The Legacy of the Numbers פרק 15

"הם סכנה לאנושות! מפלצות שיביאו לסופינו! מתי העולם יבין שלא הם אלו שצריכים הגנה, אלא אנחנו, אנשים פשוטים שמנסים לחיות חיים נורמאליים! לא רק שהם צצו פתאום עם היכולת שלהם להזיז דברים במחשבה, להרים משאיות כאילו הן פחיות שימורים ריקות, הבעיה האמיתית פה היא שהם ילדים!
אנו זועקים ומתחננים לממשלות העולם, הביאו סדר! אנחנו לא יכולים לתת…"
קולו של האדם הצועק נעצר, תמונתו מתחלפת במסך השחור של הטלויזיה, פניי משתקפות בו.
אני מסב את ראשי אל צ'אד, צופה בו מניח את השלט על השולחן בסלון הדירה שלי.
"אנחנו לא צריכים לשמוע את הזבל הזה יותר," הוא אומר ונאנח.
אני לא מוריד את מבטי ממנו, ממשש את הטלויזיה עם הכוח החדש שלי. הטלקינזיס הופיע לפני חודשיים בערך, באותו יום על החוף. מאז הרמתי רק דברים קטנים, הצלחתי לשלוט פחות או יותר בתחושה של ידיים בלתי נראות ארוכות יוצאות ממני.
"…זמן נחכה? האם נאלץ לשבת מהצד בעוד הסטטוס קוו החברתי שנבנה במהלך השנים יתפרק ויתפורר?"
צ'אד קופץ במקומו, עיניו נפערות. הוא מביט בטלויזיה ואז בי, מבין מה עשיתי.
"אתה הולך לשגע אותי עם זה."
"מה אם הוא צודק, צ'אד?" אני אומר, מתעלם מהקריאות של המפגינים שמופיעים בכל ערוץ חדשות. "מה אם אני מפלצת?"
"ברנדון, אני יודע שהשיער שלך נוראי," הוא מתחיל ומניד בראשו בזמן שבוהה בשיער שלי. "אבל אתה לא מפלצת. אנחנו לא יודעים מה קורה כאן עדיין."
"מוטציות, ניסויים רדיו-אקטיבים כושלים, יש כל כך הרבה שמות," אני ממשיך. "צ'אד מה אם כל זה נכון?"
"או, שאולי, רק אולי, אבא שלך חייזר והסיבה שהוא עזב זה כי הוא היה חייב לחזור לכוכב הלכת שלו?" הוא אומר ומושך את כתפיו.
בדרך כלל דיבורים על אבא שלי מעצבנים אותי, אבל חייב להודות שזה תפס אותי בהפתעה וגרם לי לצחוק.
"נבין מה זה. אל תקפוץ למחשבות עדיין, והכי חשוב: תוריד את המבט הזה שעולה לך כשאתה חושב על רעיון משוגע!" הוא קורא ומרים את אצבעו.
אני ממשיך לצחוק, לא יודע איך להסביר את הרעיון המשוגע שבאמת קפץ לי לראש.
"אולי אני צריך להסגיר את עצמי."
"לא בא בחשבון."
"אתה מציע שאני אתחבא? אסתתר מהעולם? לא אצא מהדירה בחיים?"
"אתה אופציה למוטציה גנטית, לא אסיר," הוא אומר ומגרד בעורפו. למדתי עם הזמן שהוא נוהג לעשות את זה כשהוא מרגיש לא בנוח. "סיפרת לעוד מישהו על הכוחות שלך?"
"רק לך."
"מצויין, אז אם אתה לא סיפרת, ואני לא סיפרתי, אנחנו היחידים שיודעים. כל מה שאתה צריך לעשות זה לא להשתמש בהם ליד אנשים וזהו."
קולות המפגינים נעלמים ובמקום, על המסך מופיעה אישה גבוהה בחליפה שחורה מסודרת, שיערה אדמוני ארוך ועיניה כחולות.
"אנחנו מבינים שהעולם מרגיש אי-נחת. אבל חשוב לנו יותר מהכל להדגיש שאנחנו עם היד על הדופק. הבעיה הגדולה ביותר נכון לעכשיו היא שאותם נערים מבולבלים ובודאי לחוצים, הפכו למטרה גדולה בעיניי העולם. בבקשה, אנחנו בצד שלכם. אם אתם שם, שומעים אותי, בבקשה תגיעו מיידית אל הרשויות המקומיות. אני מבטיחה לכם שאנחנו נדאג לכם, נעזור לכם, נוכל להנחות אתכם ולשים קץ למרדף. אני מתחננת מקרב לבי, תגיעו אלינו," היא מסיימת את נאומה, קולה נעים ושליו.
"זה נשמע אמין," ממלמל צ'אד ומתקרב למסך.
"כמעט," אני מסנן.

אני ולוקאס עומדים מול היער. עד כה לא שמענו או ראינו שום דבר חריג.
אם הממשלה באמת הגיעה לפה, הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שהיא עזבה. זה רעיון מטומטם לקחת את הסיכון, ובמחשבה לאחור אני לא מבין איך צ'אד הסכים בכזאת קלות. אולי הוא ידע שאי אפשר לעצור אותי עכשיו, לא כשאני קרוב לתשובות שחיכיתי לגלות כל כך הרבה זמן.
"אז מה עכשיו?" לוקאס שואל ומסתובב אליי. "אתה רץ ומגיע לשם תוך דקה וחוזר, או לאט וביציבות ומה שהם אומרים על המירוץ?"
כמובן שהדרך היותר קצרה היא פשוט להשתמש במהירות העל. אבל אני לא רוצה לעשות את הדרך לבד, יש לי הרגשה שאולי אני אצטרך את לוקאס איתי.
"לך אין מהירות כזאת. יש לך… אה, תזכיר לי מה?" אני מרים גבה.
"חשבתי שתשאל משהו כזה," חיוך עולה על פניו והא מביט ברגליי.
אני מפנה את מבטי ועיניי נפערות למראה השרוכים שלי שקשורים אחד לשני. "מתי הספקת?"
"כשעצרנו. הנחתי שתטיל בי ספק, הכנתי את עצמי מראש," הוא עונה ומושך בכתפיו.
אני מודה שגם אם הייתי רוצה, לא הייתי מצליח לעשות משהו כזה עם הטלקינזיס. השרוכים שלי נפרמו ונקשרו מבלי ששמתי לב בכלל. השליטה שלו הרבה יותר טובה משלי, יש לי לאן לשאוף.
לאחר ההתגרות המיותרת אנחנו ממשיכים, אני מוביל בכיוון שבו אני זוכר שהלכתי בפעם שעברה. את ההליכה מלווה תחושת לחץ לא פוסקת, מקרים בהם אנחנו קופצים במקום מכל צליל, גם אם הוא נגרם מענף שדרכנו עליו, או ציפור שעפה מעץ אחד לאחר. בשלב מסויים אני שוקל את האפשרות לתפוס את עצמי עם טלקינזיס ולרחף קדימה, אבל מוותר על הרעיון. זה ידרוש יותר מדי ריכוז שיכול להתנפץ ברגע שרוח תעיף עלה בכיוון שיבהיל אותי.
לפתע לוקאס עוצר אותי עם ידו, מביט שמאלה. "שמעת את זה?"
"לא," אני עונה בלחש.
אנחנו ממשיכים לעמוד, מתרכזים בקולות החלשים מסביב. מהכיוון שאליו הוא מביט אני מתחיל לשמוע צעדים חלשים.
אחרי החלפת מבטים מהירה, אני ולוקאס קופצים במקום ומסתתרים מאחורי שני עצים שונים.
"היי! יש כאן מישהו!" קורא גבר מרחוק.
אני מניח יד על פי, מנסה להשתיק את קולות הנשימה הכבדה שלי.
לוקאס מושך את מבטי עם ידו. "מהירות-על וטלקינזיס או לשון והרבה בטחון?" הוא לוחש.
אם נלך על האופציה הראשונה, רוב הסיכויים שנתחיל מרדף שיגמר רק ברע. אני לא מוכן להתחיל עימות שאני לא יודע איך יגמר. מצד שני, האופציה השנייה יכולה להכשיל אותנו במקרה והם באמת עובדים של הרשויות. מספיק שהם יעירו לנו להתרחק מהיער, כבר העלנו את המשמר שלהם על האיזור הזה. כל אחת מהאופציות תיצור בעייתיות אחרת.
הצעדים מתקרבים, בערך שלושה זוגות על נעליים. אני צריך לחשוב מהר, לנסות להוריד כמה שיותר את הסיכויי שנכשל. אני עוצם עיניים, חושב איזה פתרון ללוקאס יש אבל לא מציע, מחכה שאחליט קודם.
אני מביט בו ומסמן לו עם היד להתכופף. הוא מהנהן וכתגובה עושה כפי שביקשתי. אין צורך ששנינו נתפס. ואם יתפתח מרדף, הסיכויים שלי טובים יותר.
אני מוריד לרגע את הרוכסן של הג'ינס לפני שהצעדים מתקרבים יותר מדי.
"אפשר לעזור לכם?" אני יוצא מהמחבוא תוך כדי שמרים את הרוכסן, נותן להם סיבה ללמה הייתי מאחוריי העץ.
אחד מהשלושה מרים את ידו על מנת לסמן לשניים שמאחוריו. הוא קירח, פנים עגולות, לא גבוה במיוחד ומעט רחב. שלושתם לבושים בבגדי צבא אפורים עם אפודים שחורים, אוחזים בנשקים. מצויין, זה סוג החדשות הרעות שבדיוק היו חסרות לי בחיים.
"אתה לבד פה?" הוא קורא במבטא דרומי, מניד את ראשו לעברי.
"מטייל טיפה," אני מהנהן ומכניס ידיים לכיסים.
"מאיפה אתה?"
"מהעיר פה ליד, משעמם להיות בחוף כל היום, רציתי פעילות אחרת," אני צוחק לרגע וסורק את הסביבה, מרגיש שאני רק עוזר להם לחשוד בי.
"תאלץ לחפש אחת אחרת, השטח הזה סגור למבקרים," הוא קורא ומרפה את אחיזתו על הידית.
"מוזר, לא ראיתי שלטים," אני מחזיר לו במבט מבולבל.
"בגלל זה אנחנו פה להגיד לך," הוא קורא ועם ידו מסמן לי להסתובב.
מקצה העין אני מבחין בלוקאס מתרכז בנקודה באופק. לרגע חשש עולה בי שעוד חיילים מגיעים, אך זה לא מה שקורה.
מימין, רחוק מהמקום שאנחנו עומדים בו, קולות של ענפים נשברים מהדהדים.
"מי שם?" נובח אחד מהשניים שמחכים מאחור, שניהם מרימים את נשקם ומכוונים למקור הרעש.
אני מעמיד פני מבוהל, קופץ לרגע אחורה. החייל שמולי לא זז במקומו, ממשיך לסרוק אותי עם מבטו.
"בן כמה אתה?" הוא שואל ומכווץ את עיניו.
אני פוגש את עיניו ומנסה להעלות על פניי את הפרצוף הכי תמים שאני יכול. "17."
"ומה אמרת שהשם?" הוא מגרד בראשו, מהדק חזרה את ידו על הנשק.
"ליאון," אני פולט, מסרב להביא לו את שמי האמיתי.
"זה מוזר, ליאון, תסכים איתי?" הוא צוחק לרגע וצועד קדימה. "נער כמוך, בא סתם ככה, לטייל ביער פתאום."
"לא כל כך, הייתי פה כמה פעמים כבר."
"הו באמת?" הוא קורא עם מבט מופתע ומהנהן. הוא שותק לרגע, ממשיך להביט בי עם גבות מורמות. "זה טוב, זה טוב. נחמד."
הוא מסב את ראשו לשניים אחרים ומסמן להם עם היד משהו לא ברור. "סליחה על כל הבעיות, אה, ליאון. כדאי שתחזור הבייתה, היער הזה די מפחיד," הוא מסתובב אליי חזרה בחיוך. "בו!" הוא קורא ואז מתחיל לצחוק, חושף שיניים עקומות.
אני צוחק חזרה, מרגיש מוזר מכל השיחה. אתן לו לחשוב שאני עוזב, ואצטרך למצוא דרך אחרת להגיע לשם.
"דרך אגב, ליאון!" הוא קורא תוך כדי שאני מסתובב אחורה.
"שאלה קטנה," הוא ממשיך ומנפנף אצבע לעברי. "אתה לא במקרה, איך לנסח את זה, מזיז דברים עם המחשבה, נכון?" חיוכו נמחק והוא שולח מבט רציני.
אני בולע רוק וקופא במקומי. השניים שמאחוריו מתפרסים לצדדים, מתכוננים להקיף אותי. אם אחד מהם לא היה כל כך מרוכז בי והיה מסתכל על העץ שממש מאחוריו הוא היה מוצא את לוקאס.
אני ממשיך לבהות בעיניו הכהות של החייל, מנסה לא להפנות את המבט אל לוקאס. לא עולה בי תשובה מתאימה וכעת חושב שהייתי שמח נורא אם אחת היכולות שלי באמת הייתה לשון עם הרבה בטחון.
"בוא, ליאון. תבוא בשקט ונדבר במקום אחר," החייל ממשיך ומכוון אליי את נשקו. אולי זה הזמן להפסיק להיות עדין.
אני מחכה לרגע עד שהטלקינזיס שלי יתפוס את הנשקים של שלושתם, ומרגיש אחיזה נוספת. העובדה שלוקאס חשב על אותו רעיון מרגיעה אותי, כנראה שזה המעשה הנכון. בבת אחת שלושת הנשקים מזנקים למעלה מידיהם, הרצועות סביב גרונם מושכות את החיילים לפני שנקרעות.
אני מסתובב אל החייל מימני ודוחף אותו עם המחשבה לעבר העץ. השני נחבט בראשו עם ענף עבה שנופל מאחד העצים.
"אחד מהם כאן!" צורח החייל הקירח לפני ששני הכוחות שלנו דוחפים אותו אל העץ מאחוריו. ראשו נחבט בחזקה והא מסתחרר במקום לפני שנופל, ממש כמו בסרטים מצויירים.
"הלך יותר טוב ממה שציפיתי, לא כאילו נתפסנו או משהו," לוקאס ממלמל ונעמד לידי בעוד צעדים כבדים מגיחים מכיוונים שונים.
"זה הכיוון!" אני מצביע קדימה. "שם האבן נמצאת! נתפצל, אני אמשוך אחריי כמה שיותר ואתה תנסה להתגנב!"
"חושב שפספסת את העובדה שהיער כנראה מלא בהם!" הוא קורא ומסתכל סביב.
"אני ארוץ מספיק מהר כדי לעבור ביניהם אבל לאט מספיק בשביל שירדפו אחריי, אני סומך עליך לגבי השאר!" אני קורא ומתחיל לרוץ קדימה.
הרפלקסים שלי עוזרים לי לנווט בין העצים, להקיף אותם כך שכל מי שבאיזור יוכל לזהות את הצללית שלי נעה. "בהצלחה בלתפוס אותי!" אני קורא בזמן שחולף על פני שורה של כמה חיילים, קופץ חזרה מאחוריי העצים כדי להעלם משדה הראייה שלהם. כל כמה צעדים עוד אחד מגיח, אך מיד נדחף אחורה על ידי הטלקינזיס. אני מתמצא ביער מספיק טוב מכל הפעמים שהייתי בו, ועכשיו מרגיש את האימונים שלי משתלמים. זה מה שזה צריך להיות: עוד אימון.
בדיוק כמו שעשיתי בעבר, רצתי בין עצים וסלעים, הרמתי חפצים עם המחשבה תוך כדי וזרקתי אותם הצידה. ההבדל היחיד שהפעם הם אנשים שיכולים לזוז, אבל לא מספיק מהר.
לפתע אחד מהם מצליח להתנגש בי ואנחנו מתגלגלים אחורה, חול ועלים נדבקים לבגדיי. החייל שוכב מעליי, מצמיד אותי לאדמה ושולף סכין מאחוריו.
יש בי רצון להגיד לו שזה לא מאיים עליי. 'היה מישהו לפנייך שהרים עליי סכין, ותאמין לי, לעומת האימה שהוא משדר אתה נראה כמו ילד.'
במקום, אני מתרכז בכיס הצדדי של התיק הצהוב שעליי. אני מתרכז במים בבקבוק, מרגיש את הזרימה שלהם. הפקק מזנק קדימה, המים עולים כמו שוט וחובטים בידו של החייל שמחזיקה את הסכין.
הוא משחרר צעקת כאב, תופס ידו ומתגלגל הצידה. ארבעה חיילים מזנקים מאחוריי עצים, מכוונים עליי נשקים.
בבת אחת אני מעיף את הנשקים הצידה, שולח את השוט על פניהם ובורח לפני שהם מספיקים להגיב.
צעקות ופקודות עולות מתוך היער מסביבי, קולות של יריות מחרישות אוזניים גורמות לי לפחד שהם מצאו את לוקאס. אנחנו חייבים לצאת מכאן, עכשיו. אבל אם עשינו את כל הדרך הזאת ולא נמצא כלום, כל המאמץ שלנו ילך לבזבוז.
אני מקיף את אחד העצים ומתנגש בחייל שעומד שם. אני נופל אחורה, גבי שובר ענף נמוך.
החייל נעמד מיד ובידיים רועדות מכוון עליי את הנשק. שיערו בלונדיני קצוץ, הוא נמוך ועיניו כחולות. זיעה זולגת מפניו והוא לוקח צעד אחורה. הוא צעיר, לא יכול להיות מבוגר ממני ביותר משנה.
אני מניח את כפות ידיי על האדמה ומתחיל להתרומם, אך הוא דוחף את הנשק לעברי ומנסה לשלוח לי מבט מאיים. "אל תקום!" הוא קורא, קולו משקשק וחסר בטחון.
רק עכשיו אני מבין שכל החיילים האלה הם אנשים רגילים. הם מבצעים את ההוראות שהביאו להם, עושים את העבודה שלהם. אף אחד מהם לא ציפה להלחם במישהו עם כוחות על-טבעיים היום. הם לא עשו כלום כדי שזה יגיע להם.
"אני מצטער," אני לוחש ועם הטלקינזיס שולח את הנשק חזק לפניו. הוא לוקח צעד אחורה ונופל.
אני קם מהר ומביט סביב, מחכה לעוד חיילים שיקפצו. הכל נהיה שקט, שום צעקות, אין יריות. יכול להיות שהם הפסיקו לרדוף אחריי? בספק.
את תחושת הכיוון הצלחתי לאבד הודות לחיילים שמתנגשים בי או עומדים באמצע הדרך ומחכים שאתנגש בהם. אני לא בטוח באיזה כיוון אני אמור לרוץ כדי להגיע אל האבן, והתקווה שלי היא שלוקאס הצליח.
אני צועד בשקט ולאט, שומר על פרופיל נמוך. רוב הסיכויים שהם מסתתרים בין העצים, מחכים להתנפל עליי בהפתעה. המים יוצאים שוב מהבקבוק ומרחפים סביבי בצורת שוט, רק למקרה שאצטרך להשתמש בו בזמן שהטלקינזיס שלי עסוק במשהו אחר.
"יש שם מישהו!" צרחה נשמעת איפשהו לשמאלי, גורמת לי לקפוץ במקום ולהתחבא מאחוריי עץ. צעדים כבדים מתקדמים לא לכיווני, אלא דווקא לכיוון ההפוך.
אני מקווה שהם לא עלו על לוקאס, מקווה שהוא השתמש בטלקינזיס שלו כדי ליצור הסחת דעת לא כושלת הפעם.
"מצאתי!" קורא קול מאחוריי. אני שולח את השוט לעברו לפני שהמים מתנפצים באוויר, מרטיבים את הנער מולי.
"בזהירות!" צוחק לוקאס ומעביר יד בשיערו השחור, הפסים הכסופים נראים כמו גלים.
"אני אהרוג אותך," אני מסנן בעצבנות ומושך כמה שיותר מים ממנו חזרה אל הבקבוק.
"התגעגעתי אלייך גם," הוא מגחך ומניד את ראשו אחורה. "בהזדמנות זו אני רוצה להכיר לך שני חברים שלי," הוא אומר ומניף את ידו אל עבר אחד העצים, למקום בו שוכבים שני חיילים ללא הכרה.
"זה מעולף 1 וזה מעולף 2, חכה שתשמע את הבדיחות של מעולף 2!"
נהמה חלשה יוצאת מפיו של אחד החיילים וראשו מוטל הצידה. לוקאס בוהה בו לרגע לפני שמסתובב אליי. "לפעמים אנחנו קוראים למעולף 1 בכינוי 'לא-באמת-מעולף'. זה יוצר הרבה בעיות."
"זה באמת כל כך קשה לבקש ממך להיות רציני לכמה דקות ברצף?" אני מרים גבה ונועץ בו מבט.
"אין לך מושג עד כמה אני משתדל," הוא אומר בין חריקת שיניים, עדיין עם חיוך.
"בבקשה תגיד שלפחות אתה עדיין יודע לאיזה כיוון הצבעתי," אני אומר ונאנח.
"מקווה שזה," הוא אומר ומניד את ראשו ימינה, שולח מבט מהיר לוודא שהחיילים מאחורינו לא קמים.
אני מהנהן ומתחיל ללכת לידו, מדי פעם מציץ בין העצים לוודא שלא עוקבים אחרינו.
"שם," אני לוחש ומצביע על עץ עבה בהמשך. ראיתי אותו פעם אחת בלבד, אבל עדיין מצליח לזהות אותו בלי בעיה.
אנחנו מקיפים את העץ ואני מתכופף, משפשף עם ידי את האדמה, מקווה למצוא את האבן.
לוקאס מקיף אותו שוב ושוב, מוודא שאין אף חייל באיזור. "אשמח אם תמהר."
"אני מנסה," אני מסנן, מרגיש מתוסכל. אולי בכל זאת טעיתי.
רגע לפני שאני מאבד תקווה, ידי חולפת על פני אבן עגולה וחלקה. חיוך מתפשט על פניי כשאני מביט באבן, אפורה ובאותו גודל כמו שזכרתי.
"זו האבן, מאה אחוז."
"מה עכשיו?" הוא מביט בי ומתנשף.
אני מרים את מבטי אליו, לא בטוח מה להגיד. לא חשבתי יותר מדי על מה אני אעשה כשאמצא אותה, רק שאני צריך לעשות את זה. אני מביט חזרה באבן, מחכה לסימן. אצבעותיי נחות עליה, ובתוכי תקווה שהיא תזהר באותו אור כחול.
"אני יודע שאתה כאן, ילדון!" צורח קול גברי נמוך.
אנחנו מביטים אחד בשני מבוהלים. הקול לא רחוק מאיתנו.
'תשלוף את האבן,' לוקאס אומר ללא קול עם שפתיו.
אני מהנהן ומרכז את כל הטלקינזיס שלי באבן, אך כלום לא קורה. אני מרים אבן קטנה לצידי רק כדי לוודא שהכוחות שלי עובדים, אבל כשחוזר לאותה אבן, כלום.
לוקאס זורק עליי אבן קטנה עם הכוח שלו כדי להאיץ בי. אני נשאר לשבת מולה, מנסה להזיז אותה בכוח. אני תופס אותה עם שתי ידיי, משתמש בשילוב של כל כוחי הפיזי ושל הטלקינזיס.
לפתע אור כחול חלש יוצא מהאבן, ולפני שאני מספיק להגיד משהו הוא מתחזק ומהבהב.
"מצאתי אותך!" קורא הקול הנמוך.
"ברנדון, תכבה את זה!" לוקאס לוחש ומגן על עיניו עם הידיים.
אני לא בטוח מה לעשות, האור ממשיך להבהב בצורה חזקה, עיניי צורבות. אני עוצם אותן, ממשיך לנסות לשלוף את האבן עם הטלקינזיס.