Painful past will never change. But you decide on your future [פרק 1]

עמדתי מסתכל סביב ,הכול היה מלא בדם. הכול היה הרוס. הכול היה שחור. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לזוז. רק לעמוד שם ולהסתכל על הזוועה הזאת. להסתכל על המשפחה שלי שוכבת חסרת חיים על הרצפה. לא זזתי ,קפאתי במקום. יודע שהמוות שלי קרב. יודע שעלי לברוח. להתחיל לזוז. שאסור עלי להישאר כאן. שאסור לי כי אני יוכל למות. כי זה מסוכן. אך לא זזתי ,אפילו לא סנטימטר אחד. הבנתי שכאשר עשיתי בחירה זאת נגזר גורלי המר. שמעתי את הרעש של הרצפה החורקת. ידעתי שהסכנה כאן ,שהיא עומדת מאחורי. ידעתי שהסוף הגיע. ידעתי זאת. נשמתי עמוק והסתובבתי מלא פחד ,כולי רועד. מפוחד. המראות המפחידות של משפחתי היו הדבר היחיד שראיתי. שום דבר אחר לא היה שם. שום דבר. לא הבנתי מה קורה פה. הסתובבתי בחזרה וראיתי אותו הוא התקרב עליי.. ואז.. ואז התעוררתי במיטה שלי. שוב החלום הזה. אני שונא את החלום הזה. שונא להיזכר במציאות הכואבת. שונא ,שונא שונא. קמתי מהמיטה מסתובב בחדר. הייתי כול כך מתוסכל. כול כך הרבה זמן עבר שלא חלמתי על זה. ועכשיו? עכשיו זה חזר.. לא הבנתי למה. לא הבנתי למה שוב אני צריך לעבור את הסיוט הזה. ירדתי למטה כשאני רק עם מכנס. היילי שרקה לי "החתיך העצבני של הבית" היא צעקה מסתובבת סביבי. "תסתלקי" אמרתי מעיף אותה ממני ויוצא לבחוץ. לא יכולתי יותר. חשבתי שאני עומד להתחרפן. "תרגע. זה יעבור. כמו בפעם הקודמת" ג'וש אמר כשהוא נכנס על הבית. "לא יכול יותר. אני לא יכול יותר" מלמלתי בעצבים. "תכנס פנימה כשתרגע" הוא אמר לי וסגר את הדלת. הייתי בחוץ כמה זמן ,לא יכולתי החלום הזה לא יצא לי מהראש. שנאתי את זה. שנאתי כול כך. שנאתי את החיים האלה, הייתי כול כך מתוסכל. כי זכרתי כמה זמן לקח לי בפעם הקודמת עד שזה עבר. "קדימה ,עוד מעט לבית ספר" סטפני אמרה כשהיא מסתכלת עלי מהחלון שבקומה השנייה. נכנסתי על הבית הולך בצעדים שקטים לחדר שלי. מתארגן ויורד למטה מאורגן. "יאללה תחייך, זאת שנה חדשה" בראיין אמר טופח על גבי. "עזוב" מלמלתי בשקט. "הוא הורס לי את השמחה של תחילת השנה החדשה" היילי אמרה ויצאה מהחדר. "אחי ,קצת שמחה. אני זה שחוטף בגללך" אמט אמר והלך על היילי. "מה שתגיד" אמרתי לו.. כשאני חושב על חיי אני נזכר רק בדברים הכואבים. לא זכורים לי דברים טובים. לא זוכרים לי רגעים שמחים. רגעים מאושרים..