Power Tree

"בואי לורסי." אמר אבי ותפס בידי הקטנה. הנהנתי ודילגתי על אבן אחת שהפריעה לדרכי.
"לורסי, למה את לא מדברת?" תמה אבי ופרע את שיערי.
"באבי, אני בת שלוש." אמרתי בקול מעוות וצחקתי.
"כנראה ששחכתי, קטנה שלי." אמר והרים אותי על ידיו. הוא ליטף את שיערי הדק. צחקקתי לעצמי שוב.
"באבי, תראה!" אמרתי ושלפתי מכיס הסוודר שלי את ידי השניה, הצבעתי על עץ עתיק שעליו נחה ציפור יפהפייה. הוא הניח אותי על האדמה.
"לורסי, אני מצטער, אבל אין לי עוד ברירה. החל מהרגע הזה- כלום לא ניתן לשינוי." הוא אמר ונמלט משם. השאיר אותי, ילדה קטנה בת שלוש, להתמודד עם העולם. אותי, את העץ ואת הציפור היפהפיה.
"ציפורי, עץ, כנראה שנשארנו לבד." אמרתי. הייתי ילדה חכמה, מעל הממוצע. עייני התכולות הביטו בעץ ונמלאו אליו חמלה. זה היה עץ מיוחד, שונה. כשלפתע, הרגשתי צורך לחבק את העץ. קמתי על רגליי, הצמדתי את ראשי ואת ידיי לעץ וחיבקתי אותו, פשוט ככה. כשלפתע גלים עוצמתיים הכו במוחי.
"לורסי, זה הייעוד שלך. בעוד 17 שנה את תעמדי כאן שוב, ותצילי את העולם." לחשה הציפור באוזניי והתעופפה לה משם. הבטתי במקום בו עמד העץ, אבל הוא לא היה שם.
————————————————–
"לורסי, בעוד שלושה חודשים יום ההולדת שלך, את תהיי בת 20 ותעזבי את בית המחסה." לחשה לאוזניי המטפלת וליטפה את ראשי. ושוב, אותם גלים עוצמתיים שפוגעים במוחי ככל שיום ההולדת שלי מתקרבת.