old darkness

"ביאטריס!" אימי ויולט קראה לי מהקומה הראשונה. יכולתי לשמוע דרך קולה כי היא הייתה מודאגת לגבי משהו. קמתי בעצלנות מהמיטה, שמה את חתיכת הנייר בתוך הספר כדי לסמן באיזה עמוד הייתי ויצאתי מהחדר, יורדת במדרגות תוך כדי שאני משחררת אנחה של ייאוש. ככה זה בכל יום, אני חוזרת מבית הספר, עולה לחדר וקוראת אם אין שיעורים אבל זה גם ככה לא משנה את העובדה שלא משנה מה, תמיד כאשר אמא חוזרת מהעבודה היא קוראת לי לקומה הראשונה.
"מה?" נעמדתי מולה בסלון , אימי סגרה את העיתון והניחה אותו בצד הספה. "איך היה בבית הספר?" היא שאלה והעבירה את רגל שמאל שלה מעל רגל ימין. "בסדר" אמרתי , חסרת הבעה. כל כך רציתי לענות לה בצורה שתוכיח לך שהיא אמא נוראית, אבל אני לא יכולה. מאז שסבתא מתה ואמא התחתנה עם אליוט, היא לא אותו הדבר. היא כל היום בעבודה או בחדר עם אליוט, מדברים. סבתא הייתה הבריחה שלי אבל היא מתה, ואין מי שיעזור לי. אם הייתי עונה לאמא בצורה חוצפנית אליוט בוודאי היה מופיע והורג אותי.ממש ככה. "בסדר. רק בסדר?"
היא שאלה והנהנתי. "בסדר" היא אמרה אחרי זה. "תלכי לישון, כבר מאוחר. ומחר יש לך טקס סיום הלימודים של כיתה יב של אח שלך" היא אמרה לפני שהפניתי לה את גבי ועליתי במעלה המדרגות, מתעלמת לגמרי מדבריה. כאשר דרכתי על המדרגה האחרונה, שמעתי את דלת הבית נפתחת ומיד נטרקת. "מה היה בסוף ויולט?! אמרתי לך שצריך להחליף את המנקה הארורה הזאת!" אליוט. "אני יודעת, הייתי עד עכשיו בעבודה אני מצטערת. בוא, הכנתי לך משהו לאכול" היא לא רצינית. כמה היא יכולה לשתוק? איך היא יכולה לסבול אותו? לא הייתי מתחתנת עם גבר כזה גם אם הוא היה מיליונר, כמו במקרה של אליוט. נכנסתי מהר למיטה כדי שאמא שלי תוכל לומר לאליוט שאני ישנה ולא אצטרך לסבול את כל החקירות שלו. כיביתי את המנורה שדלקה בסמוך למיטה שלי ועצמתי את העיניים.
***
"את תאחרי לבית הספר אם תמשיכי להיות כל כך הרבה זמן בשירותים ביאטריס"
מייבל צחקה על אמא שלי.
"ביאטריס תפסיקי לנשום את מפריעה לנו להרוס לך את החיים"
ראיין צחק וכך גם אני.
"אנחנו מאחרים לשיעור"
אמרתי תוך כדי צחוק.
"זה בסך הכל שיעור הנדסה, גברת סטיבן לא באמת מכירה אותנו."
מייבל אמרה.
"בכל זאת. ראיין קדימה"
אמרתי וראיין משך בידי.
"לא ביאטריס, מתי בפעם האחרונה היית בשיעור הנדסה שגברת סטיבן זוכרת אותך?"
ראיין לחש באוזני, מעביר בי צמרמורת כאשר הבל פיו פוגש באוזן שלי.
"בסדר אבל לאן נלך?"
שאלתי ושניהם חייכו.
"היי ביאטריס!"
ג'ואי הילד המוזר מכיתה ט' שתמיד מסתובב במסדרון ומסתכל לאנשים בעיניים בצורה מפחידה רץ לכיווני.
"אני מצטער ג'ואי אנחנו עסוקים"
ראיין אמר לו מיד.
"תפסיק להיות ככה ראיין. כן ג'ואי?"
פניתי אל ג'ואי שחייך לעבר ראיין.
"רציתי לדעת אם תוכלי לבוא לאפטר פארטי שאחרי הטקס של כיתה יב'. נורא נשמח אם תבואי ותברכי עם אחד מהחברים שלך את התלמידים. בתור מארגן המסיבה" הוא חייך וצילם אותנו עם המצלמה הישנה להפליא שלו.
"כן בטח, זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות"
אמרתי והוא חייך.
"תודה! נתראה בשעה חמש בערב"
הוא צילם תמונה אחרונה והלך.
"לעזאזל הילד הזה מעצבן"
מייבל אמרה.
"הוא רק ניסה להיות נחמד" נחרתי וראיין נאנח.
"טוב קדימה לא יעזור לנו סתם לעמוד כאן אם אנחנו רוצים להבריז מהשיעור.
ראיין אמר ולקח את היד שלי שנורא כאבה מהפעם הקודמת שהוא משך אותה.
—–
היי לכולם,טוב אז זו רק הקדמה לסיפור. הסיפור הוא על ערפדים ועל רוחות ואני נורא אשמח אם תגיבו כדי שאוכל לכתוב את הפרק הבא כי בעצם בו מתחיל כל המתח. אז אני מקווה שתאהבו את הסיפור :-) ומהסיפורים הקודמים שכתבתי רק רציתי להגיד שכן, השם האמיתי שלי הוא זואי דרבירד ( אני לא מהארץ בעיקרון) ואני יודעת שזה בדיוק כמו השם של הדמות מבית הלילה אבל ככה זה יצא לול. טוב אז בקיצור אני נורא אוהבת את כולכם ותודה לקוראים :-)