Painful past will never change. But you decide on your future [פרק 2]

נסענו לבית הספר. זה הולך להיות יום ארוך. חשבתי לעצמי כשאמט חנה בחניית בית הספר. כמובן שהמכונית שלי הייתה צריכה להתקלקל בדיוק היום. לא בדיוק היום.. "נו ,ביקשתי סליחה" סטפני אמרה שוב כשהסתכלתי עלייה. "אני אמרתי שאתה יכול לקחת את המכונית שלי. אבל לא רצית" היא אמרה כשאנחנו יוצאים מתוך המכונית. "המכונית שלך לא משתווה לשלי" אמרתי לה. "מה לעשות שג'וש חושב שבגלל שאתה בן אתה צריך אחת קצת יותר טובה" סטפני אמרה לי. "קצת?" שאלתי אותה. "מה שתגיד. אני אוהבת את המכונית שלי" היא אמרה. "כן גם אני ,במיוחד את זה שהיא אדומה" אמרתי בציניות. "אדום זה צבע מדהים. אז תשתוק" היילי אמרה לי. מקפצת סביבי עם שערה האדום והקצר. "לא אמרתי כלום על התסרוקת החדשה שלך" אמרתי לה בשקט. "כן ,כן. מה שתגיד. יאללה לא להיות עצוב. זאת שנה חדשה" היא אמרה לי מושכת אותי קצת. נכנסנו על הבניין. כולם הסתכלו עלינו. לא שהיה לנו באמת אכפת. "בראיין" סטפני ממלמלת בשקט. הוא מתקרב עליה והם יוצאים לבחוץ. שוב היא והדרמות שלה. "מה קרה לה הפעם?" שאלתי את היילי ואמט רואה שהם הבינו מה קרה. אני הייתי מבין אם הייתי מנסה להתרכז ואילו אפילו טיפה. אבל אני שקוע בחלום הנוראי שהתחיל שוב להפריע לשנתי. "רק כאב ראש" היילי מלמלה כאשר עברו לידנו כמה תלמידים ונעצו בנו עניים. "מה קורה אתה לא מפוקס בכלל" אמט אמר מניח על כתפי את ידו. "תירגע זה יעבור עוד כמה זמן" הוא אמר לי. "אני מקווה" אמרתי כשאנחנו צועדים על הכיתה. בראיין וסטפני כבר נמצאים בתוכה. יופי ,לפחות לא נצטרך לחפש אותם. התיישבתי מאחור. היילי ישבה עם אמט מקדימה. סטפני ובראיין באמצע ליד החלון. אני ישבתי מאחור בפינה. המורה נכנסת לכיתה. היא מסתכלת על אחד הדפים ומתחילה להקריא שמות. אני שומע אותה במעורפל שקוע בחלום שלי. 'היילי בלייד' אני שומע את שמה של היילי ורואה אותה מרימה את ידה. המורה מסתכלת עליה ומסמנת על דפה שהיא בכיתה. נשמעים שמותם של עוד כמה תלמידים. נידמה לי שמשהו שמתחיל במ'. ואולי גם באות א'. 'לוק בלייד?' המורה שואלת ואני מתעורר מהמחשבות שלי ומרים את ידי. "אחים" היא ממלמלת בשקט. היא ממשיכה לקרוא שמות ועוברת גם את סטפני ובראיין. היא עוברת על שאר הילדים ברשימה. "יש מישהו שאת שמו לא הקראתי?" היא שאלה. אמט הרים את ידו. "תן לי לנחש? אתה ממשפחת בלייד?" היא שואלת הוא מהנהן לכן בנימוס. התשובה שלו גורמת לי לגחך. "כן כתוב לי כאן בלייד אבל השם הפרטי לא מובן." היא אומרת וכותבת משהו בדף שמונח לידה. "אוקי.. היום נלמד על המפכה הגדולה" היא אומרת וקמה מן הכיסא שלה. היא מתחילה ללמד. החומר דיי מוכר לי. ואני לא ממש מקשיב בשיעור. אני מצייר. כמו תמיד ,הציור הוא אחד הדברים שאני אוהב כול כך לעשות. אחד הדברים שמרגיעים אותי. ציירתי את היער שהיה ליד ביתי הקודם. יער שפעם כול כך אהבתי. הייתי יכול לבלות שם שעות על גבי שעות. לשכוח את העולם החיצוני ולהיות מאושר. להיות מאושר.. כמובן שהכול השתנה מאז. כול כך הרבה השתנה. אני שוקע שוב בערעורים שונים על חיי ושומע את המורה ברקע. "תענה על השאלה מר בלייד" היא אומרת ומיד אני, אמט ובראיין מסתכלים עליה. למרות ששלשותינו יודעים שהיא התכוונה עלי. בשל מבטה בי. "לוק בלייד" היא חוזרת ומתקנת את טעותה. אני מתחיל להסביר באיזה שנה קרתה המפכה ומה היו הגורמים לה. היא נדהמת בגלל שלפי המראה בכלל לא הקשבתי בשיעורה המרתק כול כך. "אוקי. ועכשיו.." היא מתחילה לומר אך נשמע הצלצול. כולם קמים מהכיסאות ומתחילים לדבר ביניהם. "אתה יכול להיות קצת פחות שקוף?" היילי שואלת אותי. "מה עשיתי הפעם?" שאלתי בייאוש. "בוא נראה.." היא אמרה. "אתה מעצבן" היא אמרה ושמעתי את בראיין מגחך. "מה לעשות? כזה אני" אמרתי לה והיא נתנה לי אגרוף בכתף. "אאוץ' כאב" אמרתי לה. "רוצה אני יכאיב לך באמת?" היילי שאלה ואמט תפס אותה בכתפיים. "לנשום" הוא אמר לה והיא נשמה עמוק וחייכה עליי. "סליחה" אמרתי לה והיא חייכה חיוך יותר גדול. עברו לידנו כמה בנות ושמעתי אותן מצחקקות כשהן מסתכלות עלינו. "נו באמת" ספטני אמרה מתעצבנת. "תירגעי" בראיין אמר לה.