The Legacy of the Numbers פרק 10

אני ולוקאס צועדים לצד כביש, חשיכה מוחלטת מסביבנו.
אנחנו הולכים בדרך הזאת כבר כמה שעות, מצליחים לזהות צלליות של שלטים מדי פעם.
"מה לגבי זה?" הוא שואל ומצביע על שלט רחב לא רחוק מאיתנו.
אני מביט בשלט, מנסה לחשוב האם הוא מוכר לי. "לא," אני עונה לבסוף ונאנח, הוא אחריי.
ככה זה נמשך הרבה זמן, כל פעם הוא מפנה את תשומת ליבי למשהו אחר, מקווה שאולי אזכר שראיתי משהו בזמן שרצתי במהירות 200 קמ"ש או יותר.
"יהיה נחמד למצוא את הרכב," הוא ממלמל.
"אם הוא עדיין שם," אני אומר, נזכר באפשרות שהוא הציע לפני כן, שעוברי אורח התקשרו לרשויות לדווח על תאונה ורוב הסיכויים שהרכב כבר לא שם.
"היה יכול להיות נחמד אם הרוצח היה מביא אותו ולא היינו צריכים לחפש."
אני מהנהן וחושב שוב על המפגש איתו. עוד לא סיפרתי ללוקאס כל מה שקרה, חלק ממני עדיין מלא בחרדות.
"לגבי הרוצח," אני אומר ומבחין בשלט נוסף. לוקאס מצביע לעברו ואני ישר מניד את ראשי לשלילה, בטוח שגם אם אתאמץ, בודאות לא אצליח להזכר בשלט ריק גם אם ראיתי אותו.
"הוא אמר לי מה השם שלו."
"עשיתם שיחת היכרות?" הוא שואל ומרים גבה.
"משהו כזה. זה… מורכב."
"ברנדון, רודף אחרינו רוצח עם כוחות על שמוצא אותנו בלי שום הסבר הגיוני, מה פה לא יכול להיות מורכב?" הוא אומר ומגחך.
"יש לי הסבר, לא יודע עד כמה הגיוני," אני אומר, וזה גורם לו לעצור במקום ולבהות בי.
"על מה אתה מדבר?"
אני לוקח נשימה ארוכה. "זוכר שאמרת לי שדיברתי מתוך שינה?"
"כן, נראית כאילו שד נכנס בך," הוא מגחך.
"בחלום, או בסיוט, מה שזה לא היה, אני חושב שגיליתי לרוצח את הכוחות שלי."
"ומזה אתה מסיק מה?" הוא שואל במבט מבולבל.
"אני לא בטוח בעצמי, אבל אני חושב שהוא נכנס לי לתוך החלום," אני עונה, לא יודע אם משהו ממה שאני אומר נשמע הגיוני.
"ברור, כל הזמן אני מדבר עם אנשים בעולם החלומות. מנסה לשמור על קשר פעם בשבועיים," הוא נאנח וממשיך לצעוד קדימה.
"אני רציני," אני מתעקש וצועד לידו. "חוץ מזה, זה באמת נשמע כל כך מוזר? עם כל מה שקורה מסביבנו, דווקא היכולת לתקשר בחלומות היא לא הגיונית?"
הוא נאנח וחוזר להביט בי. "להגיד את האמת, אני לא יודע. יכול להיות שכן, ואולי זה יסביר איך הוא מצא אותנו. אני באמת לא יודע למה הכוחות האלה מסוגלים ולמה לא. אני מניח שפשוט, תמיד ניסיתי להסביר אותם בצורה מדעית כלשהי, אתה יודע?"
אני מהנהן, נזכר ביום שלפני כן, כשהוא שיער שהכוחות שלו קשורים בהאצת תהליכים כימיים. משהו בי מתכווץ כשאני נזכר בשאר הפרטים.
"יש עוד," אני לוחש.
"מה? כוח שאתה חושב שיש לו?"
"כוח שאני יודע שיש לו," אני מנמיך את קולי מה שגורם לו להביט בי בבהלה.
"אני… לוקאס, איך הכוחות שלנו עובדים?" אני שואל.
"שאלת המיליון ברנדון, ואתה לא הראשון ששואל אותה," הוא מגחך, מתעלם מהמתח שהיה.
כשאני מבין שאין לי דרך להסביר את ההרגשה, אני מחליט פשוט להגיד את זה. "אני חושב שהוא יכול לנטרל את הכוחות שלנו, ואני בטוח שהוא יכול לשאוב אותם."
הוא קופא במקום ופוער את עיניו. הוא מסב את ראשו אליי, ממצמץ מהר.
"מה אמרת?"
"הוא אמר לי את זה בפירוש שהוא יכול לשאוב כוחות. ולגבי נטרול כוחות זה מה שהרגשתי, לוקאס. בכל המפגשים שלנו, הוא תמיד עשה את זה."
אנחנו בוהים אחד בשני לכמה רגעים.
"הא," הוא פולט, מעכל את המידע שזרקתי עליו.
"אז, רק כדי להבין," הוא תופס במצחו. "אתה חושב ש- ותקן אותי אם אני טועה- הרוצח שלנו מסוגל ל: א, להכנס לנו לחלומות ולהוציא את כל המידע שהוא רוצה מאיתנו. ב, לנטרל את הכוחות שלנו. ו- שוב, תקן אותי אם אני טועה- ג, לשאוב מאיתנו את הכוחות?" הוא מרים אליי מבט מבולבל, לא מחביא עד כמה הוא סקפטי לגבי כל זה.
"זה נשמע מוזר לוקאס, תאמין לי שאני אפילו לא מבין את כל זה," אני אומר ברצינות ומביט לתוך עיניו. "אבל אני בטוח בזה. יש לו כוחות יותר מסוכנים מלכל אחד אחר. הוא יכול לנטרל את הכוחות לזמן קצר, הוא עשה לי את זה כבר ארבע פעמים. הוא גם יכול לשאוב כוחות, הוא ניסה לעשות לי את זה בפעם האחרונה."
"אז איך זה שהוא לא הצליח?" הוא בוחן אותי בחשדנות.
אני נושך את השפה התחתונה, לא בטוח איך להגיד את מה שהטריד אותי כל הזמן הזה.
"על פי מה שהוא אומר, ואין לי דרך לוודא את זה, גם לי יש את הכוח הזה."
לוקאס בהתחלה לא מגיב, ממשיך להביט בי לרגע. לאט לאט עיניו נפערות והוא לוקח צעד אחורה.
"אתה… ברנדון?" הוא שואל באיטיות. "אתה יכול… אתה יודע?"
אני מניד את ראשי. "אין לי מושג לוקאס, באמת שאין לי. זה רק מה שהוא אמר. כשהוא ניסה לשאוב את הכוחות ממני איזשהו זרם עבר בי, אני מניח שגם בו, ושנינו נפלנו אחורה. רק אז הוא סיפר לי את זה."
הוא לא עונה, ממשיך להביט בי.
"אני נשבע שאני לא יודע על זה כלום, אני באמת לא מבין מה קרה שם," אני ממשיך, מתחנן שהוא יגיד משהו, כל דבר.
"אני מאמין לך," הוא אומר ומהנהן. למרות זאת, הוא ממשיך לבהות בי, מנסה לשמור על מרחק.
"לוקאס, הכל קרה שם כל כך מהר, המוח שלי עדיין לא קלט את הדבר הזה. אני מנסה להבין בעצמי אבל לא יודע מה לחשוב יותר," אני אומר, מבוהל. זה נכון, הכל קרה בבת אחת וזה עדיין מלחיץ אותי.
הוא לוקח נשימה ארוכה ומתחיל לצעוד.
"וואוו. זה חתיכת מטען. אנחנו בהחלט נצטרך רגע לשבת על כל זה," הוא צוחק.
אני מהנהן, שומר על מרחק, מנסה שלא להבהיל אותו.
הוא מסב אליי את ראשו ומבחין שלקחתי צעד ממנו, ובמהירות שולח את ידו מסביב לכתפי הרחוקה ממנו ומתקרב.
"תרגע, הכל טוב. מודה שתפסת אותי בהפתעה, אבל אנחנו בסדר," הוא אומר ומחייך.
"אתה בטוח?"
"יותר בטוח ממה שאתה היית כנראה בבגדים שלבשת כשפגשתי אותך."
זה גורם לי לצחוק רגע, בעיקר מהקלה. זה אותו לוקאס הבדחן.
"עכשיו ברצינות," הוא אומר ומוריד את ידו. "איך אנחנו אמורים לנצח מישהו שיכול לנטרל את הכוחות שלנו ועדיין להשתמש בשלו?"
"אני לא בטוח, לדעתי זה רק לזמן מסויים," אני אומר. "בכל הפעמים שזה קרה, זה עבר אחרי דקה-שתיים."
"אוקיי, זו התחלה." הוא מהנהן. "אגב, אמרת משהו על השם שלו?"
"הוא אמר שקוראים לו רג'יס, אמר גם משהו על שם מקולל," אני עונה.
"רג'יס," הוא חוזר אחריי. "לא שם רגיל."
זה גורם לי לחשוב רגע על איך הוא הגיב כשהוא גילה שקוראים לי ברנדון. 'זה שם רגיל'. מה זה אומר בכלל?

"מדהים," לוקאס לוחש כשאנחנו מזהים מרחוק ניידת משטרה עם אורותיה המהבהבים, סרט קשור מסביב לעצים ולגדר בצד הכביש, מקיף את הג'יפ ההפוך.
"מה עכשיו?" אני נאנח ומביט בו.
הוא ממשיך להביט ברכב בשתיקה ואז מסתובב אליי. "אתה לא חושב שנוכל להסיע אותו, נכון?"
"רק אם אתה רוצה להתחיל להסביר את עצמך בפניהם."
הוא נאנח, מסב את פניו חזרה אל הרכב. "עברתי איתו כל כך הרבה."
אני משפיל את ראשי כשאני נזכר שזו מתנה מהוריו. אני בטוח שזה קשה.
"טוב," הוא אומר לבסוף, עצבות בקולו. "המינימום זה להוציא את הדברים משם. אנחנו לא נמשיך ככה בלי ציוד."
"איך אתה רוצה לעשות את זה?"
"יש לך מהירות-על וטלקינזיס, לא?" הוא מרים גבה ומסתכל עליי.
"ומה לך יש?"
"לשון והרבה בטחון."

"היי! מה זה כל זה?" לוקאס שואל ופורס את ידיו לצדדים בעודו מתקרב אל השוטרים.
אני מתגנב מסביב, מתקדם מכיוון העצים. החושך הזה בלתי נסבל וההבזקים מאור הניידת מכאיבים לעיניי. אני מתרכז ברכב עם המחשבה, מרגיש את החלונות והדלתות פתוחים.
רמת הטלקינזיס שלי לא מאפשרת לי להרגיש חפצים שלא בשדה הראייה שלי או שחבויים מבפנים, מה שאומר שאני צריך להכנס לתוך הרכב בשביל למצוא את מה שאני מחפש.
"אז מצאתם את האידיוט?" לוקאס קורא, ממשיך להעסיק את השוטרים בתקווה שכל מי שנמצא בזירה יפנה את תשומת ליבו אליו.
כשאני בטוח שאף אחד לא מסתכל, אני רץ כמה שיותר מהר לכיוון הג'יפ. דרך החלון אני מצליח לזהות את התיק הצהוב שלי, מזוודה שחורה גדולה כפי שלוקאס תיאר אותה ואת הפנס שכעת שבור.
אני שולף אותם עם הטלקינזיס, מתרחק לאט מהרכב.
"היי! מי אתה?" קורא אחד השוטרים ופנס מופנה אליי.
"כמובן," אני לוחש, במהירות מניח את התיק על כתפי, תופס את המזוודה ומתחיל לרוץ אל תוך היער.
"אחריו!" קורא אחד מהם, ומרחוק קולו של לוקאס נשמע. "אל תתנו לו לברוח!"
שמח תמיד לדעת שאתה בצד שלי, לוקאס.

אחרי כמה דקות אנחנו נפגשים בצד הכביש, לא רחוק מהשלט הריק שלידו דיברתי על רג'יס.
"אז הצלחת לברוח," הוא תופח על כתפי. "בוא נקווה שנצליח לעזוב את האיזור לפני שהם ישיגו אותנו."
"איך אתה עזבת מבלי שתיחקרו אותך?" אני שואל בהרמת גבה.
"אמרתי לך כבר, לשון והרבה בטחון," הוא קורץ.
"התחמקת בזמן שהם היו עסוקים בי?"
"כאילו שכחו שאני קיים."
אני מוסר לו את המזוודה השחורה, יותר משמח להפתר מהמשקל. הריצה התישה אותי, במיוחד כשהייתי צריך לסחוב עליי את כל הדברים שהוצאתי.
"מושלם," הוא מניח אותה על האדמה, פותח ושולף שתי פחיות.
"לרוויה," הוא זורק לעברי אחת.
"רגע," אני עוצר ומביט בו. "כשאמרת שהציוד שחשוב לך נמצא במזוודה-"
"אספקה של נוזלים היא בהחלט דבר חשוב," הוא מהנהן ונעמד.
אני בוהה בו, עיניי פעורות. "אתה לא רציני."
"יותר מהחיים עצמם," הוא מהנהן ופותח את הפחית. קצף רב עולה ממנה וכל הנוזל עולה ונשפך לאדמה.
"אתם בטח צוחקים עליי!" הוא קורא ומנער את ידו.
אני מגלגל את עיניי, פותח את הפחית שלי ומשתמש בכוחות המים כדי להשאיר את הנוזל בפנים.
"אז מה התוכנית הלאה?" הוא שואל בזמן שמנסה לשתות ממה שנשאר.
אני לוגם מהפחית שלי לפני שעונה. "חשבתי על זה. אם הוא באמת יכול למצוא אותנו לא משנה מה, אין לנו טעם לברוח. חוץ מזה נראה שהוא יעזוב אותנו בשקט לזמן הקרוב אחרי שהוא לא הצליח לשאוב ממני את הכוחות."
"זה תמיד מייאש אותי גם," לוקאס אומר ומהנהן.
"יש משהו שאני רוצה לעשות. קני…" אני עוצר את עצמי ונראה שלוקאס נושך בשפתיו.
"קני אמר לי משהו על אמא שלי. אני לא הצלחתי להבין למה הוא התכוון, אבל הוא ניסה לספר לי משהו עליה."
"מה זאת אומרת?"
"אמא שלי נפטרה לפני שש שנים."
הוא נרתע לאחור, ועכשיו אני מבין שיש הרבה שאנחנו לא יודעים אחד על השני, מלבד הכוחות.
"מצטער לשמוע," הוא לוחש.
"כן. יש הרבה דברים שלא ידעתי עליה, וקני ניסה לספר לי, אבל לא הספיק. אני רוצה לקחת את רגע המנוחה שיש לנו ולחזור לקליפורניה, אל הבית הישן שלי. אני רוצה לחפש תשובות."
הוא מהנהן, ממשיך להביט בי.
"זו הולכת להיות דרך ארוכה."
"אני יודע," אני אומר.
"אז כדאי שנתחיל ללכת," הוא מוסיף ותופס את המזוודה בידית.
"אתה לא חייב לבוא איתי," אני אומר, חלק בי מקווה שהוא דווקא יצטרף.
"ולסכן את זה שאף אחד לא יצחק עלייך?" הוא שואל ומצקצק בלשונו. "לא יכול לעשות לך דבר כזה."
אני מחייך, שמח שלא אשאר לבד. עכשיו רק נשאר למצוא איך נגיע לשם. איך לחזור.

"אל תסתובבי עד מאוחר!" קוראת אמי בזמן שהדלת נפתחת.
"מבטיחה!" אני קוראת חזרה, סוגרת את הדלת.
אני יוצאת מהשער הנמוך בקצה השביל ופונה ימינה. לאחר כמה צעדים אני מרימה את ראשי, מביטה בבית הלבן הישן שעומד שם.
הוא מלוכלך ומאובק, הדשא מסביבו גבוה ומבולגן. בצד הבית נמצאות דלתות זכוכית שמשקיפות אל הסלון, ואני מקיפה אותו רק בשביל להסתכל פנימה.
הכל נראה בדיוק כמו שהוא. כל הרהיטים במקומם, מאובקים. אני נאנחת כשאני מביטה בשולחן העץ הרחב, מעלה זכרונות ישנים.
הזמנים האלה עברו, קייט. ברנדון לעולם לא יחזור לשם.