ברנדון, תוציא את קייט ואז נברח.”
“לא,” אני מכריז והוא פוער עיניים. “גם אם נברח, רג’יס עוד יחזור. זה נגמר כאן.”
“‘אנחנו לא יכולים לרדת לרמה שלהם, לא משנה מה’, נכון?” קארה אומרת.
“מה?”
“זה מה שאתה אמרת. לא לוותר על האנושיות שלנו. אם זה נכון, מה אתה מתכנן לעשות איתו?” היא שואלת בהרמת גבה.
אין לי מילים. אני באמת לא חשבתי על זה, אלא רק על כמה נמאס לי שרג’יס ממשיך לרדוף אחריי. אם אני רוצה לסיים את זה, אבל אני לא מוכן להרוג אותו כמו שהוא עושה לאחרים, איזו עוד אפשרות יש לי? ‘שלמות’ יכולה לשאוב כוחות, אבל היא לא עובדת על מישהו שגם לו יש את היכולת הזו, רג’יס נכשל בעבר בדיוק מסיבה זו. יכול להיות שהוא מצא שיטה לשאוב ‘שלמות’? האם אני אצליח לגלות אותה גם?
“אני כבר אחשוב על זה כשאני אגיע לזה, קודם כל קייט.”
היא צוחקת כתגובה ומהנהנת. “בהצלחה, אני מאמינה בך.”
“תהיה זהיר. אם אתה רוצה שהוא יסמוך עלייך, אל תקפוץ מתוך רכב ממשלתי, למדתי בדרך הקשה,” ריימונד אומר ומושך בכתפיו.
אני מגחך ופותח את הדלת ואז מביט בלוקאס.
“בהצלחה.”
“גם לכם,” אני עונה ויוצא מהרכב, מעלה את הברדס לראשי.