The Legacy of the Numbers פרק 24

"לוקאס אתה אידיוט," לוחשת קייט.
היא נשענת על תא המטען, מחפשת בעצבנות במכשיר הפלאפון את המקום שבו ברנדון קפץ לכביש, עוברת על המסלול שלנו דרך יישומון המפות.
ראשי מונח על ההגה, ידיי על אוזניי וזיעה קרה זולגת במורד פניי. גם מבפנים אני מצליח לשמוע את קולה בבירור, נשימותיה הכבדות שנושאות איתן את זעמה נשמעות כמו גשם שחובט ללא הפסקה בחלון וקול האצבע שלה שלוחצת על מסך המכשיר מדמה שעון קיר מתקתק.
אני מנסה להרגיע את הראש עם יכולת הריפוי, מרגיש שלווה זמנית כל כמה רגעים שמיד מתחלפת חזרה בכאב העז. הייתי צורח לולא הפחד שזה יגרום לאוזניי לדמם.
עיניי נפקחות לאט ותחושת סחרחורת עולה בי, מערערת את שיווי המשקל שלי. עוד רגע ואני אפול, כנראה אאבד את ההכרה. אם זה יקרה, אני מקווה שלפחות לא יקפצו עוד סיוטים על השריפה. בזמן האחרון נראה שהם מופיעים בכל לילה.
קייט נאנחת, קול הנשימה שלה מעביר בי צמרמורת ואני לוחץ חזק יותר על אוזניי, מתחנן שהכאב יפסק.
זו גם לא הבעיה היחידה שלנו כרגע. זה מוזר, השוטרים פשוט נעלמו לפתע. הם הפסיקו לרדוף אחרינו, שום ניידות נוספות לא הופיעו. יכול להיות שהם מתכננים משהו? אולי הם מחכים לתגבורת, צבא שיודע איך להתנהל מול נערים עם כוחות? ואולי, המחשבה הכי נוראית, הם מתמקדים בברנדון? מפנים את תשומת ליבם אליו? יכול להיות שממש ברגעים אלו הם מקיפים אותו, חוסמים כל נתיב מילוט עד שהוא יותש לגמרי.
אני לא מצליח להתרכז במחשבות שלי, הכאב רק מחמיר מרגע לרגע. קייט אמרה שבמשך שבועיים היא הייתה מרותקת למיטה, הזיות וכאבים בלתי נסבלים מנעו ממנה לישון. בקשה קטנה למה שאחראי על זה, אולי תפסיק? בוא נכריז על הפסקת אש, נניח אחד לשני ונפנה לדרכינו הנפרדות, נפגש ביום אחר?
אפילו הציניות שלי כבר מכאיבה לי. אפילו להתלונן על העולם הזה אי אפשר בשקט.
אני שומע את קייט צועדת ומתקרבת לדלת הרכב, קול פתיחתה גורם לגופי להמתח.
"אולי תקח עוד כדור?" היא אומרת בקול שליו, ואני משער שהיא לוחשת עד שכמעט אי אפשר לשמוע אותה. הכוונה שאדם רגיל לא יוכל לשמוע אותה.
"כדור רביעי? את בטוחה בזה?" אני לוחש, קולי מהדהד בראשי.
"הייתי ממליצה לך לישון, אבל אין לנו זמן לזה," היא ממשיכה, סוגרת את הדלת כמה שיותר לאט.
"את יכולה להפסיק בבקשה? מה שאת לא עושה?" פניי מתכווצות, אוזניי מתחננות שהרעש יפסק.
"על מה אתה מדבר?"
"הרשרוש הזה מעיק."
"אני לא עושה כלום. איזה רשרוש?"
"זה מגיע מהצד שלך," אני אומר, מנער את ראשי.
היא מגששת עם ידיה סביבה, מחפשת את המקור הרעש שאני מדבר עליו. כשהיא פותחת את תא הכפפות, הרשרוש מתגבר וצורם. "זה! מה שזה לא יהיה!"
היא מחטטת בפנים, ולבסוף שולפת את מה שגורם לזה.
"מטבע?" היא שואלת בקול חזק יותר.
אני פוקח עין אחת ומביט בה. היא מחזיקה מטבע כתום חלוד, זהה למטבע שברנדון החזיק כשהיינו במרתף. הוא רוטט, הפסים השחורים שעליו מתפתלים. נהדר, ההזיות התחילו.
"מאיפה זה הגיע?" היא שואלת ומנערת אותו.
"זה של ברנדון," אני ממלמל ולוקח אותו, מוחץ אותי בידי כדי שישתוק. הוא נעצר. ויחד איתו הכאב.
רוח קלה פוגעת בפניי ואני מבחין שאני כבר לא יושב ברכב. אני נמצא בתוך בקתה עשויה מקש, שטחה רחב אולי פי חמישה מבתוך הרכב. בד כתום פרוס בפינה, עליו שוכבת נערה עם שיער בלונדיני ארוך, עיניה כחולות בהירות. ידיה נחות על בטנה, מבטה מופנה לעברי.
אני מביט מה מבולבל, לא בטוח איך הגעתי לכאן או מי זו.
פיה נפתח, מילים בשפה לא מוכרת יוצאות ממנה. אני לא מזהה את השפה, היא לא נשמעת מוכרת לשום אחת ששמעתי בעבר. בכל זאת, אני עדיין יודע שההבהרות שלה מגושמות, שהיא בולעת מילים. איך אני יכול לדעת משהו כזה?
ואז היא מחייכת וגופי מתמלא בשלווה. אני מרגיש את עצמי מהנהן ונעמד, שיערותיי משתפשפות בגג הבקתה. מבטי מופנה לעבר היציאה, וברגע שאני צועד החוצה…
"לוקאס?" קייט שואלת ותופסת בידי. אני קופץ במקום ומביט סביב. אנחנו ברכב, האישה לא נמצאת כאן יותר. זה היה חלום?
אני רואה את שפתיה של קייט זזות וקול חלש מאוד בוקע ממנה, לא ניתן לזיהוי.
"את גם מדברת?" אני שואל בהרמת גבה.
עינייה נפערות והיא נשענת אחורה, מבלובלת. "אתה בסדר?"
"חדש מיד-שנייה," אני עונה ומושך בכתפיי.
"לא… כואב לך?" היא ממשיכה.
אני פוער עיניים ומעביר יד על ראשי ואוזניי. כל הכאב שהיה עד עכשיו נעלם, והרגישות שלי לקולות הפסיקה. אני מרים את ראשי למעלה ומעלה חיוך. "באמת הקשבת! תודה!"
"מה?" קייט שואלת מבולבלת.
"לא משנה עכשיו, בואי ננצל את המצב," אני אומר ומותח את הצוואר שלי ימינה ושמאלה. "צריך להמשיך!"
"מה שצריך לעשות זה למצוא את ברנדון!" היא קוראת ותופסת בידי לפני שאני מניח אותה על המוט.
"אה, לא," אני אומר ומביט בעיניה. "מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגיע לכתובת. אנחנו לא רחוקים משם."
"אתה מציע שנשאיר אותו לבד? המשטרה יכולה להיות עליו עכשיו, יכול להיות שהוא אפילו נלכד!" היא קוראת ומסובבת את ידי.
"אוקיי, אוקיי, תשחררי לרגע!" אני זועק ומרגיש שעוד רגע והיד תתלש. "אני מבין את התסכול, תאמיני לי, אבל אני צריך רגע להסביר!"
היא מחזירה את היד חזרה אך לא משחררת, רק למקרה שיתעורר בה הרצון לעשות את זה שוב.
"הם זיהו אותנו, זו עובדה. כל עוד אנחנו לא יודעים איך, אנחנו חייבים להניח שהם עקבו אחרינו ואולי אפילו יודעים את היעד שלנו. ג'ון אלן הוא הסיכוי היחיד שלנו לקבל הסברים, ואם הם ימצאו אותו לפנינו זה לא יגמר בטוב בשבילנו."
"ומה זה משנה אם ברנדון לא איתנו? אתה מבין שהוא יכול להתפס ממש עכשיו?"
"מהיכרותי הקצרה עם ברנדון, הוא לא אוהב להתפס," אני מתקן אותה בחיוך. "תאמיני לי, אני דואג לו לא פחות ממך."
פניה מתכווצות והיא מסובבת את ידי לרגע, גורמת לי לזעוק מכאב.
"אוקיי, אוקיי, אולי זה נתון לוויכוח. אבל אני רציני, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו לעצור עכשיו. לדעתי, קודם נמצא את ג'ון, לפחות נזהיר אותו שיש סיכוי שעוקבים אחרינו, ואז נחזור לברנדון. זה סיכון גדול מדי כרגע."
היא מביטה בי, נועצת מבט זועם, חושבת על האפשרויות. כרגע, אנחנו חייבים לחשוב בהגיון. אם ניתן לרגשות להשתלט עלינו זה יבוא לרעתינו.
לפתע קייט מסובבת שוב את ידי, בכוח רב יותר, ואני צורח ומכה בידי השנייה על ההגה וכתגובה צפירה בוקעת מן הרכב.
"בסדר, הבנתי, אתה צודק," היא מסננת ומשחררת את אחיזתה.
"אז מה זה היה?" אני קורא ומניח את ידי השנייה על האיזור שהיא סובבה, משתמש ביכולת הריפוי.
"אמרתי שאתה צודק, לא אמרתי שאני מסכימה," היא עונה ומסיטה את שיערה הצידה. "חוץ מזה אל תהיה דרמה קווין, אתה יכול לרפא את עצמך."
"זה לא אומר שאת יכולה פשוט להתעלל בי!" אני קורא ומביט בה עם עיניים פעורות.
"אם אתה מתכוון להמשיך לתקן אותי או לנסות להתווכח איתי, אין לך ברירה אלא להתרגל. עכשיו בוא נמהר לפני שיהיה מאוחר מדי."
אני מניד בראשי, לא מאמין. פתאום אני מרחם על ברנדון שנאלץ אי פעם לראות אותה עצבנית.
"כמה זמן נסיעה?"
"פחות מרבע שעה," אני מגחך ומתניע את הרכב. נשאר רק לקוות שברנדון יחזיק מעמד עד אז.

~

אני פוקח עיניים לאט, מביט סביב. הגרון שלי יבש, הרגליים כואבות, הראש מסוחרר. סך הכל, עוד יום שני בבוקר של צ'אד.
ראשי נח על משהו מחוספס, גושים בולטים ממנו, מכאיבים מעט. אני מנסה להזכר במה קרה, איך הגעתי למצב הזה. הלכתי לצד כביש… אבל למה? היו רכבים, ניידות משטרה, משהו על תגבורת… למי הייתה הכוונה?
צבעים בוהקים עולים לראשי, התמונות מתערבבות. גופי חם, בגדיי לחים מזיעה ואני מתחיל להרגיש בחילה. אני מכיר את התחושה הזו, אני מיובש. אולי קיבלתי מכת חום. זה לא הגיוני אבל, אני נמצא בצל. למה אני בצל? אחרי מה רדפתי? אולי לוקאס ידע להגיד לי… לוקאס!
אני קם במהירות ומתחיל להשתעל. הכל מכה בי: המרדף, השוטרים, הכביש, החום.
"אין בעד מה," קורא קול נשי. אני מסתובב ורואה מישהי יושבת על סלע לא רחוק ממני, מחזיקה בקבוק מים ביד אחת וכריך חצי אכול בשנייה.
"מה?" אני שואל ומעביר יד על פניי, מנגב זיעה.
"התעלפת ואני עזרתי לך, אין בעד מה."
היא לבושה בחולצה חומה עם שרוולים קצרים ומכנס שחור ארוך, כפפות שחורות על ידיה. שערה בלונדיני קצר, מגיע לכתפיים, עיניה אפורות. היא שזופה, אפילו יותר ממני ומצ'אד, שזה מפתיע בהתחשב בזה שאנחנו מגיעים מעיר חוף.
"תודה," אני ממלמל וקם. אני מבחין בתיק שחור עבה על האדמה, ככל הנראה מה ששכבתי עליו.
"יש מים בתא הגדול. אל תחטט יותר מדי," היא אומרת ונוגסת בכריך שלה.
"מי את?" אני שואל.
"מנומס להציג את עצמך קודם, במיוחד בהתחשב בזה שדי הצלתי אותך," היא עונה בחצי חיוך ולוגמת מהמים שבידה.
"הוגן למדי. אני ברנדון." לא עוברת שנייה ואני מתחרט שגיליתי לה את השם האמיתי שלי. הייתי צריך להשאר עם ליאון, מעדיף לשקר מאשר להכניס את עצמי לצרות נוספות.
"שם חמוד," היא ממלמלת ונוגסת בכריך שלה שוב.
"את לא הולכת להגיד את שלך?"
היא עוצמת עין ומביטה למעלה, מהרהרת בזמן שלועסת את הכריך. כשהיא מסיימת היא בוחנת אותי, ואז מסיטה את מבטה אל התיק.
אני ממשיך להסתכל עליה, מחכה לתשובה כלשהי. משהו נוגע בכתפי וכשאני מסתובב, בקבוק מים מרחף מולי.
גופי קופץ במקום ונרתע לאחור, עיניי מתמקדות בבקבוק שנח לו באוויר. זה טלקינזיס.
"קארה בעלת האישיות המחשמלת," היא מגחכת.
אני תופס את הבקבוק ומסתובב אליה, מבט משועשע מרוח על פניה. "את בעלת כוחות."
"ואתה לא?" קארה קורצת.
"איך את…" אני מתחיל, ראשי מוטל הצידה. האמת, שאני לא באמת מצפה לתשובה. זה לא דבר שניתן להסביר אותו, תחושה שפשוט קיימת, משכנעת אותי שאין ממה לפחד. תחושה מרגיעה. כשראיתי את התמונות של הנערים שהיו קורבנות של רג'יס, הרגשתי בדיוק אותו דבר. כשפגשתי את לוקאס, היה משהו שלא יכולתי להסביר, שלמרות כל העצבים שהוא גרם לי להרגיש, עדיין בטחתי בו. עכשיו, אני מרגיש בדיוק אותו דבר כשאני מביט בעיניה האפורות.
"כשרון טבעי," היא עונה ומושכת בכתפיה ומסיימת את הכריך.
אני פותח את הבקבוק ולוגם, מתענג על הטעם של המים.
"אז מה קרה? אני לא מניחה שפשוט רצית לתפוס תנומה," קארה ממשיכה ומנידה בראשה לכיוון הנעליים שלי.
"רצתי, הרבה," אני ממלמל.
"על כביש באמצע שום-מקום?" היא שואלת ומרימה גבה.
אני מהסס לפני שעונה, לא בטוח אם זה רעיון לספר לה הכל. רק מפני שהיא כמוני, בעלת כוחות, לא אומר בהכרח שהיא בצד שלי.
"הבנתי, אתה לא בוטח בי," היא אומרת לבסוף, על פי עיניה נראה שהיא נפגעה.
"פשוט זה…"
"מורכב? אתה לא רוצה לדבר על זה עם מישהו שרק פגשת?" קארה ממשיכה, מנידה ובראשה וצועדת לעבר התיק. "כן, רק כי לגמרי הצלתי אותך לא אומר שאתה יכול לסמוך עליי, זה הגיוני."
אני משפיל את ראשי, לא מגיב. מצד אחד היא צודקת, מצד שני אני לא באמת מכיר אותה. היה לי מזל עם לוקאס וקני, אבל אני לא יכול לצפות שכל מי שאפגוש יהיה אדם טוב.
אנחנו קופאים במקום כשמרחוק נשמעת סירנה של ניידת, מתקדמת לעברינו.
"רצת הרבה?" קארה מרימה אליי מבט. אני מהנהן לאט, קולות של סירנות נוספות ממלאות את האוויר.

~

"זה המקום?" שואלת קייט.
"תראו מי עכשיו נהייתה חשדנית," אני מגחך בזמן שאנחנו מביטים בבניין גבוה שמשמש כאכסניה.
"למה שהוא יהיה כאן? במיוחד אם צ'אד אמר שברנדון יהיה מסוגל למצוא אותו בכל זמן, לא משנה מה?" היא מסתובבת אליי.
"בואי נגלה," אני ממלמל ומשחרר את חגורת הבטחון.
שנינו מתחילים לצעוד לעבר הכניסה, ומקצה העין אני סורק את האיזור. שקט כאן, לעומת האכסניה כל הבניינים נראים נמוכים, מחוץ למסעדות נחים שולחנות עגולים לבנים וקטנים.
הלובי מרווח, שני גברים מאיישים את הדלפק, רחוק יותר מהם יושבת אישה מבוגרת, שיערה אפור ומשקפיה עגולים וגדולים. היא מקלידה במהירות פרטים במחשב, לא מרימה את מבטה לרגע.
"הוא מצפה שברנדון יגיע," קייט לוחשת.
"אז בואי נפגיש אותם עם ברנדון," אני אומר ומותח את הצוואר, לוקח נשימה עמוקה.
היא פותחת את פיה אך לפני שמספיקה לדבר אני תופס בידה ומוביל אותה אל האישה המבוגרת.
"סליחה? אני מחפש את אבא שלי!" אני אומר בחיוך.
היא מרימה אליי את עיניה העייפות מבלי להזיז את ראשה. "ואתה בטוח שהוא פה?"
"הוא אמר לי במפורש שאני יכול למצוא אותו כאן, לא משנה מתי."
היא מעקמת את שפתיה ומרימה גבה, סורקת אותי. "נמצאים כאן הרבה אנשים, אבל לא אף אחד שנשאר ליותר משבוע," היא מגחכת וחוזרת להביט במסך.
"אולי שם יעזור," אני מציע, "ג'ון אלן? מוכר?"
היא מפסיקה להקליד לרגע, כעת מרימה את ראשה אליי, מביטה בי ואז בקייט. "ג'ון אלן? אמרת שהוא אבא שלך?"
"האחד והיחיד!" אני צוחק לרגע, קייט לוחצת את ידי.
"אתה לא נראה כמו הבן שלו," היא אומרת ומטה את ראשה הצידה.
"באמת? את חושבת ככה? נראה שזה עובד!" אני צוחק שוב ומעביר יד בשיער. אם היא באמת מכירה את ג'ון אז אני יכול להניח שהוא הזהיר אותה שברנדון לא מחבב אותו במיוחד. זה הימור, אבל אני חייב לנסות.
"מה אמרת שהשם שלך?" היא נשענת אחורה ומשלבת ידיים, מביטה בי בחשדנות.
השם?" אני צוחק שוב. "לא אמרתי עדיין."
קייט מהדקת את אחיזתה, לחוצה. האישה מצרה את עיניה, מביטה ישר בעיניי הירוקות.
"ברנדון ליאון אנתראקס אלן," אני אומר בבטחון.
היא לא מגיבה, מבטה קופץ לקייט וחזרה אליי, ולבסוף מהנהנת. "הוא חיכה שתגיע, ברנדון."