Painful past will never change. But you decide on your future [פרק 5]

יצאנו מן המכונית שלנו הולכים בשקט על הילדים מן הכיתה שלנו. "צריכים עזרה?" בראין שאל. הילדים הסתובבו עלינו. היו שם שתי בנות ושני בנים. רק את אחד הבנים באמת זיהיתי מהבית ספר. את האחרים לא הכרתי כול כך. "משפחת בלייד" אמר אחד הילדים. "אנחנו מכירים?" בראיין שאל אותו. "כולם מכירים אתכם בבית ספר. אבל לא אנחנו לא מכירים." בראיין הסתכל עלי. שואל את דעתי. אנחנו לא עושים את זה כמעט. זה מה שגורם לנו להרגיש כמו חיות. אני ובראיין מנסים לשמור על הכללים. אבל תמיד אפשר למעוד. נכון? אני לא יודע. אולי זה לא יגמר טוב. הסתכלתי על אחת הבנות. דיי יפה, מראה של בת השכן. אין הרבה שנראות כאן כך. הרבה לובשות בגדים יותר מידי נוצצים לחיים כאן. בסך הכול עיירה קטנה. אבל מה לעשות. ככה הן כנראה מרגישות שוות מידי לעיר הזאת. מה שממש לא נכון. המקום הזה כול כך עתיק. והוא לא בשביל נערות זולות. "אפשר לעזור לכן?" שאלתי בחיוך חושף שיניים. "אמ.. תודה ,הם אמרו שזה משהו אם המצבר אולי" אמרה זאת עם מראה הבת של השכן. בראין הרים את שולי חולצתו וניגש על המכונית. כעבור כמה דקות הוא חזר עלי. "הכול תקין" הוא אמר מחייך. שמח שהוא מתקן מכוניות מהר. טוב זה מה שהוא היה עושה פעם. אז הוא טוב מאוד בזה. "מה אתה אומר?" הוא שאל אותי. "אנחנו צריכים לחזור הביתה" אמרתי לו. "אם זה מה שאתה בוחר.." הוא אמר קצת מאוכזב. "תירגע יהיה בסדר" אמרתי מושך אותו קצת והולך על המכונית. "אני רוצה לנהוג" הוא אמר מסתכל עלי במבט מבקש. "קח, אתה תיקנת אותה." אמרתי זורק לו את המפתחות. "אל תשבור אותה כמו סטפני" אמרתי ונכנסתי לצד הנוסע. נסענו על הבית ובראיין חנה. "נוסעת כמו שצריך" הוא אמר מחייך גאה בעצמו. "תודה מאן" אמרתי לו. "סבבה. זאת סטפ שהרסה אותה. אז אני דיי חייב לך" הוא אמר וצחק קצת. "זה בסדר ,ניראלי שסטפני לא התכוונה. וגם אם כן, מה נעשה כבר?" שאלתי אותו והוא צחק והנהן. נכנסנו על הבית. "אוקי, מוזר" היילי אמרה. "מה בדיוק?" אמט שאל אותה. "הוא נתן לו לנהוג" היא אמרה מצביע עלי ואז על בראיין. "אוקי. ו..?" שאלתי אותה. "אתה לא מביא לי כמעט לנהוג.." היילי אמרה לא מבינה. "כי הוא תיקן את המכונית שלי" אמרתי לו. "לוק, אני נוהגת פי אלף יותר טוב ממנו. ואני עושה לך טובות אחרות" היא אמרה עושה פרצוף עצוב. "אבל.." מלמלתי והסתכלתי עליה. הפרצוף שהיא עושה תמיד משכנע אותי. היא מעצבנת כזאת. "אוקי" אמרתי בלי רצון. "יאיי מתה עלייך" היא אמרה קפצה עלי בחיבוק מוחץ ורצה לבחוץ עם המפתחות שלקחה מידי. "אמט.." מלמלתי את שמו. הוא קם והלך אחריה אחרי כמה שניות נשמע רעמת המכונית והיילי ואמט יצאו מן החנייה ונסעו משם. "רק שלא תישבר שוב" אמרתי בשקט ובראיין צחק. "מקסימום נתקן אותה שוב" הוא אמר. עליתי לחדר נשכב על המיטה. עצמתי עניים מנסה לא לחשוב על כלום. מנסה לא להיזכר בזה שוב. במה ששינה לי את החיים. אבל זה כול כך קשה. לשכוח ,לא לזכור את זה יותר. להוציא את זה מהמחשבות שלי. זה שובר אותי כול פעם מחדש. הורס אותי שוב ושוב. אני מרגיש כלוא כול כך בין המחשבות הרעות והתמונות שעולות לי לראש. אני מרגיש כול כך בודד בעולם הזה. שאני לבדי לא משנה כמה אנשים נמצאים סביבי. לא משנה אם המשפחה שלי פה. סטפני, היילי, אמט, בראיין או ג'וש. גם כשאני מוקף בהם.. במשפחה שלי עכשיו. אני מרגיש בודד כול כך. עצוב ושבור..