Edward ScissorHands
-_- הערות והארות בבקשה. -_-

The Game Of Life-1

Edward ScissorHands 21/05/2015 557 צפיות תגובה אחת
-_- הערות והארות בבקשה. -_-

"מריסה." האישה טעמה השם בקול נפלא מדי.
דמעות זלגו מעיני הילדה, מוסיפות לעיניה הירוקות ברק טורקיז. "את יכולה ללכת, מיקרה." ציוותה והאישה המפחידה ותכולת העיניים עזבה, מעיפה לאחור מבט מרתיע.
"היא מפחידה אותך?" שאלה האישה. מריסה הנהנה בהיסוס. "היא אמרה לך דברים מפחידים?" מריסה שוב הנהנה. "אדבר איתה." הבטיחה.
האישה נעצה במריסה עיניים כסופות ומנצנצות. "מה היא אמרה לך לעשות?" מעיין הדמעות של מריסה התייבש ושפתה התחתונה רעדה.
"ה-היא גרמה לי ל…להר-רוג את אמא……" מריסה רעדה. "אני מצטערת על אובדנך." אמרה בקול קפוא.
"לא! את לא! היא עובדת בשבילך! זאת אשמתך!" זעקה הילדה בחמת זעם.
"אכן רבת ערך," מלמלה האישה.
בציפורן מטופחת ומושלמת נקשה האישה על בדולח קטן שיצר דנדון בודד וצלול. משרת מיהר פנימה וקד לאישה בזריזות.
"מריסה הרגה את אמה. התייחס אליה בהתאם." המשרת פנה אל מריסה בבעתה ברורה וקד לה קידה עמוקה וממושכת.
"אחרי, עלמתי." ביקש המשרת והחל לצעוד. מריסה הלכה מאחוריו באטימות והם עלו, ועלו, ועלו, ועלו. המשרת פתח לפניה דלת נאה ונכנס אחריה. החדר היה עצום. שטיחים פרוותיים על כל הרצפה. מיטת אפיריון ענקית צמודה לאחד מקירות החדר. חדר ארונות כה עמוק עד כי מריסה חא ראתה את הקצה שלו.שדה גדולה עם אינספור מגירות ומראה גדולה ומבריקה. חדר אמבט. ציורי נוף מרהיבים.
אבל חושיה של מריבה היו קהים מדי בשביל להתפעל מכל היופי והיוקרה. כשהמשרת הפציר בה לפשוט את בגדיה בשביל להלביש אותה במשהו אחר שלא היה מלוכלך כולו בדם שילחה אותו מריסה בגסות. כשנס על נפשו צנחה מריסה על שטיח ובהתה סביבה באטימות רגשית.
היא לא ידעה אם עברו דקות או שעות.
משרת חדש הופיע והפשיט את מריסה בנחישות. הוא רחץ סיבן קרצף וחפף את מריסה והלביש את הילדה בשמלה שחורה ונאה, הבריש את שיערה הזהוב וסידר אותו בתלתלים על כתפיה הצנומות של הילדה, ענד לה שרשרת כסופה עם וורד עדין, ניקב את אוזניה ותקע בהן עגילי פנינה, הנעיל אותה בסנדלים עדינים ויפים, שם סומק עדין לחייה החיוורות, הדגיש את עיניה הירוקות על ידי משיחת ריסיה בחומר שחור, משח את שפתיה במשהו שקוף שהבריק ומילא את שפתיה הסדוקות והצעיד אותה במרץ אל עבר אולם סעודות מפואר. באולם ישבו ילדות רבות בגילים מגוונים במלבושים מהודרים.
המשרת הורה על מריסה לעמוד בפינה נסתרת ליד שולחן גדול על בימה מוגבהת מעט שניצב מול כל שאר השולחנות עד שיקראו בשמה.
האישה שעליה צעקה מריסה קודם לכן צעדה אל עבר הכיסא הגדול והמפואר ביותר ונעמדה לצדו.
כל הפטפוטים נדמו וכולן הרימו את מבטן אל עבר האישה. האישה לבשה שמלה ירוקה ועמוקה ושערה החום כהה היה חלק ומנצנץ.
"מצטרפת אלינו חברה חדשה." הכריזה האישה בקולה המצלצל והנעים עד כאב.
"היא חשובה. וחזקה. התייחסו אליה בכבוד." היא הביטה באיום צונן ומפחיד בכל הבנות הדוממות. "אני אדע אם לא תתייחסו אליה כראוי."
"קבלו את מריסה!" ברגליים רובוטיות כמעט צעדה מריסה אל עבר האישה ונעמדה ממנה במרחק קריר.
תרועות ומחיאות כפיים נשמעו. "שבי לימיני." ציוותה האישה ומריסה התיישבה. אוכל הוגש ומריסה רק נעצה מבט ריק בצלחתה העמוסה בכרעי עוף, פירה, לחם, וקערת מרק בצל. בסוף הערב מריסה נעמדה בחוסר נוחות. היא שוב הרגישה כמו ילדה בת שבע בסך הכל, שברגע זה סבלה מחוסר-ידיעה-איפה-לעזאזל-החדר-שלי-נמצא.
ילדה שנראתה כבת עשר ניגשה אליה וחייכה. מריסה בהתה בנקודה מרוחקת. "היי." אמרה הילדה. השתיקה של מריסה רעמה. הילדה נראתה מאוכזבת והלכה משם.

המשרת שהלביש אותה בא אליה והוביל אותה אל חדרה. המשרת הפשיט את מריסה ועזב את החדר. מריסה לבשה משהו שנראה כמו כתונת ונשכבה על המיטה בלי להתכסות בשמיכה העבה, בוהה בנקודה עמומה. דמעות שוב זלגו על לחייה. אמא.


תגובות (1)

זה מושלם כמו כל הסיפורים שלך!! אני ממש מצטערת שלא יוצא לי להגיב לך יותר, המחשב שלי ממש דפוק.

22/05/2015 13:20
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך