The Legacy of the Numbers פרק 16

אני מרגיש את עצמי נגרר אחורה, עובר דרך שיח.
הענפים והעלים יוצרים חתכים על ראשי וידיי לפני שאני נזרק הצידה. אני פוקח את העיניים ורואה את לוקאס מצמיד אצבע לפיו, מורה לי להיות בשקט.
"ומצאתי!" נוהם הגבר, אך לפתע משתתק. קולות צעידה מפרות את הדממה ומלוות מדי פעם בקול שבירה של ענפים הנרמסים תחת רגליו.
אני מתנשף בכבדות, מרגיש דם מטפטף מגופי לאדמה. לוקאס בזהירות מעביר את ידיו מעל לפצעיי, מרפא את המקרים הקלים, מרים את ראשו מעט מעל השיח שמאחוריו אנחנו מתחבאים.
"מה קרה?" אני לוחש, מבולבל.
"שאלה טובה," הוא לוחש חזרה, לא מזיז את מבטו. "פשוט קפאת במקום, לרגע חשבתי שהאור הורג אותך."
"מה הכוונה בהורג?"
הוא לא מספיק לענות כשהגבר מתחיל לצעוק בקולו הנמוך. "אני יודע שאתה כאן, ילדון! אתה לא יכול לעשות את זה כל היום!"
הראש שלי מרגיש מסוחרר, כאב עז מתפשט בי. אולי בגלל כל החתכים, או הדם שיורד ממני ללא הפסקה. כפות ידיי צורבות כאילו נכוו.
"אתה יכול לקום?" לוקאס שואל ושולף מהתיק בקבוק מים חצי מלא. הוא פותח אותו ודוחף אותו בכוח לידיי. "תשתה, איבדת נוזלים."
אני מהנהן ועושה כפי שהוא אומר, מנסה להרים את עצמי לישיבה. הוא מניח את ידו על ראשי, מסמן לי לא לקום יותר מדי. לצערי, מי שזה לא יהיה שם צודק, אני לא יכול לעשות את זה כל היום, במיוחד לא כשעכשיו אני מדמם כל כך הרבה. אולי זה לא היה רעיון טוב להעלות את השרוולים מקודם.
לוקאס מושך אותי הצידה ואנחנו לאט ובזהירות מתגנבים בין העצים. החייל הולך לכיוון אחר, כך שאני כמעט ולא שומע את צעדיו. רק עוד כמה מטרים ואנחנו נוכל לברוח ממנו.
"מי אתה חושב שאני!" הוא שואג כל כך חזק שלהקת ציפורים נוטשת את עמדתה מהעץ, עפה למעלה ומפילה עלים וענפים קטנים.
"ברנדון?" לוקאס שואל ומסתובב אליי.
"אנחנו לא משחקים ב'מה השם'," אני מסב אליו מבט עצבני.
הרגע הבודד הזה שבו לא שמנו לב לסביבה שלנו, הרגע שבו הורדנו את המשמר, הולך לעלות לנו ביוקר.
לוקאס, שהיה מרוכז רק לשנייה בשיחה הזאת, נופל קדימה לאחר שמשהו מתנגש בו.
"לוקאס!" אני צורח בזמן שהוא מתגלגל קדימה ביחד עם חייל. הגבר הגבוה קם במהירות ובועט בו חזק לצד גופו, קול שבר מצלצל באוזניי.
"אז הייתם שניים," הוא יורק הצידה ומביט בי בעצבנות. הוא גבוה, הרבה יותר מרג'יס, שיערו חום כהה וקצוץ, תוי פניו חדים, כתפיו רחבות. מתחת לאוזנו השמאלית נמצאת צלקת אדומה כהה שמגיעה לסנטרו. הוא לבוש במדים האפורים והאפוד השחור כמו האחרים, נשק קשור ברצועה נח על גבו. יכול להיות שאני מדמיין, אולי נותן למוח שלי להשלים פרטים לפי סרטים שראיתי, אבל יש לי הרגשה שמתחת למדים האלה ישנם שרירים עצומים.
"אני לא רוצה לפגוע באף אחד," אני אומר, מנסה להכניס טון מאיים אך בטוח שלא מצליח.
"הגיבור הגדול," הוא פורס את ידיו לצדדים ומדבר בטון מעליב. "כמובן שאתה לא. אתה בסך הכל נער פשוט, מבולבל, שלא רוצה שום עסק עם אנשים כמוני," הוא שולף מהאפוד סכין צבאית גדולה. "תחסוך ממני."
"זה נכון," אני ממלמל, בולע רוק.
"ראיתי מה אנשים כמוך יכולים לעשות," הוא אומר ומעביר את ידו השמאלית על הצלקת. "זה קרה לפני כמה חודשים. בחור בשם אנג'. לא מישהו נחמד."
"אין לי קשר אליו," אני אומר, שולח מבט מהיר ללוקאס. הוא שוכב ללא ניע, מניח את ידו על האיזור בו הגבר בעט. כשהיינו אצל קני, לקח לו כמה דקות בודדות לטפל בגב שלי. יכול להיות שזה יקח יותר זמן מפני שהוא מרפא את עצמו, אז אני צריך לנסות להרוויח עוד קצת זמן.
"אני בטוח," הוא מסנן.
קריאות של חיילים נשמעות מסביב אך שנינו מתעלמים. הוא ממשיך לנעוץ בי מבט קר, ואני מתרכז בסכין שבידו. זה אמור להיות קל, לשלוף אותה הצידה, להחזיק אותו במקום ואז לשחרר שוט מים. אמור.
הוא מזנק עליי ואני זורק הצידה את הסכין. החייל לא נרתע לאחור, תופס אותי בגרוני ובועט ברגליי. אני מאבד שיווי משקל יחד עם הריכוז, נופל אחורה והוא שולף את הנשק מגבו ומכה בראשי עם הקת.
תחושת הסחרור חוזרת, הפעם מלווה בתחושת מחנק כשידו לוחצת על גרוני והוא מצמיד את בטני לאדמה עם הברך. אני מתקשה לנשום, משקיע את כל האנרגיה שבי על מנת להכניס כל כמות חמצן שהיא, לא מצליח אפילו להתרכז בכוחות יותר.
הפצעים על ראשי נפתחים, בדיוק במקומות שלוקאס ריפא. אני לא בטוח איך זה אפשרי, הוא הרי טיפל בהם, סגר אותם לגמריי.
החייל שמעליי נוהם שוב, הפעם מכאב, משחרר אותי ונופל הצידה. אני קם מהר על רגליי ומעביר יד על גרוני. לוקאס עדיין שוכב שם ומטפל בפציעות שלו, זה לא יכול להיות הוא.
"בהמת בית מטונפת!" קורא הגבר ובועט קדימה, משהו חום נופל אחורה, עוזב את רגלו. לא סתם משהו. זה ברני.
הכלב חושף שיניים חדות ונוהם על החייל, בדיוק כמו שהוא עשה כשהגן עליי מרג'יס. החייל צועד לעברו, מכוון את הנשק. "אתה יודע מה קורה לבהמות כמוך בשדה הקרב?"
לפני שהוא ממשיך אני תופס את הנשק עם הטלקינזיס, משחרר את כל כוחי ושולח את הקנה לפניו של הגבר. הוא צועק מכאב וצועד אחורה, ומיד לאחר מכן שני ענפים עבים מתעקמים מהעץ וחובטים בו.
"קיי-לול-ביי," מסנן לוקאס וקם, עדיין אוחז בצד גופו.
"אתה בסדר?" אני קורא ומדשדש לכיוונו, הכאב בוער בי.
"ראיתי ימים יותר טובים בלי צבא שרודף אחריי," הוא משחרר צחוק קל אך מכווץ את פניו מכאב מיד. "צריך עוד רגע, לא מרגיש בשיא."
"אנחנו די צריכים את הרגע הזה," אני אומר ומשעין את ידו השנייה עליי. "אנחנו עוזבים. עכשיו."
"אבל לא-באמת-מעולף ומעולף 3! באמת התחברנו!" הוא אומר בקול ילדותי.
"מאיפה הגיע מעולף 3?"
"הוא היה ממש ליד מעולף 2, אבל מסיבה מיסתורית שלעולם לא נבין, הוא פשוט- פוף- עף אחורה ממש רחוק. כנראה היה צריך לשירותים או משהו," הוא ממלמל ומנסה שוב לצחוק אבל נעצר מיד.
ברני רץ לידינו, נובח לעברי.
"שמח לראות גם אותך, התגעגעתי," אני צוחק ומביט בו. "אחרי שנעזוב, אני מבטיח להביא לך כמה חטיפים שתרצה."

לוקאס ממשיך לטפל באיזור שבו החייל בעט, ומשהו מרגיש מוזר. זה נראה שהתהליך לוקח הרבה יותר זמן מהגב שלי. אני זוכר שכשמרתה ביקשה שהוא יטפל בעצמו הוא אמר שעשה את זה בלי בעיה, מעניין מה ההבדל עכשיו.
קול רכבים מהדהד ביער וגורם לנו לעצור במקום ולהחליף מבטים.
"או-או," לוקאס לוחש.
ברני מתחיל לנבוח ורץ קדימה. הוא עוצר במקומו ומסתובב אליי, ממשיך לנבוח.
"אה, ברנדון, אני לא אוהב את זה."
"הוא רוצה שנעקוב אחריו, שנמהר," אני לוחש וגורר את לוקאס קדימה, מגביר מהירות.
"רגע," הוא מתנשף בכבדות ודוחף את עצמו ממני כדי להשען על העץ. פניו מתכווצות בכאב והוא מניח את ידו השנייה על האיזור אותו הוא מנסה לרפא. "אני צריך בדיוק דקה."
מרחוק אני מזהה רכב שטח קטן מסתובב בין העצים, סורק את האיזור.
"אני לא חושב שיש לנו זמן כזה," אני אומר ומתרכז ברכב. אם הוא היה קרוב יותר הייתי יכול לנסות לתפוס אותו עם טלקינזיס, אולי אם ארדוף אחריו עם המהירות שלי אצליח, אבל זה לא רעיון טוב.
ברני רץ אלינו וממשיך לנבוח, מאיץ בנו לקום ולעקוב אחריו. אני מסתובב אל הכלב, מנסה להרגיע אותו עם הידיים, לסמן לו שהכל טוב.
"חדש מיד-שנייה," לוקאס ממלמל ונעמד על רגליו. "תוביל."
אני מהנהן ופונה לברני. "אתה יודע איפה הדרך החוצה?"
יכול להיות שהראש שלי משחק איתי, או שפשוט איבדתי יותר מדי דם ואני מיובש, אבל לרגע אני חושב שהוא מהנהן ומניד את ראשו הצידה. ברני רץ קדימה מבלי להביט לאחור, סומך על זה שאנחנו איתו.
אני ולוקאס רצים אחריו, בשלב הזה כבר לא דואגים אם ימצאו אותנו או לא. עם הרכבים האלה זה עניין של זמן.
"עצרו!" קורא חייל מהצד ומכוון את נשקו. כתשובה הוא נחבט בראשו מענף שמאחוריו.
אני מצליח לזהות את השביל מרחוק, לידו עומד ספסל עץ חום שרוב קרשיו סדוקים. בקצב של מהירות-העל הריצה אמורה לקחת כמה שניות, אז אנחנו לא רחוקים. שנינו מתנשפים בכבדות, מותשים מהשימוש בכוחות ועדיין פצועים.
"ברנדון!" צועק לוקאס ומצביע לעבר השביל.
בהתחלה נדמה לי שזו קריאה של שמחה, שהוא מבין שהיציאה קרובה. רק כשרעש המנוע מגיע לאוזניי אני מבין על מה הוא מצביע. אחד מרכבי השטח מתקדם במהירות, נוסע על השביל. ברני משחרר נביחה אחת ומשנה את מסלולו, רץ לכיוון הרכב.
"ברני!" אני צועק אחריו, משתמש בטלקינזיס כדי למשוך אותו אחורה. לשבריר שנייה רגליו נתפסות באחיזה שלי, אך לאחר מכן הוא נאבק בה, ממשיך קדימה.
"ברני!" אני ולוקאס צורחים יחד.
'תודה, ברנדון,' קופצות המילים לראשי ללא קול. כל הלחץ, הכאב, האימה. כל הרגשות וכל התחושות שהיו בי מתפוגגות, מתחלפות ברוגע. אותו רוגע שהרגשתי כשהבטתי בפניי אמי הצעירה כשאחזתי במטבע. יד בלתי נראית מלטפת את ראשי, מעבירה את אצבעותיה בשיערי הקצר.
ברני מתנגש ברכב, והבזק של אור כחול שולח את הרכב חזרה, גורם לו להתהפך על גגו, והכלב נעלם.
אנחנו עוצרים במקום ובוהים בנקודה בה הכל התרחש. הרוגע עוזב לאט לאט, האדרנלין עולה בי שוב, דוחף ברגליי להמשיך לרוץ. אני מתעלם, רוצה לעמוד שם רק לרגע, לנסות להבין מה קרה.
"הרגשת את זה?"
"את מה?" לוקאס מסתובב אליי, מתנשף.
אני מרים את מבטי אליו ואז חזרה אל הרכב. "האור הזה…"
"בוא נדבר על זה אחר כך," לוקאס מושך את ידי ורץ, גורר אותי אחריו.
"זה היה אותו אור כמו מהאבן!" אני קורא בזמן שאנחנו פונים שמאלה, ממשיכים בכיוון השביל. "לוקאס אנחנו עדיין צריכים להבין מה זה אומר!"
"אני לא יודע לגבי הכלב, אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים לדאוג לגבי האבן!" הוא קורא חזרה.
"מה הכוונה?"
"אני אסביר אחר כך!"
אנחנו עושים את הפנייה האחרונה לפני היציאה מהיער, חולפים על פני שורה של עצים שצמודים אחד לשני. שורת העצים שהסתירה את החיילים שמחכים שם, נשקים מורמים.
אני ולוקאס נעצרים במקום, בוהים בכל החיילים שעומדים שם.
"יש לנו הוראה לקחת אתכם אל המחנה," צועק לעברינו אחד מהם שעומד במרכז. "אבל אם תתנגדו, יש גם הוראה לירות!"
שנינו מביטים אחד בשני. לפני כמה דקות אולי עוד היינו מצליחים לצאת מזה בלי בעיה, אבל עכשיו לא נשאר לנו כלום.
צליל מתכתי בוקע מהשורה, מתחיל בצד הימני. כמה מהחיילם מסתובבים לנסות להבין מה קרה, בעוד שהצליל מתגבר, מתחילת השורה ועד סופה. מחסניות הנשקים שלהם נופלות לאדמה, משאירות את הנשק פרוק.
"הו היי, הסחת דעת," לוקאס מגחך ומניף קדימה את ידו. הוא מצליח לתפוס רק אחד מהם ולדחוף אותו חזק אחורה.
"לא לזוז!" צורח אותו חייל ומתכופף להרים את התחמושת. קת הנשק קופצת למעלה, פוגעת בשיניו.
אני מתרכז באחד הנשקים, מתכנן לחקות את לוקאס, אך רעיון אחר קופץ לראשי.
הנשק נמשך אל ידיי, ולאחר מכן מחסנית מזנקת אל ידי הפנויה.
כמה מהם מנסים להכניס מחסנית נוספת, אך היא מתנתקת מיד מהנשק או קופצת הצידה.
"איך זה עובד?" אני מסתובב אל לוקאס.
הוא חוטף את הנשק מידי ומכניס את המכסנית, מכה בה עם כף ידו, מכוון את הנשק לעברם.
שניים מהם מבחינים בכך ורצים לתוך היער. האחרים שעד עכשיו צעקו או התרכזו בניסיונות נואשים לטעון את הנשק, מרימים את ראשם ועוקבים אחרי חבריהם.
אנחנו מתקדמים אל האחרון שנשאר, אותו חייל שצעק עלינו, שוכב על גבו ומחזיק את פיו, דם חודר בין אצבעותיו. הוא מרים את מבטו אלינו, מביט בנשק שלוקאס אוחז בידיו, וקופץ על ברכיו וזוחל קדימה לפני שמצליח לקום ולברוח.
"מאיפה אתה מבין בנשקים?" אני שואל ומרים גבה.
"סרטים," הוא מושך בכתפיו וזורק אותו הצידה. "בראבו על המהלך של המחסניות, אפילו אני לא ראיתי את זה מגיע!" הוא צוחק וטופח עם הידיים על בגדיו, מוריד חול ועלים.
"על מה אתה מדבר?" אני מביט בו בבלבול. "אני לא עשיתי את זה. חשבתי שזה מהלך שלך."
הוא מרים אליי מבט מבוהל. "חה חה ברנדון, בוא נשאיר את הבדיחות לי."
"אני רציני."
אנחנו ממשיכים לבהות אחד בשני במבט שמשלב בלבול ובהלה.
אחד הכיסים בתיק שלי מתחיל לרעוד, זמזום מטריד את אוזניי. שכחתי בכלל שהוא עליי, כמעט ולא הרגשתי אותו עד עכשיו. אני מוריד אותו ופותח את אחד התאים, שולף את הפלאפון שלי שמסכו מנופץ. מניח שקרה באחת מהנפילות.
"זה באמת הזמן לקבל שיחה?" לוקאס קורא.
אני לא מגיב, משתתק כשאני רואה את השם של השיחה הנכנסת.
"ברנדון, אתה רוצה להתחיל להסביר מה הלך פה?" לוקאס ממשיך.
אני לוחץ על העיגול הירוק, מצמיד את המכשיר לאוזני. "קייט?"
"מה אתם עושים!" היא קוראת בהיסטריה. "הם רצים אליכם, יש גם רכב שמגיע!"
עיניי נפערות ולוקאס מביט אחורה, ככל הנראה שמע את קייט.
"איך א-" היא מנתקת לפני שאני מספיק לשאול.
לוקאס מחזיר את מבטו אליי, עיניו פעורות. "רצים. עכשיו."