The Legacy of the Numbers פרק 21

חלומות זה דבר מצחיק.
כילד החלום שלך הוא על עולם מושלם. חלום שמתחיל ב-'היה היה אני…' ונגמר בסוף טוב.
אני חושב על אילו חלומות לי היו כילד, ורק מילה אחת עולה לי בראש: 'לברוח'.
החיים שלי היו סיוט מאז ומתמיד. הרגשתי כאילו מהרגע שנולדתי, גורם שמיימי כבר החליט שאני נועדתי להגיע לגיהינום. לילות שלמים שפשוט ישבתי בפינה, בהיתי בחלל הריק עד הזריחה בידיעה שאין טעם לבכות. אין אף אחד שישמע אותי.
יום אחד, אני קשור באזיקים למיטה שלידי, חושך תמידי בחדרי גם בשעות היום הודות לוילונות השחורים שמוסמרו לחלון.
יום לאחר מכן, אני רוצח סדרתי שעובר מקורבן לקורבן, נרדף על ידי הרשויות. אה, וגם יש לי כוחות על. המתנה המדהימה ביותר שקיבלתי בחיי. טוב, המתנה היחידה שקיבלתי בחיי. ניצוץ התקווה היחיד שנותר בי.
חלומות זה דבר מצחיק, באמת.

אני כבר לא זוכר מתי למדתי את משמעות השם שלי. 'רג'יס' לקוח מהמילה הלטינית ל'מלכותי'. הו, כמה אני שונא את האירוניה. מעולם לא היה שום דבר מלכותי בי.
כבר בלידה נולדתי עם פגם. לבקנות, הם מכנים את זה. חוסר הצבע בעור, בשיער ובעיניים נותן לי את המראה המפחיד הזה, כאילו אני מפלצת.
גם כשאני מתאמץ לא עולים לי זכרונות על אמי, רק העלבונות שיצאו מהפה המלוכלך שלו. אמר שאני טעות, שהיא שנאה אותי מהרגע שנולדתי ושאני הסיבה שהיא עזבה. הדברים האלו טופטפו לאוזניי שוב ושוב, כמעט התחלתי להאמין בהם. במבט לאחור הם תמיד נאמרו עם בקבוק ביד, אז אי אפשר לקחת אותם כעובדות, אחרי הכל לא באמת הכרתי אותה. אבל כן הכרתי אותו.
הזכרון הישן ביותר שלי מראה אותי קשור למיטה באזיקים. פעמיים ביום, או כשהרגיש נדיב שלוש פעמים, הוא העלה לחדרי מגש עם מעט אוכל ומים. אם בטעות הייתי מעז להרים משהו לפני שהוא יצא, השאגות הזועמות שלו היו שולחות אותי בחזרה לפינה.
סיפורים על איך שזו הייתה טעות שנולדתי, על זה שהם שמרו אותי כסוד מהעולם. אף אחד מלבד שניהם לא ידע שאני קיים, לזה בהחלט האמנתי, אפילו היום.
כשהתבגרתי הוא החליט לשחרר אותי, אולי כי הייתי גדול מדי מכדי להשאר נעול בחדר, אולי כי האזיקים כבר לא היו תקינים לשימוש, אולי כי נמאס לו להשאיר אותי שם ואולי שילוב של כל השלושה. החופש נגמר באותו הרגע שבו התחיל.
מהחדר אל המרתף, ממיטה לכיסא מתכת, מאזיקים לשלשלאות. כשהוא איבד סבלנות בא גם הכאב הפיזי, אך הוא לא יכל לעשות זאת להרבה זמן ברצף. כשטיפת דם התחילה לרדת המצב החריף במהירות והוא נאלץ להפסיק, לחכות עד הפעם הבאה.
ואז, באחד מהימים החשוכים, ביום שבו חשבתי שאמות מרעב, זה קרה. הרגשתי משהו בתוכי מתפוצץ, לרגע קיוותי שהעולם משחרר אותי מהסבל שלי. כשפקחתי עיניים ושלחתי מבט קדימה, אחד המסמרים שנחו על שולחן הברזל רטט.
שיערתי שאני פשוט הוזה, שסוף סוף איבדתי את השפיות לגמריי, אבל ככל שהמשכתי להביט בו הוא רטט יותר, ולבסוף התגלגל ונפל מהשולחן.
ראשי החל לכאוב, סחרחורת קלה עברה בי והתעלפתי.
ביום למחרת כשבאדיבותו קיבלתי מנה נוספת של אוכל, גיליתי עוד על הכוח המיסתורי הזה. התחלתי להזיז דברים עם המחשבה, חפצים קטנים ריחפו סביבי. השתעשתי עם הכוח הזה והפרחתי חיים במרתף החשוך. עולם של דמיון ושעשוע, עולם שרק חלמתי שנמצא מחוץ לדלת השחורה שזכיתי לראות פעמים ספורות.
ההצגות שביימתי לעצמי התישו אותי יותר, החמירו את המצב הבריאותי שלי. לא נתתי לזה מעולם לעצור אותי, כל עוד הן שמרו על נפשי לא היה לי אכפת מהגוף שלי.

ואז הכוח הבא התעורר. הייתי מצליח לשמוע את המחשבות שלו בכל פעם שהוא ירד, כשהחדיר בי את המילים הארסיות שלו אני הקשבתי אך ורק למה שהוא חשב בפנים. עם פיתוח הכוחות קפצה מחשבה, אולי לא הגיונית אפילו: לברוח סוף סוף ולהגשים את החלום שלי.
עכשיו, לעיתים רחוקות, בחלומות שלי מתנגן אותו יום ואני חי אותו שוב.

על פי הצרחות למעלה אני משער שזה משחק חשוב, והקבוצה שהוא אוהד קרובה להפסד. בדרך כלל זה אומר שמיד לאחר מכן הוא ירוקן בקבוק וירד הנה, יתן לזעם שלו להתרפץ לעברי. אני רק צריך שזה יגיע כל עוד עדיין יש לי מספיק אנרגיה.
אני עוצם עיניים ומתרכז במדרגות מאחוריי, לאט לאט עולה אל הסלון שראיתי שלוש או ארבע פעמים. הוא קטן, הקופסה השחורה והגדולה בקצה החדר שנחה על שולחן חום קטן היא היעד. אני משחק עם הכפתורים, הצרחות שלו כמעט מערערות את הריכוז שלי. לבסוף הקול שבוקע מתוכה נעלם ואני שומע אותו מזנק לעברה, מכה אותה בידיו הגדולות.
עוד צרחה, ואז המילים שמקדימות את הכאב שמגיע בדרך כלל. "רג'יס! הכל באשמתך!"
הדלת החצי פתוחה נהדפת קדימה, נעליו מכות במדרגות ומציפות את החדר הקטן בקול מתכתי.
האיש השמן והמקריח מסתער קדימה, אוחז בקבוק בירה באחת מידיו, עם השנייה מרים מברג שעל הקצה שלו דם קרוש.
"הכל באשמתך, אתה יודע את זה?" הוא צורח ומצביע עליי עם המברג.
"תספר לי עוד," אני לוחש בקול צרוד.
אישוניו מתרחבים והוא מניד בראשו. "אתה לא תדבר אליי."
"ומה עוצר אותי?" אני מסנן חזרה.
הוא מניף את ידו קדימה כשהמברג מזנק וננעץ בגב היד השנייה. הוא משחרר צעקה נוספת ונופל אחורה, הבקבוק מתגלגל ממנו.
השלשלאות מסביב גופי נופלות לרצפה ואני קם, נעמד מעל לשיכור.
"איך זה…" הוא ממלמל ומרים אליי עיניים פעורות, לא בטוח אם הוא הוזה או לא.
"אני עוזב, אבא. אל תדאג, אתה לא הולך לשמוע ממני יותר," אני לוחש ומתחיל לצעוד החוצה.
"אתה תחכה במקום שלך ילד," הוא ממלמל ומנסה לקום, ידיו מכשילות אותו. הדימום לא מפריע לו, הוא אפילו לא מרגיש אותו.
"תהנה בכלא שלי," אני רוטן וכשיוצא מהדלת, טורק אותה עם המחשבה, מסובב את המפתח הזהוב ושובר את הקצה שלו.
אני מדשדש לכיוון המקרר, שולף כל דבר שמוצא, גם אם הוא לא נראה אכיל. אני חייב אנרגיות.
אני מזיז עם המחשבה את השידה החומה, יודע בזכות קריאת המחשבות ששם הוא מחביא כסף. הוא חושב עליו כל הזמן, על זה שאפשר להשתמש בו כדי לקנות את הבקבוק הבא. אולי יש לו עוד שימושים, אולי הוא יכול להרוויח לי אוכל.
כשאני יוצא מהדלת יש חשיכה בחוץ, אבל לא מלאכותית. חשכה ושקט אמיתיים, טבעיים. אני לוקח נשימה עמוקה מהאוויר הצח, מתמכר לטעמו, פורס את ידיי לצדדים וחיוך נצחון עולה על פניי. אני חופשי.

השמחה שלי לא נמשכה לנצח. מהר מאוד גיליתי שהעולם אכזר מבחוץ לא פחות משאכזר מבפנים.
רחוק מהבית, ללא כסף, ללא מיטה וללא אף אחד שיהיה לצידי. הרחובות היו מלאי אנשים, חלקם נראו שמחים וחלקם בודדים, אבל לכולם היה דבר אחד במשותף: הייתי בשבילם אוויר. בכל פעם שעמדתי בשמש הרגשתי כאב עז, צריבות על עורי וסחרחורות שלא עברו עד שמצאתי צל.
ישבתי בסימטאות מלוכלכות, ניזונתי משאריות שמצאתי. אמנם זה לא היה המצב האידיאלי, אבל עדיין היה לי את החופש שלי, סמל לתקווה.
"של עכברים ואנשים," צחק מישהו בזמן שנגסתי בעצמות שעליהן היה מעט בשר.
"האוכל הזה שייך לכולם!" נער נשען על הקיר לידי. שיערו היה חום קצר ופרוע, עיניו בצבע דבש. משהו ממזרי הסתתר בחיוכו, מתריע.
"אני זוכר כשאני הייתי צריך לחיות ככה, אני מבין אותך. גירשו אותך מהבית? התגנבת מבית יתומים?" הוא התכופף וסרק אותי, מה שגרם לי להרגיש לא בנוח ולהתרחק.
"אין ממה לפחד, אני לא מסוכן. אני רוצה להיות חבר שלך," הוא אמר בחיוך ושלף חפץ כדורי מכיסו וזרק אותו לעברי.
הבטתי בחפץ עד שהבנתי שזה נראה כמו אחד מהפירות בדוכנים. ריר נטף מפי ולא יכולתי לעצור את עצמי, התנפלתי עליו בטירוף. הוא היה מתוק, טעמו היה מדהים. הרגשתי כמו בלילה שברחתי, מתמכר לתחושת האוויר.
משהו קשה נתקע בגרוני והתחלתי להשתעל ולהחנק.
"בזהירות, יש שם גרעין אתה יודע!" הנער טפח על גבי בחוזקה, מנסה להוציא את הגרעין בכוח. ברגע שבו תפסתי שליטה על המחשבות שלי, שלפתי את הגרעין עם המחשבה ונתתי לו לרחף מולי.
הנער פער עיניים ובהה בו, לא אמר מילה. מתוך סקרנות הצצתי במחשבותיו, ושלפתי את המילים: 'זה טלקינזיס, כמו שלי.'
"מה זה טלקינזיס?" נפלט לי.
החיוך הממזרי שב והוא הפנה אליי את מבטו. "אני אראה לך."

קארל היה כמוני, בעל כוחות. גיליתי עליהם ממנו, על כך שנערים ברחבי העולם קיבלו אותם יום אחד ללא הסבר, כל אחד מהם ללא יוצא מן הכלל קיבל תחילה טלקינזיס: היכולת להזיז דברים במחשבה.
הוא השתמש בכוח הזה לעיתים תכופות כדי לגנוב, השיג לעצמו את כל האוכל ואת כל הכסף שרצה. הוא היה צריך להזהר ולהסתיר את היכולת הזו, אחרת היה נלכד על ידי הממשלה.
הוא הראה לי את הכוח הנוסף שהשיג, אמר שבזכותו הוא בלתי מנוצח: היכולת לנטרל כוחות של אחרים. הוא גילה עליו בטעות כשהוא כמעט נתפס. הוא וחבר נוסף בעל כוחות ניסו לשדוד חנות בעיר אחרת, אך המשטרה הופיעה לפתע. החבר שהיה איתו החליט שאין להם טעם לברוח וניסה להסגיר אותם, אלא שקארל התנגד ואז היכולת הזו הופיעה. הוא בטעות נטרל את הכוחות של חברו ונאלץ לסגת. הוא לא סלח לעצמו מאז.
"אבל עכשיו אתה כאן. ביחד אנחנו צוות, ומה שקרה לא יחזור על עצמו!" הוא קרא כשישבנו בבית עץ נטוש. "אתה מבין מה אני אומר? אתה גמרת עם שאיריות. אמרת שאהבת את הטעם של הפרי, נכון?"
הנהנתי מיד.
"אז מעכשיו אתה תאכל עוד הרבה פירות. אני גם אקח אותך למסעדה, חכה שתטעם המבורגר! אה, תזכיר לי איך אמרת שקוראים לך?"
"רג'יס," לחשתי, נבוך מהשם המקולל שלי.
"רג'יס! זה שם מעניין! רג'יס!" הוא קרא וטפח על גבי. "אני ואתה צוות בלתי נפרד מעכשיו. אל תשכח את זה!"
כל האפלה שהייתה בי התפוגגה. קארל היה החבר הראשון שלי, והרגשתי סוף סוף כאילו אני יוצא מהתהום ששהיתי בה כל כך הרבה זמן. הייתה בי תקווה. היו לי חיים חדשים.

אני מעביר מגבת בשיערי הרטוב ומביט במראה מלאת האדים בחדר המוטל. למה אני בכלל נזכר בכל זה? למה העבר משנה עכשיו?
מה שאני צריך להתרכז בו זה לפתח את הכוחות שלי, להתחזק כדי שאוכל לשאוב את הכוחות של הנער ההוא, ברנדון. השליטה שלו בטלקינזיס מרשימה ביחס לאדם אחד. בנוסף, הוא שולט במים ויש לו מהירות על, כוחות שרק יחזקו אותי יותר. זה מה שאני צריך לעשות, להסתכל קדימה ולהתנתק מהעבר, גם אם הוא מה שבנה אותי.
אני מעביר את המגבת בעדינות על גופי ועוצם עיניים, צמרמורת עוברת בי כשתמונות מהיום ההוא קופצות לראשי. מחשבותיי נודדות להן, שואבות אותי לתוך העבר שאני מתחנן לשכוח.

זה לא אמור היה לקרות ככה.
"תרים את הידיים!" צורח השוטר שעומד בשורה. הם עומדים מולי, מכוונים את הנשקים שלהם, מסוק מרחף מעליי ולוכד אותי בטבעת האור שלו, השמיים מעליי שחורים.
"הוא הנער עם הכוחות! הוא זה שאחראי לגניבות כאן!" מספר קארל בבהלה למי שנראה אחראי, שניהם עומדים לצד הניידות. "הוא איים עליי, אמר לי שהוא יהרוג אותי אם אני לא אעזור לו!" הוא ממשיך, דמעות מופיעות בקצה עיניו.
השוטר האחראי מניח יד על כתפו ומנסה להזיז אותו אחורה. "הבנתי, הבנתי. תחכה מאחור ועוד מעט אני אמשיך עם השאלות."
לא, זה לא נכון. הוא משקר. זה קארל, הוא האשם. אני עמדתי תמיד מהצד, אמרתי לו מה אחרים חושבים. אבל למה? למה הוא עושה את זה? אנחנו צוות.
"תרים את הידיים!" הם ממשיכים לצרוח, האורות מסנוורים אותי, הצרחות שלהם מצלצלות באוזניי. ראשי מסתחרר ואני מתנשף בכבדות בעוד שזיעה קרה זולגת במורד פניי ואני בוהה בקארל.
החיוך הממזרי שלו עולה על פניו, עיניי הדבש שלו נוצצות והוא מניף את ידו מאחוריי גבם. הצמרמורת המוכרת עוברת בי, אותה אחת שהרגשתי כשהוא הדגים את היכולת שלו. הוא נטרל את הכוחות.
אבל זה היה מאוחר מדי, אני כבר הספקתי לחטט בראשו. הזכרונות שעלו בו כשהוא הסתובב גורמות לדמעות לנצנץ בעיניי. החבר שהיה איתו מעולם לא ניסה להסגיר את עצמו, הוא ניסה לברוח יחד עם קארל, אבל היו לו תכניות אחרות. קארל נטרל את הכוחות שלו ונתן למשטרה ללכוד את הנער שנשאר מאחור בזמן שהוא עצמו ברח. הוא גילה על היכולת הזו הרבה לפניי. הוא תכנן את הכל.
משהו כבד נחבט בראשי ואני נופל לאחור, שוטרים מסתערים עליי ותופסים את ידיי באיזיקים. אני צורח ובוכה, ההרגשה המוכרת שלהם גורמת לי לכאב. השוטרים מרימים אותי בכוח, דוחפים אותי לכיוון משאית.
האחראי ניגש לעברי, והוא לא שם לב שקארל התחיל לברוח, מפיל את האשמה שלו על מישהו אחר בפעם השנייה. אני בסך הכל עוד קורבן, מישהו שהוא לא יטרח לזכור אפילו. יום יבוא והוא ישתמש ביום הזה כסיפור טרגי כדי להטמין פח להבא אחריי.
"זמן המשחקים נגמר," אומר האחראי, אלא שאז מוסיף בראשו: 'נתפסת.'
חיוך עולה לאט על פניי כשאני מבין שההשפעה של קארל עברה. היכולת עדיין לא מפותחת והוא יכול להשתמש בה רק לכמה שניות.
"זה מצחיק אותך?" שואג אחד מהם.
"זמן המשחקים נגמר," אני לוחש ומביט בעיניי האחראי. "אבל אני לא נתפסתי."
עיניו נפערות והוא שולח יד אל נשקו. הוא לא מספיק כיוון שאני מזיז את ידיו של אחד השוטרים וגורם לאצבעותיו ללחוץ על ההדק.
חלקם מתחילים לצעוק, להרים את הנשק על מי שירה. עוד יריות, עוד צעקות, קורבנות של הטלקינזיס שלי. אני משחרר את האזיקים ומתחיל לרוץ, מאחוריי יריות לכיווני נשמעות. הכדורים נעצרים מאחוריי וכשאני מסתובב, הם מזנקים לעבר השוטרים המבולבלים.

אני נשען על העץ, שומע את קארל במהירות יורד בקרשים ששימשו כסולם לבית העץ.
כשרגליו נוחתות על האדמה, הוא מרים את השק שזרק לפני כן ומתחיל לרוץ. אני במהירות תופס את השק עם המחשבה ומושך אותו אחורה, גורם לשק להתנגש בעץ ולקארל ליפול על האדמה. הוא קם מהר ומבחין בי, עיניו פעורות והוא נרתע.
"רג'יס?"
"זה מה שהייתי בשבילך? שעיר לעזאזל?" אני אומר בקול מאיים ומתקדם לאט.
"מה אתה עושה פה?" הוא שואל ונסוג לאחור. "חשבתי שהם תפסו אותך!"
"חשבת?" אני משחרר צחוק מר. "חשבת שהם תפסו אותי? או שהסגרת אותי כדי שתוכל לברוח בלי בעיה?"
"זה לא כמו שזה נראה, רג'יס!" הוא קורא ומרים את ידיו. "נבהלתי, נלחצתי ממה שהם יעשו לך! פחדתי שאני הבא! היי- הייתי חייב לברוח!"
"ובשביל לברוח היית צריך לנטרל את הכוחות שלי," אני מסנן ומהנהן.
הוא בולע רוק ועוצר במקום, אני נעמד מולו. "אני מצטער רג'יס, באמת."
"תחסוך ממני, אתה לא באמת מתכוון לזה. שכחת מה הכוח שלי כבר? כל כך מהר הספקת לשכוח אותי?"
הוא מהנהן ומוריד את ידיו, מבט קר מתלבש על פניו. "ואתה שכחת מה שלי?" הוא קורא ומניף את ידו, מעביר בי צמרמורת נוספת.
אני לא נרתע ומזנק קדימה, פוגע בפניו עם האגרוף שלי. הוא מועד ואני תופס בחולצתו, מנחית מכה נוספת. "תנטרל מה שאתה רוצה, זה לא יעזור לך!" אני צורח ומכה בו שוב.
"איך זה מרגיש?" הוא קורא ופולט דם. "איך זה מרגיש להיות זה שמכה?"
אני עוצר את האגרוף הבא לצד ראשי ופוער עיניים, מביט בפניו הנפוחות. דם זולג לצד עיני הדבש שלו, גורם להן להראות אדומות רק לרגע. אני ממשיך להביט בו, שפתיי רועדות. ככה הוא הרגיש? זה מה שאבא שלי ראה?
אני עוצם עיניים ומניד את ראשי, משחרר את חולצתו. הוא נשאר לעמוד שם, ומניח יד על כתפי.
אני פוקח את עיניי ומביט בו, חיוך כנה על פניו.
"לא משנה מה יקרה, אל תשכח, רג'יס," הוא לוחש בקול עדין ומתקרב, פניו ממש מול שלי. "אתה. תמיד. תהיה. חלש." מילותיו מהדהדות בראשי כשאגרופו פוגע בי ואני נופל.
"אני אנטרל מה שארצה, והפעם אדאג לסיים את העבודה," הוא לוחש ומתכופף.
אני תופס בכפתיו, מנסה להדוף אותו אחורה אך לא מצליח, הוא יותר חזק ממני.
"היית צריך לתת להם לתפוס אותך וזהו," הוא מסנן ותופס בסכין שריחפה לעברו.
גופי רועד, דמעות מנסות לצאת, ליבי הולם בחוזקה. זהו, אני עומד למות.
פתאום אני מרגיש משהו מתפוצץ בתוכי. זרם חשמלי עובר בידיי שאוחזות בכתפיו, ולרגע אני מרגיש צריבה לפני שהכל נרגע. קארל משחרר צעקה מכאב וצועד אחורה, נעמד על רגליו.
אני קם ובוהה בידיי, מנסה להבין מה קרה עכשיו.
"מה עשית לי?" הוא מסנן ומניף את ידו, כנראה לנטרל שוב את הכוחות שלי.
'למה כלום לא עובד? מה קרה לטלקינזיס שלי?' מחשבותיו נשמעות בבירור, יותר ממה שהיו אי פעם. אני תופס את הסכין עם המחשבה זורק אותה הצידה, האחיזה של הטלקינזיס מרגישה יותר טבעית.
"זה אתה," הוא מסנן בקול רועד ומביט בי עם עיניים פעורות.
"זה אתה. רג'יס. הכל באשמתך!" הוא צורח. המילים האלה, שמיד אחריהן תמיד הגיע הכאב הפיזי שולחות בי צמרמורת. אני מניף את ידי ושולח אותו אחורה עם הטלקינזיס שמרגיש כאילו התחזק פי שניים.
"לא הייתי ממליץ לפנות אליי בטון הדיבור הזה," אני לוחש וצועד לעברו לאט.
הוא שוכב על האדמה, ידיו ורגליו מקופלות בתנוחה לא טבעית. אני מושך לעברי את הסכין ומתכופף, צופה בו בזמן שפניו מדממות.
"אתה מפלצת," הוא לוחש.
"אתה צודק," אני מהנהן ומרים את הסכין. "אני אאמץ את מילותיך האחרונות. אחרי הכל, אנחנו צוות, לא?" אני ממשיך בזמן שמנחית את הסכין על חזהו.

כמה זמן לאחר שזה קרה, חפרתי מתוך האדמה את הסכין שתלווה אותי בהמשך. אני לא יודע איך להסביר את זה, יום אחד היא פשוט שלחה את מחשבותיה אליי וקראה לי. התחלתי בחיפוש אחר נערים נוספים בעלי כוחות, שאבתי אותם מהם ושמתי קץ לחייהם. היה מקרה אחד שטעיתי והיא לא הייתה בעלת כוחות, אבל זה כבר לא משנה.
'רג'יס' היא המילה הלטינית ל'מלכותי'. כל החיים שלי היו ההפך מזה, וביום ההוא החלטתי לשנות את זה. ואם אני אמור להיות מלכותי, אז זה אומר שהכל שייך לי, לא ככה?
אחרים הם רק אמצעי בשבילי, הכוחות שלהם שייכים לי. אני אמשיך ואתפתח, אתחזק כדי לוודא שאני לעולם לא אהפוך לעוד כלי של מישהו אחר. אני אשנה את הגורל שלי, אלחם חזרה בעולם שהתאכזר אליי. זה מה שהשם שלי אומר.
נשבעתי שלעולם לא אהיה כמו קארל. אני לא הולך לשכוח את הקורבנות שלי. הוא היה מספר אחת, והאחרים תמיד יהיו בזכרוני כמספרים, שלבים בהתפחות שלי. זו המורשת שאני אבנה, וזו היא שתוביל אותי קדימה.