Painful past will never change. But you decide on your future [פרק 3]

ככה המשיך לו יום הלימודים הארוך הזה. כולם הסתכלו עלינו. לא יכלו להבין איך כולנו. כול חמשתנו כול כך שונים אבל עדיין כול כך דומים. המראה שלנו שונה אבל בשביל עני המתבונן מבחוץ הוא כול כך שונה אבל בשבילם הוא נראה דומה. אם הם היו מכירים אותנו. את ההתנהגות היו רואים עד כמה אנחנו שונים. היילי –הקופצנית ,השמחה. זאת שמאושרת מהחיים שלה. זאת שצבע את השער לאדום בהיר וקיצרה אותו לפני תחילת השנה. היא שונאת שמעירים לה על הצבע. אז אנחנו לא אומרים כלום. למרות שזה דיי מתאים לאישיות שלה.
אמט –שממנו הבנות בבית ספר לא הורידו עניים. כולן בטח חושבות שהוא מטורף איך שהוא מקפץ סביב אחותו כשהיא מתעצבנת או באחד ממצבי הרוח המהירים שלה. יש לו שער בלונדיני ועניים ירוקות וכול הבנות כאן לא מפסיקות להסתכל עליו. זה ממש מצחיק את היילי. והיא רק מתבדחת על זה. הבנות פה בבית ספר מסתכלות עליו וחושבות שבאמת יש להן סיכוי איתו. אני מחכה לרגע שהן יקלטו שזה לא ככה. זה יהיה מצחיק. מה מותר לי לצחוק על בעיות אחרים ,זה משכיח את הבעיות שלי לפעמים..
יש את סטפני שלרוב היא ממש נחמדה. חוץ מקטע אחד. היא שונאת שאני נכנס לחדר שלה בלי רשות או כשהיא לא שם. היא שונאת את זה. אני זוכר שעשיתי את זה פעם אחת והיא כמעט הורידה לי את הראש. מסכן בראיין עם מה הוא מתמודד. אני ממש אוהבת את השער של סטפני ,הוא בצבע בלונדיני לבן הוא מזכיר לי אנשים מהעבר. אנשים שלא קיימים יותר. מבחוץ זה נראה שסטפני ואמט אחרים. הוא קרובים איך שהוא, אבל לא. זה לא כך. רק אחים מאומצים. כן, אחים מאומצים. זה מה שאנחנו. טוב בשביל העולם החיצוני. אבל אני מניח שכולנו למדנו לחיות עם האמת שלנו.
בראיין. הוא נראה הכי מפחיד מכולנו. הוא גבוה ממני באיזה חצי ראש ,הוא שרירי מאוד. העניים השחורות והבוהקות שלו יכולות להפחיד מאוד. וגם לגרום לאנשים להתהפנט. יש לו שיער חום כהה קצר. הוא נתן להיילי לקצר לו את השער לפני שנת הלימודים החדשה. ככה, שאופסי.. היא לא התכוונה שזה יהיה כול כך קצר. אבל הוא סלח לה. כולם סולחים לה. יש לה פרצוף של מלאך. אבל היא עצבנית כאילו היא השטן עצמו..
יש גם את ג'וש. שלו אני חייב את חיי, הוא לימד אותי. גרם לי להרגיש בטוח. נתן לי מחסה. סוג של אימץ אותי למשפחה שלנו. הוא סוג של מורה דרך בשביל כולנו. יש לו עניים חומות ושיער שתאני. ככה יוצא שאנחנו נראים דיי קרובים. כי אנחנו דיי דומים. יש לי עניים חומות דבש ושיער חום –שתאני. אין לי מה לספר על עצמי. אני רגיל.. או שלא.
נכנסנו הביתה. סטפני שוב ביקשה סליחה על המכונית. "פשוט תבקשי לפני שאת לוקחת לי אותה. כי אם הייתי יודע שאת הולכת לשבור אותה. הייתי יכול למצוא לעצמי בינתיים מכונית אחרת" אמרתי עוקץ אותה ומצחקק. "דפוק" היא אמרה ויצאה מהמכונית. "גבר, הבנו. אבל תפסיק. אני יסתכל עליה אחר כך." בראיין אמר לי. הנהנתי לכן. נכון שכחתי הוא אחר כך צריך להרגיע אותה. את גברת כאבי ראש. בכללי זה לא כאבי ראש. היא פשוט שונאת להיות ליד אחרים. היא שונאת את זה. ובראיין שם איתה תומך בה בכול צעד בדרך.