The Legacy of the Numbers פרק 28

אני צורח שוב וזורק סלע נוסף לאוויר.
אני מתנשף בכבדות, גופי רטוב מזיעה וכל השרירים בגופי כואבים. הנורא מכל הוא הראש. אחרי שעות של שימוש בכוחות שלי, אני מרגיש שהגוף שלי עומד להתפוצץ. אבל עכשיו זה לא משנה, אכפת לי רק מדבר אחד. קייט.
אני עוצר, בוהה באדמה עם ידיים מאוגרפות, החזה שלי עולה ויורד במהירות. אין דבר שאני רוצה יותר מלפרוק על רג'יס את כל הזעם הזה. אני רק רוצה למצוא אותו כדי לתת לו מכה חזקה מספיק כדי שהוא ידע מה זה כאב. ולא רק בשבילי, אלא גם בשביל מרת'ה.
"לסלע הזה לא היה סיכוי," ממלמל לוקאס ומתקרב.
אני לא מרים את מבטי, בעיקר כי הראש שלי מסוחרר. קארה וריימונד עדיין עומדים ליד הרכב, רחוק מאיתנו. אני מרגיש כל כך אבוד שאני אפילו לא יודע איך לפנות אליהם, אין לי מושג מה להגיד. אני רק רוצה למצוא את קייט, זה הדבר היחיד שאני חושב עליו.
"היא תהיה בסדר, ברנדון," הוא אומר, רעד קל בתוכו.
"אנחנו לא יכולים לדעת את זה, היא נמצאת עם הפסיכופת ההוא," אני משיב בקול צרוד.
"אבל הוא לא יפגע בה, אני בטוח."
"למה אתה כל כך בטוח?" אני צועק ומרים את מבטי אליו. הוא לחוץ, ידיו בכיסו וראשו מורכן מעט. הוא מניד את ראשו, מחכה רגע לפני שהוא עונה.
"הוא לא עובד ככה."
"מה?"
"אם הוא היה רוצה להר… אתה יודע, הוא כבר היה עושה את זה. שואב את הכוחות וזהו," הוא אומר ומגרד בראשו. "הוא אמר משהו על לתפוס. יש לי תחושה שהוא מתכנן משהו, קייט היא רק הפתיון."
"אז זו מלכודת? הוא רוצה שאנחנו נבוא אליו? אז למה לעזאזל הוא לא תקף אותנו כשהייתה לו הזדמנות?"
"אולי בגלל החיילים, אולי הוא ראה שיש יותר מדי מאיתנו. תחשוב על זה לרגע, הוא תמיד התעמת איתנו פנים מול פנים. הוא עזב אותנו רק כי הוא לא הצליח לשאוב ממך את הכוחות, אז למה עכשיו הוא חזר?"
"כי הוא חושב שהוא יכול לעשות את זה הפעם," אני לוחש ומהנהן.
"אולי. אבל אם הוא רוצה להתחזק, למה הוא לא שאב את הכוחות שלי ושל קייט באותו הרגע? אני חושב שיש לו אובססיה לכוחות שלך והוא רוצה להתחיל ממך, זה למה הוא השאיר אותי בחיים, וזו הסיבה שאני בטוח שהוא לא יפגע בקייט."
אני לוקח רגע לחשוב על מה שלוקאס אמר. למרות שזה נשמע הגיוני, אין לנו באמת דרך לדעת כיוון ומדובר ברג'יס. האמת? אני רוצה להשתכנע מהתיאוריה שלו. אני רוצה להאמין שקייט בטוחה, ובעיקר אני רוצה להאמין שאני על הכוונת של רג'יס, מפני שאם זה נכון, זה אומר שהוא ימצא אותי בקרוב ואני לא אצטרך לחכות.
"אז קייט היא השבויה שלו?" אני שואל.
"כנראה. ואז זה אומר שהוא יצור איתנו קשר מהר מאוד," הוא עונה ואז הוא נושך בשפה ומשפיל את ראשו. "דרך אגב, אם כבר אנחנו מדברים על ליצור קשר, יש עוד משהו שאתה צריך לדעת."
"לא נשמע כמו חדשות טובות."
"לפני שאנחנו מצאנו אותך, אה…ערכנו טיול קצר."
"למה הכוונה?" אני שואל במבט מבולבל.
"פחדתי שהם עוקבים אחרינו," הוא אומר ומגרד בראשו. "אז הצעתי להזהיר את ג'ון לפני שאנחנו נצא לחפש אותך."
אני מביט בו, מחכה להמשך. הוא מרים את ראשו כדי לראות אם יש לי משהו להגיד, ולבסוף הוא נאנח.
"הכתובת הייתה של אכסניה. הוא לא היה שם, אלא השאיר לך כרטיס סים בו שמור המספר שלו כדי שאתה תיצור איתו קשר," הוא אומר ושולף מכיסו שקית פלסטיק שקופה.
הוא מביט בי, כנראה מחכה לראות אם אתעצבן שוב או אהיה מופתע. אני נשאר אדיש, רגיל כבר להתאכזב ממנו. למען האמת, זו סיטואציה הרבה יותר טובה מכל אחת שאני דמיינתי.
"אז יש לנו את המספר שלו?"
"לא בדיוק," הוא עונה, פניו מתכווצות והוא נושך בשפתו שוב ומושיט את השקית.
כשאני מסתכל מקרוב, אני רואה שבתוכה נמצאים הרבה חלקים קטנים.
"השקית הייתה בתוך התיק מהרגע שאני יצאתי מהרכב ועד לסוף הקרב. אני לא יודע אפילו מתי זה קרה."
אני חוזר בי, הסיטואציה כבר לא כזאת טובה. אמנם זה לא באשמתו הפעם, אבל אני עדיין מרגיש שכוחות האכזבה שלו קשורים לזה.
"תביא לי את זה רגע," אני ממלמל ולוקח את השקית, מסתובב ואז עם כל כוח הטלקינזיס שנשאר בי, אני זורק את השקית כמה שיותר רחוק.

~

אני נשען על הרכב ליד קארה, מנסה להסתיר עד כמה שאני רועד.
לוקאס סיפר לנו הכל, מהפגישה הראשונה עם רג'יס ועד עכשיו. כבר ידעתי על הרוצח, והזהרתי את סמית' שהוא רודף אחרי נערים עם כוחות. היא אמרה לי שהוא בטיפול.
עד עכשיו הייתי בטוח שאני יודע מתי הם משקרים לי ומסתירים ממני דברים, האמנתי רק במה שאני יכולתי לוודא. אולי סמכתי עליהם יותר מדי בעניין הרוצח. רציתי לקוות שאולי קיים סיכוי קלוש שאכפת להם מהנערים בכל זאת, והם ינסו להגן עליהם ממנו.
מהלך מטומטם, ריימונד. מהלך מטומטם מאוד.
כבר חודשים שאני יודע מה הם עושים לנערים האחרים. מסממים אותם כל יום כדי למנוע מהם להשתמש בכוחות, מנתחים אותם, עורכים עליהם ניסויים שאפילו על בעלי חיים אף אחד לא העז לעשות. האדם שברח, אותו אחד שסמית' רצחה היום, הוא בודאות היה אחד מהמדענים, הוא ניסה להגיד לי את זה. הסוכנת ידעה שזה יקרה, לכן היא שלחה אותי למצוא אותו כדי שהיא תוכל לבצע את ההתנקשות כמה שיותר מהר.
ועכשיו אני מגלה שהיא שיקרה לי גם בנוגע לרג'יס. אני מרגיש שהיא רק מנסה לגרום לי לאבד אמונה בהם.
"מהיכן אמרת שאתה, ריי?" קארה לפתע שואלת, גורמת לי לקפוץ במקום. "הו, מה יש לכולכם, כל רעש קטן מלחיץ אתכם?"
"לא אמרתי," אני ממלמל ומעביר יד בשיער שלי. אחרי כל כך הרבה חודשים שאני לכוד בתא לבד, כבר שכחתי שאנשים יכולים להיות חברותיים.
"אז אולי הגיע הזמן, ריי."
"אשמח אם תקראי לי ריימונד."
"אני שונאת שמות עם הרבה הבהרות, עכשיו אל תתחמק מהשאלה," היא אומרת ומניחה מרפק על הרכב ומשעינה את ראשה על כף ידה.
"במקור? וירג'יניה."
"זה די רחוק," היא ממלמלת. "איך אמרת שאתה מצאת אותנו?"
"שאלת מהיכן אני, לא אמרתי שאני הייתי שם אתמול," אני משיב, לא נהנה מהחקירה הזאת. "ואם את צריכה לדעת, הייתי בתחנת משטרה כשכולם נכנסו לפאניקה."
"ולמה היית שם?" היא מצרה את עיניה.
"כי זבל של בן אדם שדד אישה זקנה, מצאתי אותו, והלכתי לתחנה להחזיר את מה שנגנב."
"אז אתה אדם שאוהב לעזור, תכונה נדירה."
"ג'נטלמן אמיתי, גדלתי ככה כל חיי מינוס השנה האחרונה," אני אומר בחיוך. אין לי שום דרך לדעת אם היא קונה את השקרים האלו, אבל אני יכול להמשיך כל הלילה עד שאני אצליח.
"אז מה אתה עושה כל כך רחוק מהבית?"
"שאלה טובה," אני אומר ומטיל את ראשי שמאלה מעט. "מאיפה את במקור?"
עיניה נפערות והיא שותקת. אנחנו בוהים אחד בשני לכמה רגעים ואז מבחינים במשהו נזרק לאוויר, ככל הנראה על ידי ברנדון, אך הפעם הוא לא צורח.
קארה פורצת בצחוק ומנערת את ראשה, ואז משעינה את גבה על הרכב. "בסדר, הבנתי, אני אוריד הילוך."
"זה לא היה מנומס," אני ממלמל ומביט לשמיים.
"אתה לא יכול לצפות ממני לבטוח בכל אחד, נכון? במיוחד אחרי שאתה קפצת מתוך ניידת."
"במבט לאחור, לא מהלך חכם."
"אני עדיין לא סומכת עלייך," היא אומרת ומסתובבת אליי, אך אני נשאר להביט בשמיים. "אל תעלב, אתה פשוט לא נראה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו."
"לא ניסית לחשמל אותי עוד לפני שאני הספקתי להציג את עצמי?"
"כן, טוב, זה הגיע לך."
אני לא מגיב. הם בבירור לא מתכננים לבטוח בי, אבל לא אכפת לי מזה. אני פשוט נהנה להיות כאן, לא נעול בתוך תא מעוצב כמו משרד, ולהיות עם נערים כמוני, בעלי כוחות. כמובן שזה פוגע במשימה שלי, אך היא פחות חשובה כרגע. במיוחד אחרי שאני למדתי על רג'יס. הוא נמצא שם, צד אחרים. ועכשיו, הוא מחזיק בבת ערובה. אני די בטוח שהמטרה שלו היא למשוך אותנו אליו, והוא כרגע מחפש מקום מבודד כדי שאף אחד לא ימצא אותו חוץ מאיתנו. השאלה שנותרה היא כמה זמן הוא צריך בשביל זה.

~

אני בוהה בקוביה שבידיי, מקווה שהיא תעשה משהו, המחשבות על קייט עדיין מתרוצצות בראשי.
לולא התעלפתי אחרי הזריקה, הייתי כבר יוצא לחפש אותה.
התעוררתי ברכב אחרי שלוקאס הגיע לאכנסיה, והוא כבר הצליח לשכנע את האחרים שכולנו צריכים לנוח. התנגדתי כמה שאני יכולתי, עדיין לא הייתי בהכרה מלאה, ולוקאס התעקש שרג'יס ימצא אותנו בסוף, כמו תמיד.
אני רוצה להסכים איתו, באמת, אבל אני לא יכול להיות רגוע ולישון כל עוד אני לא יודע איפה קייט נמצאת ומה המצב שלה. הראש שלי כואב וכל השרירים תפוסים, אבל אני לא יכול לנוח.
אני נשאר לשבת על המיטה, מביט בקוביה ומחכה שמשהו יקרה, כמו עם הצמיד של קארה. האור שלו הוביל את לוקאס ואת קייט אלינו, וכנראה גם את רג'יס.
רג'יס. כמה זמן אני צריך לחכות? למה הוא עדיין לא הגיע הנה? מה מעכב אותו?
כאב עז עובר בראשי ואני מחליט לשכב, רק לרגע. אני מניח את היד שמחזיקה את הקוביה על המצח ועוצם עיניים. במקום חושך, מופיעה קייט. זכרונות מהעבר עולים בי, כמו הפעם ההיא שהוריה תפסו אותנו גונבים עוגיות, הפעם שאני הרסתי את ארמון החול המושלם שלה כי קינאתי, הציורים שלי שהיא כל כך העריצה.
יום אחד ההורים שלה רצו לצלם אותנו, ואמא שלי הייתה בחדר איתנו. ברגע שהיא ראתה אותם שולפים מצלמה, היא רצה במהירות מהחדר. אולי דמיינתי, אבל כשאני ראיתי אותה מגיעה למסדרון, היא רצה כל כך מהר ונהפכה לטשטוש.
החיוך שעלה על פניי נמחק, ואני מרגיש דמעות מנסות לצאת. אני כל כך טיפש, באמת. למה אף פעם לא אמרתי כלום? למה?
אני מזיז את היד שעל מצחי לצד עיניי, מונע מדמעות לזלוג, וכשצד מהקוביה נוגע במצחי, זרם חשמלי גורם לי לקפוץ מהמיטה בבהלה. הרגשתי משהו רק לרגע, תמונה מוזרה קפצה לראשי, מלווה בעצב רב.
אני נשאר לשבת על המיטה, מתנשף בכבדות. ראיתי את עצמי, כילד, בוכה בחצר. אבל לא אני ראיתי את זה, אלא מישהו אחר. כל כך הרבה פחד ועצב התעוררו בי כשזה קרה.
אני לוקח נשימה עמוקה ומביט בקוביה. היא נראית בדיוק אותו דבר. לאחר כמה שניות, אני באיטיות מקרב אותה על פניי, עוצם עיניים ומניח אותה על המצח.
זכרונות עולים בי, אבל הם לא שלי.
דרך נקודת מבט של מישהו אחר, אני נזכר בעבר. עבר שמעולם לא הכרתי. ועכשיו, אני מתחרט על כך שאני גיליתי את זה.