The Legacy of the Numbers פרק 17

פעם, כשהייתי קטן, נהגתי לרוץ הרבה.
אני ואמי הלכנו על החוף, היא אחזה בידי, וביד שנייה החזיקה את הכפכפים שלה. היא לא סבלה בגדים כהים, תמיד הייתה לבושה בשמלות בהירות בקיץ. המים נגעו בכפות רגלינו, צחוקה מילא את האוויר. ואז, סתם ככה, הייתי מתחיל לרוץ קדימה.
"לא כל כך מהר!" היא קראה, לא רצתה מעולם לרוץ בעצמה. קרני השמש האירו את פניה, חיוכה נצרב בראשי. זו הייתה הסיבה שאהבתי לרוץ כל כך.

"זה הכל? לא יכולת לרוץ יותר מהר?" לוקאס מסנן ומותח את ידיו.
אני מרים אליו מבט, מתנשף בכבדות, מרגיש שרק הזיעה שיצאה ממני בדקה האחרונה משתווה לכל כמות הדם שאיבדתי ביער.
"אם אתה רוצה אין לי…" שיעול כבד קוטע את מילותיי. "אין לי בעיה לרוץ בחזרה ולהשאיר אותך שם." אני כל כך שונא לרוץ.
אנחנו עומדים על החוף, סלעים חומים גדולים מקיפים אותנו. אני אפילו לא בטוח איך הגענו לכאן, רק שתפסתי את לוקאס והנחתי אותו על כתפי לפני שהפעלתי את הכוח שלי ורצתי קדימה. לא זוכר אם אפילו הבחנתי בסלעים האלו לפני שזינקתי אל החול.
"אל תתרגש כל כך," הוא ממלמל ומחייך. "אגב, שאלה לא קשורה ומיותרת, אבל איפה אנחנו?" הוא שואל ומביט סביב.
הנשימה שלי לאט נרגעת, ואני מניח יד על החזה ונעמד. החלק הזה של החוף לא זר לי, אפילו מעט נוסטלגי. לא יצא לי מעולם לשאול את עצמי למה לא חזרתי לכאן. אם הייתי רוצה זה יכל להיות המקום המושלם לשפר בו את השליטה שלי במים, אנשים לרוב לא מביטים לכיוון הזה.
"שם," אני מצביע אל המים, "בפעם הראשונה הכוח של הטלקינזיס שלי התעורר. צ'אד ואני שחינו ושיחקנו במסירות עם כדור אוויר, הוא אמר משהו שעצבן אותי ואז הכדור עצר מולי ונזרק בחזרה אליו."
"קלאסי," לוקאס אומר ומהנהן. לאחר כדקה, הוא ממשיך. "שנחזור לבית?"
אני לא עונה, נעמוד במקום. הרבה דברים קרו ביער, את רובם אני עדיין לא מבין. השאלה הכי חשובה שעומדת על הפרק היא קייט. איך היא ידעה? למה היא התקשרה?
השאלות שלי הולכות לקבל את התשובות בקרוב כשקולה נשמע מרחוק.
"ברנדון! לוקאס!" קייט קוראת. שנינו מסתובבים לאתר את מקור הקול, מוצאים אותה עומדת על אחד הסלעים, לבושה בג'ינס כחול קצר וחולצה שחורה. שיערה החום הארוך אסוף ונח לצד גופה.
"איך מצאת אותנו?" לוקאס קורא חזרה.
זו לא השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול. את האמת, עכשיו כשאני רואה אותה, אני אפילו לא בטוח שאני רוצה לדבר. אין לי שום בעיה להשאר כאן, להביט בה זוהרת בקרני השמש, שיערה מנצנץ. מהמרחק הזה אני יכול רק לדמיין את עיניה הירוקות הבהירות שמערערות את כל הבטחון שלי. עיניים שמנפצות את השקרים בראשי, גורמות לי לרצות לשפוך את כל מה שאני חושב. הדבר הכי קשה שהייתי צריך לעשות אי פעם זה להלחם בתחושה הזו. זה מרגיש כמו נס בכל פעם שאני מצליח.
"בואו נדבר בבית!" קולה העדין מעיר אותי, מכריח אותי לקחת צעד אחורה בעוד שאני שב למציאות.
"אתה בסדר?" קורא לוקאס בפתאומיות.
"כ-כן," אני ממלמל. אולי אני מדמיין, כנראה אני מיובש יותר מדי.

לוקאס עוזר לי ללכת את כל הדרך. אם לא היינו כל כך מותשים הייתי מבקש שירפא אותי, אבל אני יודע שכרגע זו בקשה גדולה מדי.
כשאנחנו מגיעים אל הבית השער פתוח. לפני שפנינו כל אחד לדרכו אתמול בלילה, הסכמנו להפגש כאן. צ'אד אמר שיחכה לנו מיד אחרי שיסיים לדבר עם אימו, אז זה כנראה סימן שהשיחה התקיימה. בין אם זה לטוב או לרע.
קייט פותחת את הדלת ומפנה לנו מעבר, ולוקאס כעת משעין את כולי עליו, גורר אותי לכיוון הסלון. צ'אד כבר יושב שם, מחשב נייד מולו. מרפקיו מונחים על השולחן, כפות ידיו משולבות אחת בשנייה, פיו צמוד אליהן. עיניו עצומות והוא מהנהן לאט, אוזניות שחורות מחוברות למחשב נחות באוזניו.
לפני שאנחנו צועדים פנימה, לוקאס מצר את עיניו. בבת אחת מסך המחשב יורד ונסגר, צ'אד קופץ בבהלה, קם ומרים אגרופים, האוזניות נופלות.
"זה היה הכרחי?" הוא נאנח ונועץ בלוקאס מבט עצבני.
"בדיקת רפלקסים שגרתית, עברת," הוא מגחך ועוזר לי להתיישב על הכיסא.
"לא נראה שאצליכם זה עבר בקלות," צ'אד ממלמל ומביט בי. "אתה בסדר?"
"היית צריך לראות את הבחור השני," אני מגחך ומשעין את ידיי על השולחן.
"והשלישי. והרביעי," לוקאס ממשיך ומתיישב לידי. "והחמישי. והשישי. והשביעי. וה…"
"הוא שותק לפעמים?" קייט שואלת ומתיישבת מצידי השני, בראש השולחן.
"והתשיעי. והעשירי…"
"אם תמצאי כפתור 'השתק' עליו אני אשמח, באמת שלא הצלחתי," אני משיב ומסב את פניי אל לוקאס.
"ומספר אחת-עשרה. ומספר שתיים-עשרה. ומספ…"
"מה קרה שם?" שואל צ'אד ומזיז את המחשב הצידה.
"חיילים. הרבה מהם, הם התפרסו בכל היער," אני אומר ומפנה מבט מהיר לקייט. היא לא מגיבה, נשארת לשבת בשקט וצופה בי.
"אני מניח שאני חייב לך כמה הסברים."
"גם אני," היא מחייכת ומביטה במחשב של צ'אד.
"ומספר שבע-עשרה. ומספר שמונה עשרה. ומספר תש…"
לפתע המחשב מרחף באוויר, גורם ללוקאס לעצור סוף סוף. שלושתינו בוהים בו, ולבסוף בקייט.
"יש לך כוחות," אני לוחש.
"ניסיתי להגיד לך," היא ממלמלת ומסיטה את שיערה האסוף הצידה. זה סימן ההיכר שלה כשהיא מרגישה לא בנוח. עכשיו מעניין אותי לדעת אם לי יש אחד.
"את שיחקת עם המחסניות שלהם," לוקאס אומר לבסוף.
"את היית ביער?" צ'אד שואל.
"כן," היא פונה ללוקאס ואז לצ'אד, "ולא. הייתי רחוקה מספיק כדי שלא יראו אותי."
"אבל איך ידעת על האחרים שמגיעים? אפילו אני ולוקאס לא הבחנו בהם," אני שואל, ידי רועדת.
"זה הכוח שלי," היא מחייכת ומצביעה על עיניה. "הראייה שלי ממש חדה. אני די בטוחה שאני יכולה לראות למרחק של עד חמישה קילומטרים אם אני ממש מתאמצת."
יש רגע של שקט. "אוקיי," לוקאס ממלמל. "ואם אני ממיר את זה למייל אני מקבל…"
"שני מייל," אני אומר, עיניי פעורות.
"שלושה," מתקן אותי צ'אד.
"אני לא ידעתי איך לספר לך את זה," היא אומרת ומביטה בעיניי. שוב המבט הזה, המבט שחודר לתוכי, משחק במוחי ושובר כל חזות שאני מנסה ליצור.
אנחנו לא מורידים את המבט אחד מהשני, הצבע החום מעיניי לרגע משתקף בעיניה.
"אהמ," משתעל צ'אד וגורם לנו לקפוץ במקום.
"זה בהחלט משהו לדבר עליו, אבל כרגע אני נורא מתעניין במשהו אחר," הוא ממשיך וכולנו מביטים בו. "אמרת שהיו שם חיילים? הצבא?"
"כן," אני לוחש ומהנהן. "הם סגרו את האיזור למעבר."
"הם חיפשו משהו," הוא אומר.
"מה הסיכוי שזה אותו דבר שאתם חיפשתם?" קייט שואלת ומתחת לשולחן תופסת בידי. המגע שלה נעים, גורם לי לרעוד לרגע.
"אם כבר מדברים, מצאתם את זה? הצלחתם להביא את זה אתכם?" הוא שואל.
"לא," "כן," אני ולוקאס אומרים בו זמנית. אני מסתובב אליו בבלבול. "מה הכוונה 'כן'? האבן נשארה שם. היא זהרה ואז התחבאנו מהחייל ההוא!"
"נכון," הוא אומר ומניד בראשו, "אבל השמטת כמה דברים שקרו בין האירועים."
"על מה אתה מדבר?"
"כשהאור הכחול הופיע," הוא אומר ונאנח. "הוא זהר ממש חזק. לאט לאט הוא נחלש עד שיכולתי לפקוח עיניים ולהביט בו. הידיים שלך נדבקו אל האבן, כל הורידים שלך זהרו באור הכחול, בהתחלה רק בידיים, ואז האור התפשט בכל הגוף, אפילו העיניים שלך זהרו. אחרי זה הוא נעלם, האבן נסדקה, אבל אתה נשארת לבהות בה. כשהוא התקרב הייתי צריך פיזית לגרור אותך משם."
אני לא מגיב, ממשיך להביט בו, מבולבל. אני לא זוכר בכלל שהאור הכחול נחלש. מנקודת המבט שלי, הוא הופיע, זהר, ובשנייה הבאה כבר נמשכתי אחורה.
"אמרתי לך, חשבתי שזה הורג אותך," הוא ממשיך ומעלה חיוך. "אני לא יודע מה זה היה, ועדיין לא מבין. אבל האור נשאב אלייך, ברנדון. הצלחנו להביא את זה כי זה בתוכך."
אני מרים את ידיי ומביט בהן. חוץ מלכלוך רב אין שום דבר שנראה שונה. זה בהחלט מסביר את הצריבה שהרגשתי בהתחלה, אבל אני לא מרגיש שום דבר בתוכי.
"לא הבנתי," צ'אד אומר ומניד בראשו. "איך שאבת את האור?"
"יש לי תיאוריה," לוקאס לוחש ומביט בעיניי. אני פוגש את מבטו המודאג, לא יודע איך לפרש אותו.
"אתה בסדר שאני אדבר על זה?"
"על מה?"
"על הכוח החדש שלך," הוא אומר בהיסוס.
אני בולע רוק וקופא במקומי. עכשיו אני מבין על מה הוא מדבר. קייט וצ'אד מביטים בנו, מחכים שנמשיך. "מה הבעיה ברנדון?" שואל צ'אד.
אני מהנהן אל לוקאס ועוצם את עיניי. אני לא רוצה לראות את התגובה שלהם.
"הגרסה הקצרה," לוקאס אומר ולוקח נשימה ארוכה. "לברנדון יש את היכולת לשאוב כוחות מאחרים. לגמריי, לקחת וזהו. זה מעלה הרבה שאלות, אבל לפחות אנחנו יכולים להשיג מפה תשובה."
"הוא שאב את האבן," צ'אד לוחש. קייט מהדקת את אחיזתה.
"זה אפשרי?"
"שאלה טובה, אנחנו מאמינים שכן," לוקאס עונה לו. "שוב, אני לא יודע אם זה מה שקרה-"
"זה בדיוק מה שקרה," אני קוטע אותו, פוקח את עיניי. "כשמצאתי את האבן בפעם שעברה, היא זהרה בכחול כשנגעתי בה. האור אז היה חלש יותר, ונעלם מהר."
"כי הכוח שלך עדיין לא הופיע," לוקאס אומר ומרים גבה.
"ואז רג'יס."
"ואז הכוח התעורר."
"רג'יס?" שואל צ'אד.
"שוב, זה הרבה להסביר," אני מפנה אליו את מבטי. "אבל אני חושב שלוקאס צודק. מה שאמא שלי השאירה עכשיו נמצא בתוכי."
"אמא שלך!" קוראת קייט לפתע ומוחצת את ידי. "ברנדון, אתה צריך לדעת משהו!" היא קוראת ומקרבת את פניה.
"לרגע חשבתי שזו שורת מחץ לבדיחה," לוקאס מסנן בשקט.
היא לוקחת נשימה ארוכה לפני שממשיכה. "דיברתי עם ההורים שלי. הם בהתחלה לא אמרו כלום, לא רצו לדבר על ההורים שלך. אמרתי להם שהיינו בבית שלך, כי אתה חיפשת משהו עליה…" היא מהססת. "לא סיפרתי להם על המרתף. אבל לבסוף אבא שלי פנה לאמא שלי וביקש להגיד לי. מסתבר שלפני שהיא… נפטרה, לפני זה היא הביאה להם כתובת."
"כתובת?" צ'אד שואל ומגחך.
"היא השאירה שם משהו, לאחרי… אתה יודע," היא אומרת ומסיטה את שיערה. "הם היו אמורים לספר לך ביום ההולדת שלך, כשתהיה בן 18. אבא שלי אמר שאתה כבר כמעט בגיל, ומכיוון שאתה מחפש מידע עכשיו, הוא הביא לי אותה."
"בבקשה תגידי שזה במחסן אבידות פה ליד," אומר לוקאס.
"הלוואי. זה בוושינגטון."
אף אחד מאיתנו לא אומר מילה. וושינגטון זה לא בדיוק טיול ליער ליד, ולא כל כך נהנתי מהמסע האחרון שלי מחוץ למדינה. זה רחוק, ואנחנו לא יודעים כלום חוץ מהכתובת. אבל היא השאירה שם משהו. בתקווה עוד פיסת מידע על העבר שלה.
"גם לי יש משהו," צ'אד אומר ונאנח. "למרבה ההפתעה, גם כתובת," הוא שולף מכיסו פיסת נייר ומחזיק אותה מולו. "אולי פחות משמחת."
"מה יש שם?" אני מניד את ראשי אל הפתק.
הוא לא עונה, ממשיך לבהות בי, מגרד בעורפו ביד השנייה.
"מה יש שם, צ'אד?"
"הוא הביא את זה לאמא שלי. במידה ויום אחד היא או אתה תצטרכו, ורק בתנאי שאתה בצרה נוראית, שם אתה תוכל למצוא אותו, לא משנה מתי."
ידיי מתאגרפות ללא שליטה, קייט מכסה את פיה.
"זו הכתובת שלו?" אני מסנן, קולי זועם.
"אולי," הוא עונה ומושך בכתפיו.
יש בי דחף לקחת את הפתק הזה ולרוץ החוצה. להשתמש במהירות העל שלי ולא להפסיק לרוץ עד שאמצא אותו. אולי אפילו הייתי עושה את זה לפני חודש. זה מצחיק להגיד, אבל אני אדם אחר עכשיו. אני יודע שזה מטומטם להתנהג באימפולסיביות.
אני לוקח נשימה עמוקה ומדבר בקול רגוע. "מצויין, נוכל להשתמש בזה."
צ'אד נרתע לאחור, עיניו נפערות. האמת שגם אני מרגיש צורך לעשות את זה, הפתעתי אפילו את עצמי.
דממה שוררת בחדר, אף אחד לא זז או אומר מילה. נאמרו הרבה דברים, וכל אחד צריך מנוחה כדי להפנים את המידע החדש שהוא קיבל. הרבה שאלות כמעט נענו, לאט לאט כל מה שקרה ביער מתקשר. חוץ מדבר אחד.
"היה עוד אור כחול," אני ממלמל ללא שליטה.
צ'אד מרים את מבטו אליי, לוקאס מגחך. "הכלב."
"איזה כלב?" שואלת קייט.
"ברנדון אימץ אחד שמצא ביער, קרא לו ברני," לוקאס עונה.
"ברני?" קייט מתחילה לצחוק. הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי כרגע.
"למה זה מצחיק?" אני שואל במבט נעלב.
"כלב בשם ברני? לא מוכר?" היא מחייכת.
"אמור להיות לי מוכר?"
"הכלבים שהיו לי כשהייתי קטנה!" היא קוראת. "ברני וג'יימס!"
אני לא מגיב, ממשיך להביט בה. אין לי שום זכרון שלהם.
"אהה, ברני וג'יימס!" צוחק לוקאס ומוחא כף. "חזק!"
"אני לא זוכר אותם," אני אומר, מתעלם ממנו.
"ההורים שלי אימצו אותם כשהיינו בני 5, שיחקנו איתם הרבה. ברני במיוחד אהב לשחק איתך, אתה באמת לא זוכר?" היא שואלת בחיוך.
לא משנה כמה אני משתדל להעלות בראשי תמונה שלהם, כלום לא מופיע. לעומת זאת, דבר שכן קופץ לי הוא פרט מהחלום שהיה לי אצל קני, גבר שקורא לי לרוץ אחרי ברני. יכול להיות שהילדה שהייתה מאחוריי היא קייט? היו עוד קולות שאמרו עוד דברים, אבל בהם אני לא מצליח להזכר.
"שאלה, הכלב ג'יימס," לוקאס פונה לקייט. "הוא אהב…"
קייט נאנחת לפני שמגיבה. "לא לוקאס. הוא אהב כלבות נקבות."
"הייתי צריך לדעת," הוא ממלמל באכזבה.
השקט חוזר, אך השיחה עדיין מהדהדת בראשי. אילו כלבים? למה אני לא זוכר אותם? יכול להיות שקראתי לו ברני מהסיבה הזו?
לפתע צ'אד קם ממקומו. "אני חושב שאני אעלה למעלה, רוצה לנסות לחפש שוב, אולי פספסנו משהו."
"אתה צוחק, נכון?" לוקאס אומר. "עברנו בכל חדר לפחות שלוש פעמים, אתה לא תמצא כלו-" הוא נעצר ואז מסתובב אליי. הוא מביט בי, בקייט, ואז מפנה את מבטו שוב אל צ'אד. "רעיון טוב, לא חיפשנו הרבה בקומה העליונה. אני אעזור לך."
הוא קם, וביחד הם צועדים לכיוון המדרגות. יש לי חשק למשוך את הרגליים שלהם ולהפיל אותם אחורה, להיות זה שצוחק עליהם לשם שינוי.

~

אני עוצם עיניים ונשכב על המיטה בחדר החשוך.
ממש לידה נמצא החלון שמיד סגרתי את תריסיו וכיסיתי בוילון, לוודא ששום אור לא נכנס ואף אחד לא יוכל להציץ פנימה. זה עוזר לי להרגיש שליו יותר.
אני מניח את ראשי בין כפות ידיי, נותן למחשבות לנדוד. זכרונות ילדות, זכרונות של בגידה, רגע תקווה, רגע ההפנמה. צמרמורת עוברת בי, רגליי רועדות לשבריר שנייה.
אני מתעלם מהכל, מנסה להשיב את השלווה. כשאני לא מצליח, אני מחליט לפקוח את עיניי, ומטיל את ראשי הצידה על מנת לראות את החדר. אחרי כמה דקות הראייה שלי מתרגלת לחשיכה, ואני מזהה את הצלליות של השולחן והכיסא, הטלויזיה בקצה החדר. זה לא מספיק, אני רוצה לראות עוד.
אני עוצם שוב עיניים, הפעם מתרכז בזכרון אחד ספציפי. מספר ארבע. הוא ראה אותי בבירור, ראה את הספר בקצה החדר כשנכנסתי. הוא ראה יותר מצלליות. הוא באמת ראה.
אני מדמיין את ההרגשה הזו, ההרגשה שאני יכול לראות גם בחושך. כשעיניי נפקחות שוב, השולחן החום וכיסא העץ הכתום נחים שם, באותו מקום. שום אור לא נדלק בחדר, הדלת והחלון עדיין סגורים. זה נראה כאילו האור מגיע ישירות מעיניי, משהו שרק אני מסוגל לראות.
חיוך עולה על פניי ואני מתיישב, סורק את החדר. בקצה המיטה נמצאת שידה, עליה נח הנדן השחור. הוא רוטט, ולאחר מכן מרחף אל ידיי. אני שולף את הסכין, מביט בלהב.
עיניי האדומות משתקפות בהן, ביניהן אני מזהה שערה לבנה. אני מעלה אותה, משאיר את ידי באוויר ומביט באור הלבן הבהיר. מעניין, האם אני צריך לשנוא את הצבע הזה, בדיוק כמו שהוא שנא?