new child פרק שלישי

ישבתי בקומה השנייה של המועדון, משקיפה על רחבת הריקודים בקומה מתחתיי, רקדו שם אנשים מכל גיל, גזע, מין ועמים שונים. הדבר היחידי שגרם לכולם להראות דומים היה האבנים הנוצצות שהם ענדו על התכשיטים שלהם. כל אחד היה לפחות בעל תכשיט אחד עם אבן גדולה ונוצצת, האבנים היו בשלל צבעים וגוונים, ואיך שהוא האבנים גרמו לכולם להידמות אחד לשני למרות הבדלי הגובה, צבע העור, המינים, והמבנה הכללי. המועדון היה בעצם בניין, שחוץ מהקומה הראשונה כל שאר הקומות היו מרפסות שהשקיפו על רחבת הריקודים. המקום הכי טוב היה הקומה השנייה, במושב שלי. אף אחד לא העז לשבת שם, זה המקום שלי ושאר החוגגים במועדון לא העזו להתקרב אליו, הם זכרו מה קרה בפעם הקודמת. מידי פעם בקומות עברו מלצרים עם מגשים מלאים בכוסות עם נוזל אדום כהה ומאכלים לא מבושלים, בשר לא מבושל. הם לא התקרבו אליי, ידעו שאיני מעוניינת בדברים מסוג כזה. אך אחד התקרב, משקשק מקור ומפחד אך שומר על חיוך נעים ומנסה להראות רגוע. שנינו ידענו שההצגה הזו לא עובדת על אף אחד משנינו, אך שנינו שתקנו.
"אז… גברתי, הציידים, הם…." הוא בחר את המילים שלו בזהירות, כמעט מגמגם, מנסה שלא להכעיס אותי.
"מתים, ריצ'רד תגדל עמוד שידרה ותדבר כמו שצריך, אני שונאת כשאנשים ממלמלים." מילמלתי בקרות, אין לי עצבים ליצורים נחותים כמו ריצ'רד. הוא אחד מאלה שכסף הוא בראשית סדר העדיפויות שלו, משהו שנשאר לו מהזמן שהיה אנושי, שנאתי יצורים שמתעסקים אך ורק בכסף, הרי בשביל מה? אנחנו גם ככה לא זקוקים לשום דבר שביכולת הכסף להביא לנו.
"כ-כן גבירתי, אני מתנצל." הוא שוב מלמל, זה באמת מתחיל לעצבן, ועוד לא קיבלתי את הקפה שלי.
"קפה, הזמנתי קפה מהמלצרים שלך לפני שתי דקות וארבעים ושלוש שניות, ובכל זאת, האם אתה רואה אותי מחזיקה קפה ריצ'רד?"
"ל-לא גבירתי, אני מתנצל, אני יזרז אותם." זה לא שלוקח להם זמן, אחריי הפעמיים הראשונות שהזמנתי קפה והם… זלזלו בהזמנה שלי כל המועדון סבל. בפעם הראשונה לא היה להם, כיוון שאני היא היחידה ששותה שתייה אנושית. בפעם השנייה הם הביאו קפה זול ונהניתי מאוד להראות להם מה דעתי עליו. אז עכשיו הם חטפו איזה אנושי שמתמחה בהכנת קפה ושהתפקיד היחיד ששומר עליו בחיים הוא עשית קפה בשבילי. ולהכנת קפה איכותי לוקח זמן, זה לא שלקח לו יותר זמן מהמקובל. סתם נהניתי להתעלל בריצ'רד ולהפחיד אותו למוות.
"גברתי, אם יורשה לי לשאול, למה לא הגעת בשבועיים האחרונים למועדון? האם את אינך מרוצה מהשירות כאן?" כן, הוא אולי פחד ממני, אבל אני היצור העתיק ביותר בניו יורק, ומאז שקבעתי את משכני במועדון הזה כמועדון הקבוע שלי העסקים כאן פרחו. שאר היצורים שאפו להתקרב אליי, הם פחדו ממני פחד מוות, אך הפחד היה כלום יחסית לכבוד שהם רחשו לי, והרצון לנסות ללמוד את הסוד שלי לחיים ארוכים כל כך.
הסתכלתי על ריצ'רד במבט מקפיא וגרמתי לירידה חדה בטמפרטורות בכל המועדון, הדם בכוסות קפא וכל שאר היצורים הפסיקו לזוז, קפואים מפחד. לא יודעים מה קרה שעצבן אותי אך מפחדים לזוז וללכוד את תשומת ליבי במה שעלול לסמן אותם כקורבן מושלם להורדת העצבים שלי. ריצ'רד ישר לקח שלושה צעדים אחורה, אם הוא יכל להחוויר הוא כנראה היה נראה כמו… טוב כמו שהוא עכשיו, ריצ'רד כל כך לבן שזה מדהים, כמעט כמוני.
"ריצ'רד, האם העסקים הפרטיים שלי הם משהו שנוגע אלייך?"
"ל-לא גיברתי."
"אז האם השאלה שלך הייתה במקום? או שלא הבנת מה קורה למי שמתעסק בעניינים שלי?"
הסתכלתי עליו מרגישה את שכבת הכפור מכסה את עיניי וגורמת להם להלבין, ריצ'רד נסוג אחורה במהירות ונפל.
"א-אני מצטער גבירתי." הוא מלמל וקם במהירות בורח על חייו.
התחלתי לצחוק, תמיד נהניתי להפחיד אותו.
"היי, אנג'ל, את מוכנה להפסיק להקפיא את המועדון?" שמעתי קול מוכר ובהחלט מעצבן מאחוריי.
"אמרתי לך, כבר כמה פעמים להפסיק לקרוא לי אנג'ל, זה לא השם שלי." גרמתי לחוד קרח להופיע והעפתי אותו לכיוון הקול.
"היי, זה ממש כאב!" הקול צעק והמשיך להתקרב.
"לא נורא, החור ייסגר… בסופו של דבר." צחקקתי, והסתובבתי למקור הקול. שם היה גבר בשנות העשרים שהתקרב אליי, עם חוד מקרח תקוע לו בחזה, מאחוריו לפחות שמונה בנות, ועוד בן אחד שעומד יחסית בצד. הוא צחק וניגש לחבק אותי לשלום, היצור היחידי שלא מפחד ממני בעולם הזה.
"אני רואה שהוספת עוד כמה תוספות ללהקת הילדים שלך,." הבטתי בשתי בנות חדשות ובבן.
"את יודעת שאני לא יכול להתאפק, לפעמים אני פשוט רואה אותן, חסרות בית, מנוצלות, על סף התאבדות, ולתת לאור החיים שלהן לכבות זה פשוט בזבוז של יופי." הוא אמר בטון רציני אך שנינו ידענו שהוא פשוט לא יכול שלא לנסות להוסיף כל בת יפה שהוא רואה להרמון שלו. וזה למה שנדהמתי לראות שם בן, זה הזכר הראשון שהוא משנה, ולפי המראה שלו הוא לא יותר מבן כמה ימים או שבועות, עדיין בשלבי השינוי הראשונים שלו.
"ממתי אתה משנה בנים? זה לא רק עוד תחרות?" צחקקתי ולקחתי כוס קפה חם שישר התקרר מהמגע שלי ממלצר מפוחד שניגש אליי.
"הוא תאום של אחת מהפרחים שלי, היא אמרה שהיא מעדיפה למות מלראות את אח שלה גדל ומזדקן כשהיא נשארת צעירה, אהבת נעורים." הוא מלמל בטון חלומי.
"זו לא אהבת נעורים דביל, הם אחים, אין ביניהם אהבה רומנטית." גלגלתי עיניים ובחנתי שוב את הבן, הוא רעד מקור. האפשרות לסבול מקור היא רק של ילדים שעדיין בתהליך השינוי לשאר בני מינינו הקור לא מזיק. אלא אם אני גורמת להם לקפוא, אך זה כבר סיפור אחר. התרכזתי וגרמתי לקור לחזור אליי, והטמפרטורה ישר עלתה בכמה מעלות, אני לא רואה סיבה לגרום לילד המסכן לסבול.
"קולבאלדי, את מתעניינת בו? לי אין צורך בילד, ולך בחיים לא היה ילד למרות גילך." הוא חייך אליי בנחמדות, אבל שנינו ידענו שהוא מודאג, שנינו המבוגרים ביותר בניו יורק, הוא קטן ממני במאתיים שנה אך דואג לאבד אותי.
"מי ירש אותך ביום שבו תפני לצד האחר? אני יודע שאת חסרת ארס ואמרתי לך יותר מפעם אחת שאני ישמח להעניק לך את שלי כדי להשיג ילד."
בחנתי את הילד, שרעד הפעם מפחד ולא מקור. הוא שמע את השיחה ויכולתי לדמיין שאין דבר שהוא רוצה עכשיו יותר מאשר שאני יסרב לבקשה, ילד משל עצמי. בחנתי את הרעיון, בחנתי את הילד, עיניים חומות כהות, שיער חום כהה, ועור כהה. הצבע הזכיר לי קפה הוא היה יותר גבוה ממני לפחות בשני ראשים והמבנה שלו היה חזק ואתלטי. טוב, החלשים והחולים לא מצליחים לשרוד את השינוי, ככה שרובינו נראים טוב, כי רק החזקים והבריאים מחזיקים מעמד, רק אלה שבכושר והגוף שלהם מצליח להחזיק מעמד במאמץ של השינוי בלי שהלב יקרוס.
"אני מעריכה את ההצעה אבל… אני ל-" ואז נעצרתי, העיניים שלו, כמה שהוא מפוחד. אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל.
"כן, אני יקח אותו, יחסוך ממנו את הסבל של לחיות בבית הבנות שלך." הילד החוויר, אני מניחה שאני לא יוכל לקרוא לו ילד לנצח, הוא אפילו לא נראה כמו אחד.
"מה שימך?"
"ל-לוסי…" הוא הסמיק, לוסי, אלה לא שם שהאנושיים מביאים לבנות? אבל משהו נשמע לי לא בסדר, כאילו הוא פשוט מבטא את זה לא נכון, בכוונה.
"נעים להכיר לוסי, לי קוראים קולבאלדי, אבל אתה תפנה אליי כגבירתי."
הוא הינהן "כ-כן גיברתי."
"לוסי, מהיום אתה הילד שלי, אינך שייך לג'רולד יותר, אני זו שיגן עלייך ויעזור לך בהמשך השינוי שלך."
מהיום הוא הילד שלי, הילד הראשון שלי.