The Legacy of the Numbers פרק 22

אני וקייט מתקרבים אל הרכב בזמן שלוקאס מתדלק.
מאז שיצאנו מהבית בוושינגטון לא דיברנו על מה שעשיתי ובעיקר התמקדנו בחפצים שמצאנו, פרט לתמונה.
אני לא מרגיש טוב יותר משום בחינה אבל בינתיים זה בסדר. כל עוד יש לנו מטרה אני יכול להמשיך להעסיק את עצמי עד שאתמודד עם הבעיות האלו. אולי לפרוק את התסכול על מישהו ספציפי יעזור.
אנחנו מכניסים את השקיות של הקניות שערכנו לתא המטען של הרכב ואני מושיט ללוקאס בקבוק מים.
"אולי יעזור לראש," אני אומר.
"תודה," הוא ממלמל, ידו לצד ראשו. הוא טוען שהכאב התחיל לא מזמן ורק הבוקר זה באמת החמיר.
הוא לוקח לגימה מהבקבוק לפני שמוריד אותו מהר, צמרמורת קלה עוברת בו והוא מניד את ראשו. "מים, נוראי. מה הטעם בשתייה אם היא לא מתוקה?"
"קנינו גם קולה," קוראת קייט בחיוך ומעלה את ראשה, וזה גורם ללוקאס לקחת צעד אחורה ולשים את ידיו על האוזניים.
"אפשר לא לצעוק?" הוא לוחש עם עין עצומה.
"אני לא…" היא מתחילה ושולחת לי מבט מבולבל.
אני מניד את ראשי ופונה ללוקאס. "אתה בטוח שזה סתם כאב ראש?"
"אני מקווה שכן, אבל זה לא משהו שהצלחתי לרפא," הוא ממלמל ומביט בעמדת הטעינה, שפתיו מתעקמות למראה המחיר. "כל כך הרבה הלך לנו על דלק."
"תגיד רגע," קייט אומרת ומשלבת את ידיה. "לפני כמה זמן זה התחיל? הכאבים הכוונה."
"לפני, אה אני לא יודע, כבר ימים שיש לי את זה?" הוא ממלמל ותופס שוב בצד ראשו.
"ואמרת שהמצב רק מחמיר?"
"בהחלט לא משתפר."
היא מצקצקת בלשונה פעמיים ולוקאס שוב מניד את ראשו ומניח ידיים על אוזניו. חיוך רחב עולה על פניה והיא מהנהנת. "אני חושבת שאתה מפתח כוח חדש."
"מה?" אני קורא ופוער את עיניי, גורם ללוקאס שוב להניד את ראשו.
"זה מה שקרה עם הראייה שלי," היא מסבירה, "בהתחלה היו כאבי ראש, זה אחד השלבים. אחרי זה הראייה שלי נהייתה מטושטשת או שפתאום חפצים התרחבו כאילו אני עומדת ממש מולם. לקח זמן עד שזה עבר ובאמת למדתי לשלוט ביכולת."
"בבקשה תגידי לי שבהרבה זמן הכוונה לשבוע," הוא לוחש וקובר את אוזניו בזרועותיו.
"תחשוב לרגע, זה הגיוני," אני אומר. "כשהיינו ביער, היו מקרים שאתה שמעת דברים הרבה לפני שאני התחלתי. יכול להיות שאתה מפתח שמיעת על."
"זה יסביר למה השמיעה שלך רגישה כל כך," קייט מוסיפה.
"ואיך גורמים לזה לעצור?" הוא ממשיך ללחוש, עיניו דומעות.
"יקח זמן, ויותר משבוע. אני חושבת שיש לי כדורים בתיק, זה יעזור בינתיים," קייט אומרת ונכנסת לרכב.
"אתה יודע, שמיעת על זה לא רע בכלל," אני אומר וטופח על גבו.
"כן, שמעתי משהו על זה," הוא ממלמל ושנינו צוחקים לרגע. "לא מניח שאתה רוצה לשאוב את זה ממני או משהו, הא?" הוא ממשיך ומוציא שטרות מכיסו.
לרגע צמרמורת עוברת בי וחיוכי נמחק. גם על היכולת הזו לא דיברנו, והאמת שאני מעדיף שזה ישאר כך. היכולת הזו מסוכנת מדי, יכולת שאני אשמח שתעלם.
"אולי אחרי שיעבור השלב של הכאב, לא מתעניין כל כך כרגע," אני ממלמל לבסוף ומגרד בראשי.
"כן, לא חשבתי אחרת," הוא לוחש ונאנח.

"שומשום יפתח," מציע לוקאס.
"נתנו לך שלוש שעות לנסות את זה בכל שפה, מבטא ונימת דיבור שאתה רוצה," קייט אומרת מהמושב האחורי.
אני מעביר את אצבעותיי על מקצועות הקוביה, מביט שוב ושוב בכל פאה. ניסינו כל כך הרבה דברים בשביל לנסות לגרום לה לעשות משהו. עד כה ההצעות של מה שהיא אמורה לעשות הן: להפתח ולחשוף חפץ שנמצא בפנים, לדבר איתנו, לזהור בכחול, להתרחב, לספר לנו על העתיד משום שלוקאס ממש רוצה להאמין בזה, ולבסוף, הרעיון שלאט לאט אנחנו מתחילים להאמין בו, לקוביה אין שום שימוש.
גם הנסיונות שלנו להפעיל אותה היו מגוונים. השרנו אותה במים, הטלנו אותה, שפשפנו אותה, כי שוב, לוקאס מאמין בזה, צעקנו לעברה, העלנו אותה באש ועוד כל כך הרבה דרכים. לוקאס אפילו התנדב לטפטף עליה דם, עד שהוא החליט שזה עלול לזמן שד וירד מהרעיון.
"שומשום יסגר?" לוקאס ממשיך.
"מה אם זה באמת סתם קישוט?" אני רוטן ומניח את ראשי על המשענת.
"והברדס זה סתם בגד?" הוא שואל בהרמת גבה.
"ההבדל הוא שבהקלטה הוא דיבר על הברדס, שום מילה לא הייתה על הקוביה."
"אז אולי זה לא דבר שנאמר במפורש," קייט מציעה. "אתה בטוח שלא ראית אותה מעולם?"
אני מניד את ראשי, בטוח שזו הפעם הראשונה שאני נתקל בחפץ הזה. מנגד, ועל זה אני לא רוצה לדבר, כל כך הרבה זכרונות מהעבר נמחקו לי. אם אני לא זוכר דברים גדולים כמו מרתף בבית שלי או הכלבים של קייט, איך אני אמור לזכור קוביה אקראית?
"אז אם זה לא חפץ קדוש ששומר על חלק מהנשמה של מישהו," לוקאס אומר לבסוף ומביט בי. "אנחנו יכולים להתחיל לחשוב על האפשרות שהוא יודע משהו על זה?"
אני נאנח ופוגש את מבטו. "עוד שאלה לאוסף."
"נראה שהאוסף לא נגמר," קייט ממלמלת ומביטה מהחלון.
"בוא נחשוב על זה רגע," לוקאס ממשיך, "הברדס היה אצלה לפני עשרים שנים, נכון? איך הוא הגיע לוושינגטון? אתה חושב שהיא נסעה או טסה עד לשם בשביל לחפש בית ולהסתיר את זה בתוכו ואז חזרה?"
"ואם זה לא נשמע הגיוני אז זה בהכרח אומר שהוא מי שדאג להעביר לשם את הדברים?" אני שואל.
"לא בהכרח אבל זה הסבר אחד," הוא עונה.
"אז כשהוא עזב, מה, דבר ראשון הוא נסע להשיג בית למחבוא?"
"אבל אז איך לאמא שלך הייתה את הכתובת?" שואלת קייט לפתע. אני ולוקאס פוערים עיניים ומביטים אחד בשני.
"ברנדון, רוגע," הוא לוחש.
"אני אהרוג אותו," אני לוחש חזרה.
"זו תיאוריה, זה הכל."
"הם עדיין היו בקשר, גם אחרי שהוא עזב."
"שוב, זו לא עובדה. אנחנו משחקים בניחושים עכשיו," הוא ממשיך, מבטו קופץ ביני לבין הכביש.
לפתע קול אזעקה של ניידת נשמע מאחורינו. לוקאס מניד את ראשו מהר, למרות הכדור כאב הראש עדיין לא עבר לחלוטין.
"מה עכשיו?" קייט ממלמלת.
לוקאס נאנח ומאט, עוצר את הרכב לשולי הכביש. "מה אמא של צ'אד אמרה לגבי דוחות פוטנציאלים?" הוא שואל ונשען אחורה.
"בהצלחה," אני מגחך.
הניידת נעצרת מאחורינו, ולאחר כשתי דקות שוטר יוצא ומתחיל להתקדם אלינו. הוא נראה צעיר, גבוה ושיערו בלונדיני. הוא מקיש בפנס האחורי עם עטו, וכשהוא מתקרב, לוקאס מוריד את החלון ומביט בו בחיוך.
"יש בעיה?"
"כן, לוחית- " הוא אומר, מחזיק פנקס בידו ונעצר כשהוא מביט בפניו של לוקאס. הוא נרתע לאחור, סורק אותו בחשדנות ואז מבחין בי. עיניו נפערות וידו מתחילה לרעוד. "כ- כן, רק, רק רגע," הוא מגמגם וצועד חזרה אל הניידת.
לוקאס נאנח ומסתובב אליי. "אמרתי לך שהשיער שלך יגרום לנו לבעיות."
"באמת? חזרנו לזה?"
"משהו מוזר," קייט אומרת בזמן שלוקאס מושך בכפתיו, מביטה בניידת. "הם רבים על משהו."
"חבל שלאף אחד מאיתנו אין שמיעת על," לוקאס לוחש ושולף את הרשיון שלו.
לאחר כדקה, יוצא שוטר נוסף, מבוגר יותר ושרירי. שניהם מתקדמים לעבר הרכב, השוטר המבוגר צועד ראשון.
"תסלח לי בבקשה, מה השם?" הוא שואל ומניח יד על גג הרכב.
"לוקאס אלמונד, אדוני," לוקאס מחייך ומושיט קדימה את הרשיון. השוטר מוחא בידו, מסמן לו שאין צורך.
"אני אצטרך שתבואו איתנו."
"אפשר לדעת למה?" שואל לוקאס, מבולבל.
אני מביט בשוטר הצעיר. הוא מזיע ונראה לחוץ, ידו זזה באי-נחת לצד נרתיק הנשק.
"הם יודעים, לוקאס!" קוראת קייט לפתע.
השוטר המבוגר פוער עיניים, שולח את מבטו אחורה. הצעיר מביניהם לא בדק את המושבים האחוריים.
ללא אזהרה, לוקאס שולח את ידו אל הידית לצידו ולוחץ על דוושת הגז. "היי!" צורחים שניהם ושולפים אקדחים.
"זה לא יהיה טוב אם הם יתחילו לירות!" קורא לוקאס בלחץ.
"אני על זה!" קייט משיבה ושולחת את מבטה אחורה, עוצרת כל כדור עם המחשבה.
"מה לעזאזל קרה עכשיו?" אני קורא, מרגיש את הרוח פוגעת חזק בפניי לפני שלוקאס מעלה את החלון.
"את בטוחה שהם יודעים?" שואל לוקאס ואז מצר את עיניו ומניד בראשו מכאב.
"אתה לא ראית איך הם מתנהגים? הם יודעים משהו!" היא קוראת חזרה.
"הם זיהו את הפנים שלנו?" אני קורא ומסתובב אליה.
"אתה חושב שאני יודעת?"
"מה שזה לא יהיה, אנחנו במרדף עכשיו. זה בהחלט לא טוב," לוקאס אומר ומניד בראשו ללא הפסקה, הרעש מכאיב לו.
"לבינתיים עצרתי את הרכב שלהם והם לא יכולים לזוז, זה לא ימשך להרבה זמן," היא אומרת, מביטה אחורה.
"כמה זמן עד שתאבדי שליטה על הרכב?" אני שואל ומחטט באחת מהשקיות של הקניות.
"אני מחזיקה את הגלגלים במקום, אז כל עוד אני מצליחה לראות אותם."
"אז זה אמור לתת לנו שניים או שלושה קילומטרים בערך," אני אומר ושולף חבילה קטנה של נייר טישו. אני מוציא שניים ומגלגל אחד, מכניס לאוזנו של לוקאס.
"מה אתה עושה?" הוא מניד את ראשו.
"סותם את האוזניים, אולי יעזור," אני אומר מנסה לייצב את ראשו עם הטלקינזיס.
"הרשרוש הזה לא עוזר!" הוא קורא ואז נושם לרווחה לאחר שאני מסיים להכניס.
"קח," אני מושיט לו את השני והוא בזהירות מכניס אותו לאוזנו השנייה. "יותר טוב?"
"עדיף מכלום," הוא ממלמל.
"יש לנו בעיה!" אומרת קייט ונדחפת בינינו. "יש עוד מקדימה! שתי ניידות!"
"מדהים, היום הזה רק הולך ומשתפר," רוטן לוקאס.
אני לוקח נשימה ארוכה ועוצם עיניים. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרוץ, לפרוק את כל האנרגיות שבי. אולי עכשיו זה זמן טוב.
"יש לי רעיון- "
"כן, כן, רעיון משוגע, לך על זה," קוטע אותי לוקאס.
"אני ארוץ ואאט אותם."
"לא בא בחשבון!" קייט קוראת והוא קופץ במקומו.
"אני אסתדר, מה ההבדל בין חיילים לרכבים?" אני משחרר את החגורה ושולף בקבוק מים בתא הכפפות.
"לך על זה, תחזור מהר," לוקאס אומר.
"אל תעודד אותו!" היא קוראת ומכה אותו בכתפו, מכאיבה לו ביותר מדרך אחת.
"זהירות על הנהג!"
"אל תדאגי קייט, כבר עשיתי את זה. חוץ מזה, מכונית לא יכולה להגיע למהירות שלי, וגם אם אצטרך עזרה את תדעי," אני אומר ומביט בעיניה, רואה שהיא לא מרגישה בנוח עם הרעיון.
לפתע הניידות מופיעות, אחת נצמדת לצד השמאלי של הכביש ואחת לצד הימני.
"אני יוצא!" אני מכריז ופותח את הדלת, מזנק קדימה ורץ אל הניידת השמאלית.
אני תופס את גלגליה עם הטלקינזיס, מאט אותם ומשחרר את שוט המים מהבקבוק. כשזה נראה בטוח, אני מצליף את השוט בגלגל האחורי, מכה אותו שוב ושוב באותו איזור עד שיוצר חתך. החלון מהמושב שלצידי נפתח ונשק נשלף קדימה. "תעצור עכשיו!"
אני מתעלם מהאזהרה, מעיף את הנשק עם המחשבה ודוחף אחורה את השוטר. הרכב זז ימינה ושמאלה עד שמאט ונעצר. גופי חם וזיעה רבה נוטפת ממני. מעולם לא השתמשתי בשלוש היכולות שלי בבת אחת.
הניידת השנייה נצמדת לרכב שלנו, החלון יורד ושוטר מתחיל לירות. הכדורים נעצרים באוויר, כנראה הודות לקייט. אני תופס את הגלגלים של הניידת ומושך אותם אחורה, גורם לה לקפוץ לרגע במקום והיא סוטה הצידה.
עוד שתי ניידות מופיעות מאחורינו, באחת מהם שוטר מפעיל את הרמקול.
"ברנדון אלן ולוקאס אלמונד, עצרו במקומכם מיד! הסגירו את עצמיכם ונוכל לחסוך את כל זה!"
כתגובה אני שולף את לוחית הרישוי של הניידת הקדמית וזורק אותה אחורה. אחד מהרכבים נאלץ לפנות הצידה כדי להתחמק, ומהשני משתחררות יריות. אני עוצר במקום ומסתובב, תופס את הכדורים ומעיף אותם לצדדים לפני שמניף את ידיי קדימה ודוחף את הניידות.
הצד האחורי של שתיהן עולה בערך מטר לאוויר, לפני שנוחת וגורם לחלונות להתנפץ. יש רגע של שקט, אף אחד מהשוטרים לא אומר מילה ושום דלת אינה נפתחת. עשן קל יוצא מהניידת השמאלית ופחד עולה בי שהם נפגעו.
אני לוקח צעד קדימה וכאב עז עובר בי, תופעת הלוואי של השימוש בכל היכולות בבת אחת, אני מניח. אני מתנשף בכבדות וכל גופי רועד.
לפתע הדלת הקדמית של אחת מהניידות נפתחת, ושוטר שנראה בתחילת שנות החמישים לחייו מדשדש החוצה, אוחז בראשו. הוא מדמם, אחת העדשות במשקפיים שהוא לובש מנופצת. הוא מרים אליי מבט ואז נופל קדימה.
אני ממהר לרוץ אליו, מרים את ראשו ומטלטל אותו. "אתה איתי? היי!"
הוא לא מגיב, דם ממשיך לרדת מקצה ראשו, צובע את שיערו החום בגוון אדמדם.
רעשים סטטיים עולים מן הניידת שלידי, קולות קטועים של צעקות צורמים באוזניי. אני מניח בעדינות את השוטר על הכביש, מתקדם לעבר הרכב. במושב הקדמי יושב שוטר נוסף, מחוסר הכרה, ראשו נטוי הצידה ונראה שהרבה פחות דם יורד ממנו. רגליי רועדות ואני נאחז בדלת כדי לא ליפול, לבסוף מצליח לזהות מילים ברורות בין הרשרושים.
"…ילי, אנחנו… רק רגע… חיובי, זיהינו אותם!" קורא קול במערכת בתקשורת, עוד רעשים סטטיים ורשרושים קוטעים אותו.
אני מניח את ראשי על הרכב ולוקח נשימות ארוכות. אני צריך להגיע אליהם כמה שיותר מהר, לפני שמשהו רע יקרה. אין לי זמן לבזבז.
"…נפלו… שלושה… גבורת…" הרעשים ממשיכים בזמן שאני פונה לכיוון שבו לוקאס נסע.
אני מרים את בקבוק המים ולוגם ממנו, משתדל להשאיר לפחות חצי מהכמות בשביל שיהיה לי נשק. לאחר מכן אני מתחיל לרוץ.

לאחר כמעט שעה אני צועד בכביש בשטח פתוח. המים אזלו לי, לא הצלחתי להתאפק. רצתי כל כך הרבה ועדיין לא השגתי אותם, ועם איך שהמצב נראה, לא בטוח שאצליח. קייט צדקה, זה היה רעיון נוראי לצאת מהרכב.
אפשר לסכם בצורה הזו את כל חיי: אחרים צדקו ואני טעיתי. כל טעות רק הובילה אותי לעוד סבל ולעוד צרה. אני חושב שהיה פילוסוף שאמר שהאויב הכי גדול שלנו זה אנחנו, אולי קיבלתי מכת חום ואני מתחיל להזות. אני מרגיש שהפעם המזל לא יאיר לי פנים, מרגיש שהפעם באמת פישלתי.

~

היא לוגמת מהבקבוק שבידה, מסיטה מעיניה את שיערה הבלונדיני. לולא היכולת שלה לשנות את טמפרטורת גופה, היא כבר הייתה קורסת. למזלה היא גילתה מהר מאוד על כך שבשביל זה הגוף שלה צריך לקבל הרבה נוזלים, אבל זה בסדר, זאת לא בעיה.
היא צועדת לצד הכביש, על גבה תיק טיולים שחור וגדול. הוא ארוז בכל הציוד שנדרש, ומדי שבועיים הנערה דואגת לעבור עליו. רק פריט אחד היא עדיין לא בטוחה מה השימוש שלו: הצמיד האפור. היא קיבלה אותו כשהייתה בת ארבע-עשרה, נאמר לה שהוא חשוב ועובר במשפחה שלה מדור לדור. לדעתה הוא מכוער ולא נוח, אבל ידעה שאם היא עוזבת, היא חייבת לקחת אותו יחד איתה.
היא עוצרת במקום ולרגע משפשפת את עיניה האפורות כדי לוודא שהיא אינה מדמיינת. לא רחוק ממנה שוכב משהו. מישהו.
היא מתקרבת אליו בזהירות, מסירה את הכפפה השחורה ממנה רק למקרה שתצטרך להשתמש בכוחות שלה. מקרוב, הוא נראה נער בגילה. שיערו חום קצר ופרוע, לא גבוה במיוחד, לבוש בחולצה שחורה ומכנס שחור קצר. היא מסובבת אותו כדי להביט בפניו. הן לא נראות כמו פנים של אדם רע. לצידו שוכב בקבוק ריק, ונעליו האדומות מלאות קרעים.
היא מניחה יד על החזה שלה, מרגישה את הלב שלה פועם בחוזקה. אין שום דרך להוכיח זאת, אבל היא בטוחה בכך. הוא כמוה, נער עם כוחות.