Painful past will never change. But you decide on your future [פרק 6+7]

פרק 6
עברו כבר בערך שבועיים. שבועיים של סבל ,החלומות לא מפסיקים. אני מרגיש שאני מתחרפן. שבועיים ראשונים בבית ספר. חשבתי שהשנה הזאת תהיה טובה, אבל כנראה שטעיתי. כנראה שטעיתי אבל בגדול. אני מרגיש שאני יתחרפן אם זה ימשיך בקצב הזה. נסעתי הביתה ,המכונית של היילי הייתה מאחורי. קצת יותר איטית משלי. אבל עדיין טסה על הכביש.. חניתי ויצאתי מהמכונית. נכנס על הבית ועולה על החדר. "רגע" שמעתי את ג'וש אומר. הסתובבתי הייתי כבר בסוף המדרגות. "בואו שנייה לכאן" הוא אמר ולאחר שנייה סטפני ,היילי ,בראיין ואמט נכנסו על תוך הבית. ירדתי למטה והתיישבתי על אחת הספות ליד אמט ובראיין. סטפני והיילי עמדו ליד ג'וש. "אוקי ,אני יודע שאתם לא תמיד שומרים על החוקים" הוא אמר מסתכל עלינו במבט מוזר. אבל עדיין לא עצבני בכלל. "לא, אני לא יצעק או שום דבר כזה" הוא אמר אחרי שראה שאנחנו דיי בהלם. "אתם צריכים לשמור לעשות את זה בזהירות. לא לפגוע באיש. שלא יזכרו כלום" הוא אמר לנו. לא הבנתי, הוא פשוט נותן לנו אתה הרשות לעשות את זה? "מה?" בראיין שאל. "אל תפגעו באף אחד. וככה גם אתם לא תפגעו" הוא אמר לנו. לא הבנתי אותו. בהתחלה הוא היה דיי ברור על החוקים. למרות שאני כמעט ולא עושה את זה. אבל יש פעמים שפשוט אני נשבר. או שאני חייב. עשיתי את זה רק פעמיים בכול הזמן שאני חיי עם ג'וש ,רשום על שם משפחת בלייד.
~~
יצאתי עם בראיין ,אמט והיילי. הלכנו, חח. שימוש מצחיק במילה הזאת. הלכנו ליער. היינו חייבים. עבר בערך שבוע וחצי מאז. והיינו חייבים. היילי רצה במהירות מטורפת ,חחח משוגעת קטנה. ראיתי בקושי את השער האדום שלה כשהיא עושה סיבובים סביב העצים. "תחכי לנו" בראיין אמר והיא עצרה. "אבל אני משחקת" היא אמרה מצחקקת. "עזוב אותה. היא נהנית" אמט אמר והיילי חייכה. ראיתי את זה גם מרחוק. הם כול כך דביקים לפעמים. טוב זה מה שקורה כששניהם מאוהבים ויודעים שזה באמת לנצח. שזה באמת אמיתי. לפעמים אני מקנא בהם ,או בבראיין וסטפני. אבל אני שמח שהם מאושרים. שמישהו קרוב עלי מאושר. שמח ,שטוב לו. זה טוב. זה קצת מעודד אותי. שהם מאושרים. זה היה מהיר ,שוב זכיתי לראות את הקור הרוח של אמט והחוזקה העצומה של בראיין. אני שמח שאנחנו לא אויבים. כי אם הייתי צריך להילחם נגדם. אולי גורלי היה יכול להיות שונה. אבל זה לא שאני חלש ,אני פשוט לא הייתי רוצה להילחם בהם. בכללי הכוחות שלנו דיי שווים ,לפעמים אני יותר חזק ולפעמים הם. נכנסנו על הבית ולא ראינו את סטפני. "איפה היא?" בראיין שאל את ג'וש. "מי?" הוא שאל כלא מבין כלום. "ספטני" בראיין הדגיש את שמה. "אהה.. הלכה" ג'וש אמר.. "ליער? הרגע חזרנו משם." בראיין אמר. "לא ,היא הלכה לסידורים. היא תחזור.. מתישהו" ג'וש אמר בקול קצת מפקפק ועלה במעלה המדרגות. משאיר אותנו מבולבלים מעט.
פרק 7
"למה הוא התכוון ומתישהו?" היילי שאלה בקול מבולבל מאוד. "לא יודע" בראיין מלמל בשקט. "יהיה בסדר. זה סידורים, והוא בטח צוחק איתנו" אמרתי להם. מנסה להרגיע את היילי ובראיין. אבל הם לא הקשיבו לי וכול אחד עלה לחדר שלו. "אני הולך להיילי ,תבדוק מה עם בראיין" אמט אמר ועלה למעלה. הם גם משפחה ,אבל הם פחות קשורים ,פחות מתחברים. עולמות שונים. אמט הוא היותר בשליטה וספטני שונה ממנו. כי עדיין קשה לה. אז הם פחות התחברו בין השנים. עליתי לחדר של בראיין והוא לא היה שם. הסתכלתי על התמונה שליד המיטה. תמונה שלו ושל סטפני. הבית שלנו ענקי והכול אבל הם יושנים תמיד ביחד. לפעמים בחדר שלו ולפעמים בחדר שלה.. נכון הוא בטח יהיה בחדר שלה. חשבתי לעצמי והלכתי לשם. החדר שבסוף המסדרון, הכי האחרון. פתחתי את הדלת. אבל הוא לא היה שם. לא נכנסתי לחדר, ידעתי שהיא שונאת שאני נכנס לה לחדר. אני זוכר את זה טוב מאוד, ואני אוהב את הראש שלי מחובר לגוף ,אז אני מנסה לא לעצבן אותה ולהיכנס בלי רשות לחדר שלה. ירדתי למטה כי שמעתי רעש מהחנייה. נכנסתי לשם מהר וראיתי את בראיין הוא בעט בכול דבר שזז. בראיין ממש חזק וכשהוא מתעצבן זה מסוכן ,בגלל זה אמט לימד אותו כמה דברים על שליטה עצמית. הוא בעט בהכול. ואז. ואז הוא זרק פטיש שפגע במכונית שלי.. "לא, אחיי" מלמלתי בעצבים. הוא בעט כמה פעמים במכונית והעיף כול מה שהיה לידו. ואז הוא נפל על הרצפה והתנשף במהירות. "אתה בסדר עכשיו?" שאלתי אותו מתקדם עליו ומושיט את ידי. הוא נעזר בה ונעמד. הוא הסתכל סביב "אופס" הוא מלמל וגירד את עורפו. "סליחה מאן ,אני ממ.." הוא התחיל לומר אבל עצרתי אותו. "זה בסדר. רק מכונית" אמרתי בשקט עצוב שנהרסה לי שוב המכונית. "אני יתקן אותה. זה הסחת דעת טובה" הוא מלמל את סוף המשפט והתחיל לאסוף את הכלים שהוא העיף וכול מה שהיא על הרצפה. עזרתי לו לסדר קצת. "אוקי ,החלון התנפץ ,הדלת שבורה ,צריך להחליף את הצמיג שהתפוצץ מהמברגה" הוא התחיל לומר והמשיך רשימה ארוכה מאוד של דברים שאני פשוט הפסקתי להקשיב לו אחרי כמה שניות. הסתכלתי על המכונית שלי. מקסימום אני יקנה אחת אחרת ,אבל אני ממש אוהב את זאת. אבל לא נורא. העיקר שהוא נרגע. "אני נשבע אני מתקן אותה" הוא אמר מפסיק למנות את הדברים שהוא צריך לתקן או להחליף. "עזוב ,זה בסדר" אמרתי. "לא אני מבטיח" הוא אמר והתחיל להוציא את החלקים השבורים. לאחר כשעה רוב החלקים של המכונית היו מפוזרים על הרצפה. ונשאר הבסיס. הוא התקשר והזמין כול מיני חלקים. שיבואו מחר והוא ימשיך את התיקון. טוב לפחות הוא באמת מצא לעצמו תעסוקה ככה הוא לא חושב על ספטני.
עליתי לחדר העבודה של ג'וש. נקשתי ונכנסתי. ג'וש ישב ליד שולחן העבודה שלו שבנוי מעץ אמיתי חום ויפיפה. וכתב מספר דברים. "ג'וש" אמרתי את שמו והוא אמר לי לשבת על הכיסא. התיישבתי וחיכיתי שיתפנה. "מה לוק?" הוא שאל והכניס לתוך מעטפה דף שהוא קיפל. הוא סגר את המעטפה ושם עלייה בול וכתב כתובות מסוימת. "איפה סטפני?" שאלתי אותו. "עושה סידורים" הוא אמר לאחר שנייה. "איזה סידורים?" שאלתי אותו. "משהו שקשור עלייה." הוא אמר לי וקם. קמתי אחריו. "ולמה אמרת מתישהו?" שאלתי אותו. "כי אין לי מושג מתי היא בדיוק תחזור" ג'וש אמר ושם על עצמו מעיל. "אני לוקח את זה לדואר. רוצה לבוא איתי?" הוא שאל. אמרתי לו שלא והלכתי על החדר שלי. אנחנו קרובים על היער. הבית שלנו נמצא ממש בגבולות של העיר ,ויש לנו שטח ענקי ככה שאנחנו רחוקים מכול האנשים. ומהאחרים. אני שמח שזה ככה, או שזה לא היה נגמר טוב בכלל.