The Legacy of the Numbers פרק 14

"דבר ראשון על הבוקר, אני ולוקאס נלך אל היער," אני אומר לאחרים.
אנחנו עומדים מחוץ לשער הבית, השעה כבר מאוחרת והשמיים שחורים. רק עכשיו אני מבחין עד כמה באמת חלש האור שיוצא מפנסי הרחוב.
צ'אד ולוקאס מהנהנים אך קייט רק עומדת בצד ומביטה בבית. היא הייתה שקטה מאז השיחה במרתף, כנראה עדיין לא מרוצה מכך שהיא נדחקה לצד. זה קשה לי לראות אותה עצובה ככה, אבל אני לא רוצה שהיא תפגע. אני אעשה הכל כדי לא לגרור אותה אל העולם שרג'יס נמצא בו.
"אני צריך מכם טובה, קייט וצ'אד."
היא מפנה אליי את מבטה והוא מרים גבה.
"ההורים שלכם היו קרובים לשלי. אני צריך לדעת אם אולי…" אני אומר אך לא בטוח איך להמשיך.
"אתה רוצה לדעת אם הם ידעו משהו על אמא שלך?" צ'אד שואל.
"אולי. כל דבר יכול לעזור," אני עונה ומושך בכתפיי.
"אני אשאל בבוקר," קייט אומרת ומהנהנת. "מבטיחה," היא מוסיפה.
"תודה."
"אני אנסה, אבל לא מבטיח כלום. היא לא בדיוק שמחה לדבר יותר מדי עליהם," צ'אד מגחך.
"הלוואי והייתי מאשים אותה."
"ואתה בטוח שאני יכול לקחת את זה?" הוא שואל ומרים את המעטפה החומה. לפני שיצאנו, הוא ביקש ממני לשמור את הדיסק, אמר שהוא רוצה להקשיב לו עוד פעם. אני לא בטוח מה כל כך מעניין אותו שם, אבל אני בהחלט לא רוצה לקחת את זה.
"תהנה," אני אומר ומסתובב אל לוקאס. "מה איתך?"
הוא קופץ במקום, השאלה שלי תופסת אותו בהפתעה. "מה? אה כן, לא, אין בעיה. דבר ראשון על הבוקר," הוא מהנהן. ההתנהגות שלו נהייתה מוזרה מאז ההקלטה. הוא בדרך כלל מפוקס, אז אני מניח שאו שהוא עייף או שעדיין מצפה שרוח תקפוץ עלינו בכל רגע.
"אז יש לנו תוכנית," אני פונה לכולם ומהנהן.

זה מרגיש מוזר לישון כאן שוב אחרי ששבועיים הייתי בדרכים. בפעם האחרונה ששכבתי על המזרן הזה לא הצלחתי להרדם, למזלי בעיקר, מפני שזה היה אותו הלילה בו רג'יס הופיע. אני בטוח שהיו מופיעים לי סיוטים אם לוקאס לא היה ישן בסלון.
ציפיתי שיקח לי הרבה זמן להרדם, וגם אז אתעורר בצרחות. אבל במציאות, נרדמתי מהר כל כך. אפילו סיוטים לא היו, אלא חלום מוזר.
אני צף שוב בחשיכה, אך הפעם זו החשיכה של העיר. אני מרחף מסביב לבית הישן, בזמנים שעוד גרנו בו לפי איך שהכל נראה מסודר.
אבי עומד ליד השער מתכונן לצאת, מחזיק בתיק יד שחור. אמי יוצאת מן הבית ומתקרבת אליו. הם מדברים כמה דקות לפני שהיא שולפת משהו, חפץ שנראה בצורת קוביה או תיבה, קשה לזהות מכאן.
"זה לקח, מה, כמה שנים כדי להפר את הנדרים שלנו?" הוא אומר וקולו מהדהד בראשי.
היא מחייכת אליו, לא אומרת מילה.
"טלקינזיס," קול נמוך ולא מוכר מציף את אוזניי. "זה הבסיס."
הקול צורם, גורם לי לכסות את אוזניי ולעצום עיניים. לאחר שהוא חולף, אני פוקח אותן וכעת עומד במרתף. שניהם עומדים בכניסה, מביטים בשולחן. אמי שולחת יד קדימה, מתרכזת. על השולחן ספר מרחף מעט, סנטימטרים בודדים.
"ברנדון."
אני מסב את ראשי ומולי עומד גבר גבוה, שיערו בלונדיני ארוך, נראה כמו רעמה של אריה. עיניו כחולות כהות, מבטן מציף אותי באנרגיה. הוא שרירי, לבוש בגדים אפורים בלויים, חולצתו ללא שרוולים.
מי אתה?
לוקח לי רגע להבין שהקול לא יוצא מפי. אני מנסה לשאול שוב, אך המילים לא עוזבות את שפתיי.
"ברנדון ליאון אנתראקס אלן," הוא ממשיך, קולו נמוך, אך שונה מהקול הקודם שדיבר על הטלקינזיס.

אני פוקח את עיניי, מתעורר לאט. בהתחלה הכל מרגיש מוזר, המציאות והחלום מתערבבים לרגע לפני שאני נכנס להכרה מלאה, נותן למה שראיתי להתפוגג. הדמות של הגבר נשארת לרגע בראשי. הוא נראה מוכר, אבל לא מצליח להבין למה.
כשאני יוצא מהחדר לוקאס כבר לבוש, נשען על הדלת שמובילה החוצה.
"מה השעה?" אני שואל בלחש.
"קצת אחרי שש," הוא אומר ומפהק. "אני אחכה למטה, רוצה טיפה אוויר."
אני מהנהן וצועד לכיוון חדר האמבטיה.
לוקח לי כמה דקות לצחצח את השיניים, לשטוף פנים, ללבוש חולצה אדומה ארוכה, ג'ינס כחול ארוך וזוג נעליים לא קרוע, להבדיל מהזוג שהיה עליי עד עכשיו. התחלה רגילה של בוקר רגיל. ספקות מתעוררות בי, מזהירות אותי שהשקט שקיוויתי שיהיה לי לא ישאר לעוד הרבה זמן.
אני ממלא שלושה בקבוקי מים. שניים מהם בשביל שיהיה לנו מה לשתות, אחד למקרה שאני אצטרך להיות יצירתי עם הכוחות שלי. אני לא יודע למה לצפות, מעדיף ללכת על בטוח.
כשאני יורד למדרכה, לוקאס וצ'אד מדברים ביניהם. אני לא בטוח למה צ'אד נמצא פה, ואני די מעוניין לדעת על מה השיחה. כשהוא מבחין בי הוא מסב אליי את מבטו, לוקאס אחריו.
השמש התחילה כבר לזרוח, הקרירות של הלילה נעלמת והצללים נסוגים לאיטם. תחושת מחנק עולה בי, מהסוג שמזהיר אותך שהיום הולך להיות חם.
"היי," צ'אד מהנהן לעברי, שיערו פרוע.
"היי, הכל טוב?"
"רק באתי לוודא שהכל בסדר," הוא עונה ומביט לרגע בלוקאס. "עוד לא יצא לי לשאול אותה, אעשה את זה ברגע שתתעורר."
"אני מעריך את זה."
"שנלך?" לוקאס מציע ומותח את ידיו.
אני מהנהן ומתחיל להוביל את הדרך אל היער שבתקווה יספק יותר תשובות מההקלטה.
"תהיו זהירים," צ'אד אומר.
"כמו תמיד," אני מניף את ידי וממשיך קדימה.

עברנו כבר יותר ממחצית הדרך כשהשעון בפלאפון מראה 7:06. חוץ מפעמיים שלוקאס רצה לשתות ומרגע אחד שבו התלוננו על החום, לא דיברנו הרבה.
"אתה שקט היום," אני אומר.
"מנסה להתרכז בצרחות של השיער שלך שמבקש שתגאל אותו מייסוריו," הוא ממלמל.
"לזה אני מתכוון," אני מגחך, "העלבונות שלך, לא אמרת כלום עד עכשיו. מה הבעיה?"
הוא נאנח ומשפיל את ראשו. אחרי כדקה הוא מרים את מבטו אליי. "צ'אד רצה לדבר איתי. לעמותך הוא כן הבחין במשהו שלא מסתדר."
"כמו?" אני שואל בהרמת גבה.
"ברנדון, זוכר כשאמא שלך, דרך אגב במעשה נכון לגמריי, טרקה את הדלת על אבא שלך? וכשהיא הרסה את הרכב?"
"זוכר."
"איך היא עשתה את זה?"
"עם טלקינזיס," אני עונה ומסתובב אליו. הוא לא מגיב, רק ממשיך להביט בי. לוקח לי רגע להבין את הכוונה, ואני עוצר במקום ועיניי נפערות.
"הכוחות שלנו הופיעו לפני שנה," הוא ממשיך ועוצר מולי. "לאמא שלך היו את הכוחות הרבה לפני."
אני מרגיש כל כך מטומטם שלוקאס היה צריך להגיד לי את זה בשביל שאבחין. בהקלטה כשהוא דיבר על הכוחות, הכל נשמע כל כך הגיוני. למה שלא יהיה לה טלקינזיס? אבל עכשיו, כשאני באמת משקיע בזה מחשבה, איך זה אפשרי?
"הוא הציע משהו לגבי הכוחות," לוקאס אומר וממשיך לצעוד קדימה, אני אחריו. "הוא חושב שהכל התחיל ממך."
"שהכוחות של כולם באו ממני?"
"משהו בסגנון. יש לי כמה ספקות אבל."
"אז מה אתה חושב?" אני שואל ומרים גבה.
"זו בסך הכל תיאוריה," הוא עונה ומושך בכתפיו.
"אוקיי."
הוא נאנח וחושב לרגע לפני שמדבר. "יש לך את היכולת לשלוט במים, נכון?"
אני מהנהן.
"אנחנו יכולים להניח שיש למישהו יכולת הפוכה מזו, את היכולת לשלוט באש?"
"הגיוני," אני עונה, חושב עד כמה הייתי מעדיף ליצור אש מאשר לשלוט במים.
"אז, אם נגיד שקיימים כוחות הפוכים, מה זה אומר על היכולת שלך ושל רג'יס לשאוב כוחות מאחרים?" הוא מפנה אליי את מבטו ומרים גבה.
אני נותן למילים שלו לשקוע לפני שעונה לו. "אתה חושב שלמישהו יש את היכולת להביא כוחות לאחרים."
"משער," הוא מתקן אותי ומגחך.
"זה אפשרי?"
"אני לא יודע ברנדון, אני חושב שאני מסבך את עצמי עם המחשבות האלו יותר מדי. עד לפני שבוע לא תיארתי לעצמי שקיימת יכולת לנטרל כוחות, ובטח שלא אחת שיכולה לשאוב אותם. אבל עכשיו הכל השתנה. אני מתכוון," לוקאס צוחק לרגע לפני שממשיך. "כל מה שאני יודע זה שאני, ולדעתי גם רג'יס, היינו אנשים רגילים לגמריי עד לפני שנה."
"אתה רומז שאני לא הייתי?" אני מחייך ומרים גבה.
הוא סורק אותי מכף רגל ועד ראש ואז מביט בעיניי. "אתה לא רוצה את התשובה לזה."
"אני רציני."
"ברנדון, לאמא שלך היו כוחות," הוא אומר ומפנה את מבטו קדימה. "לא סתם כוחות, אלא בדיוק כמו שלך. שליטה במים. זה לא צירוף מקרים לדעתי שמכל הכוחות שיכולים להיות בעולם יש לך בדיוק אותה יכולת כמו לה."
"אז אתה חושב שירשתי את הכוחות ממנה?"
"משער," הוא מתקן אותי שוב ונאנח. "אין לי מושג. הדבר היחיד שאני עוד איכשהו חושב שנכון זה שלא הכל התחיל בך."
"אז איפה אתה חושב שזה התחיל?" אני אומר וממהר לתקן את עצמי. "משער."
"בשביל זה בוא קודם כל נתחיל בך," הוא מסתובב אליי שוב.
"אבל לפניי… מה?" אני שואל וצוחק.
"עובדות: א, לאמא שלך היו כוחות הרבה לפני ששלנו הופיעו. ב, יש משהו ביער שהיא השאירה שגם אתה וגם אבא שלך טוענים שזה לא משהו נורמאלי. ג, אתה צריך לטפל בשיער שלך יותר, ו-ד, אבא שלך ידע על הכוחות שלה."
"אז אם נתעלם מ-ג ולא נדבר עליו אי פעם," אני מתחיל, חושב על כל הדברים שנאמרו. "אתה חוש- משער שמה שהיא השאירה ביער קשור לכוחות שלנו?"
"אולי. בתקווה שאם נמצא את זה, נוכל להבין מה הכוונה ב'הרגשה של בית'. ועוד משהו, ואת זה בודאות אתה לא תאהב," הוא אומר.
"כן, הבנתי כבר," אני מסנן מבלי לפגוש את מבטו. "אתה רוצה למצוא אותו."
"יש לו מידע ברנדון, מידע חשוב."
עם כמה שאני לא רוצה להסכים עם לוקאס, הוא צודק. יש עוד כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, וגם את מה שיודעים אנחנו לא מבינים עד הסוף. יכול להיות שהוא צודק, שאבא שלי הוא המפתח להבין את הכל.
"בהצלחה בלאתר אותו, זה לא קל," אני מסנן.
"אז בוא תקווה שהאור הזוהר יתן לנו מספיק תשובות, או שנמצא עוד הקלטה," הוא צוחק לרגע.