RE-dog פרק 2: "לגונה"

הם הרגו אותה זה לא יכול להיות אחרת. אני יודע שזה הם. אני בטוח. הם עוד ישלמו על זה.

אני זוכר כשהייתי עוד תמים וחיכיתי לאור הקטן והמלטף של החדר כשהיא הייתה מדליקה את נורת חדרי ונכנסת להשקים אותי, הייתי מצפה לחיבוקה מלא הרוך. היום כל רגע של געגוע לאותו רוך מגביר את ייצרי טעבתי כלפי הממשל המאושר המעמיד פניו וממשיך בתוכניותיו כאילו המוות אינו אירע מעולם.

"לאן את הולכת?" שאל אבי כשהביט בה במבטו החדור ומלא הפליאה.
"לעבודה." היא השיבה בנינוחות יתרה. היה זה הרגע המלחיץ ביותר בחיי כששמעתי לראשונה את אמי כה רגועה. בדרך כלל, בכל פעם שמסכת הלחץ עוטה את גופה, היא אינה מרבה להירגע וללכת כה שלווה כמו באותו היום לעבודתה, אלא נסה בחיפזון מבלי להשיב בלו מאית השניה הקטנה ביותר העלולה להתבזבז על תשובה. היא מספיקה להעלם עוד לפני שאבי מספיק לשאול את אותה שאלה הצפויה מראש שלא כמו היום- לכן היה זה חשוד.
אני הרגשתי חוסר נינוחות ומצפוני אינו הרבה להשקיט. באותו הרגע כשאבי הרהר והטלוויזיה הנמצאת על ערוץ החדשות השמיעו את קולם כל מילה ולו המילה הקטנה והלא חשובה הפחידו אותי והאלו בי ספיקולציות טורדניות שאולי עלול להתרחש דבר מה איום היום. הם אולי יקראו לזה חוש שישי אני קורא לזה "חוש המוות". כל כך פחדתי שזה עלול להוביל למשהו קיצוני- מוות. לכן קראתי לחוש זה מוות. מה שיותר היה מוזר הוא העובדה שאותו חוש גרם למות חושיי ותחושותיי. צמרמורת כיסתה את ידיי ורגלי כששערותי בגופי סמרו מאותה מחשבה, מאותו חוש המוות.

אמי לא ידעה שאני מזה זמן רב עוקב אחריה ואחרי עבודתה. היא קוראת לזה "עבודה סודית" בפני אבי כשאני אינני מאזין להם, כשהיא מספרת זאת בחדרי חדרים. לי היא אומרת שהיא עובדת בפוליטיקה כסגנית של אחת המפלגות המועמדות לראשות הממשלה, שאז השלטון היה דמוקרטי. אני לא האמנתי לה. ידעתי שהיא שיקרה. לא קשה להבחין בקולה הרופס והמגמגם כשהיא משקרת. היא הייתה שקרנית גרועה מאז ומעולם, עוד כשניסתה לשקר למורתי בכיתה א' על כך שלא יכלה להגיע לאסיפת הורים, כי היו עיכובים בכבישים משום שקוף ברח מגן החיות.
אני לא יודע אם היא שיקרה בכוונה מולי ומול מורתי לשעבר, אבל אני יודע שהיא הייתה אחת הסוכנות בדרגים הבכירים של מפלגה גדולה וכוחנית באותה תקופה וקשה לפספס גם איזו מפלגה- "אינפיניטי"- אותה מפלגה שהבטיחה "אינפיניטי" הבטחות שלא התקיימו מעולם. הם לא התקיימו מעולם והתושבים ממשיכים להעריץ אותם ולעשות את שתאווה נפשו של הממשל. הזויים.

אחרי שנמלטה בשלוותה החשודה ל"עבודתה", עקבתי אחריה מבלי לעורר חשד אצל אבי. כך נמלטתי מביתי במהירות אחרי אמי מבלי למשוך את תשומת לבה. לאחר כמה דקות של המתנה ליד אותו בית קפה מוצף התושבים הנמצא שלושה רחובות מביתי הבחנתי בו ניגש אליה, באדם אלמוני בעל שיער שטני, גבוה, כשעל עיניו משקפי שמש בהירות ובעלות מסגרת כחולה המותאמת לחולצת הטי שרט הכחלחלה המוסתרת על ידי ג'קטו השחור אשר מסתירות את עיניו התכולות.
היא שוחחה עימו כמה דקות שבהם השיחה נראתה די רגועה ושגרתית. אני לא יכלתי להוריד את עיני ממנה. אני כל כך אוהב אותה שאני פוחד לאבד אותה. אני פוחד שאם שניה אחד אני אוריד את עיני ממנה עלול יהיה לקרות לה משהו שלא אוכל לעשות לגביו דבר.
לפתע רכב שחור וגדול הנראה כג'יפ הגיע מול בית הקפה וסמל "אינפיניטי" שנמצא על דלתו האחורית של הרכב בלט והקשה ממני לפספסו. שניהם קמו בחיפזון ונמלטו משם אל פנים הרכב. זה היה הרגע המלחיץ ביותר בחיי, 'שיט', קראתי בקול עצבני ולחוץ מאחורי קירות בית הקפה בהם הבטתי בשיחתה של אמי עם האלמוני. אני במהירות אצתי לכיוון הכביש עצרתי את המונית הראשונה שהבחנתי בה עם שריקתי הצורמת וידי הימינית אשר התנוססה לגובה, עליתי ונסעתי בעקבות הרכב השחור החשוד.
הרגשתי שהם במרדף ואני הרודף. בתוכי ידעתי שאמי היא הרדופה והאדם שלקח אותה הוא הרודף. עברנו את כל הרחובות האפשריים מהצרים ביותר והריקים מתושבים עד המאוכלסים שמבניהם, עד שלאחר כמה דקות של מעקב אחריהם הרכב נכנס לאחד הרחובות הסואנים של העיר כשהוא עבר בצהוב את צומת הכבישים. המכוניות של הכביש השני באותו הצומת עברו וחסמו את המעבר ושדה הראיה שלי אליהם.
היו אלה אותם שניות שקטות הארוכות בחיי שבהם הלב שלי פעם נורא בחוזקה. קוויתי שזה אולי בגידה אבל פחדתי שאולי מדובר במעשה אחר.
"נו? לאן לנסוע?" האיץ בי הנהג כשאני הרהרתי לאן היא יכלה לנסוע.
"אה..," גימגמתי לו כתשובה.
"זה לא הולך ככה. יש לי עוד לקוחות שמחכים לי. יש לך מקום שאתה צריך לנסוע, כן או לא?" אמר הנהג ברוגז כשהוא מנופף את ידיו לכל העברים ואני לא ידעתי לענות לו. דממה נשמעה ורק השערות התרוצצו במוחי והפרו את השקט בשיחתי עם הנהג. לפתע נזכרתי בתוכנה אשר פיתחתי המשמשת כמעקב אחרי ניידו של אדם מסוים.
"אני אשלם לך כפול ממה שיופיע לך במונה," השבתי בהתלהבות, חדור מטרה, והוא כתעבתן ככל אדם הרפה את כעסו והמתין למופת. אני באותו זמן חיפשתי את אותותיו של ניידה של אמי. לפתע האות בניידי החל להבהב, 'לגונה?' שאלתי את עצמי בפליאה, "מה יש לה לחפש שם?" אמרתי בקול כשלפתע קולו של הנהג הגיח להרהורי, "מה אמרת?" שאל הנהג ומיד השבתי מבלי לתהות לגבי העובדה שהרהרתי בקול, "סע ללגונה הקרובה לאזור." היה ניתן לחוש בכריזמטיות כשפיציתי את פי לעבר הנהג, כשאיתן גם את רעידות קולי הנלחץ.
הוא ענה ככלב ממושמע "אין בעיה." בנחרצות ונסענו לעבר היעד.
"תודה רבה." שילמתי כשהגענו ליעד, הוא נחפז להימלט לעבר המטרה הבאה אותה הוא יעשוק ורצתי לעבר היעד.
כשהגעתי הבחנתי בהתקהלות רבה, התקרבתי וניסיתי להשתחל דרך אותה חומת אנשים אשר הצטופפותם הרבה הייתה דביקה כמסטיק לעוס ישן וגמיש.
הבחנתי בה שם. הבטתי בה. היא נראתה כמלכה עם שיערה השחרחר מלא הברק כששלולית אדומה כשריד מלכות עטפה אותה. הייתה היא שכובה שם, על שביל רעפי העץ באותה לגונה ארורה ליד הים כשדמה טיפטף מבין חריצי רעפי העץ בשביל אל אחד הסלעים בחוף הים.
"אמא!" צעקתי לשמיים כשהתייפחתי ודמעות אשר זולגו מעיני ניקו את דמה של אמי מפניה המאופרות.
באותו יום הבטחתי, נדרתי. "הם ישלמו על זה! מי שהם לא יהיו". "אינפיניטי" הסמל שאודף אותי. "הם ישלמו על זה." המשכתי לצעוק.