new child פרק שישי

ארבע שעות, ארבע שעות אני ישבתי על הכיסא ושאלתי את לינק עוד ועוד שאלות.
והוא לא ענה אפילו על אחת מהן, ניסיתי הכל, ניפצתי לו את הרגליים ואת הידיים עם קרח שוב ושוב כשהן צמחו מחדש, חתכתי בני אדם שיריח את הדם וישתגע מרעב, תקעתי בו חודי קרח, הורדתי את הטמפרטורות עוד ועוד שיכאב לו כבר מהקור. אבל הוא שתק, צרח בכאב מידי פעם אך לא ענה על שאלה אחת. זה כל כך מתסכל, שהתשובה תהיה כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה.
נשמתי נשימה עמוקה ואז נשפתי החוצה, חוזרת על זה כמה פעמים. תרגעי, במדיטציה את צריכה להיות רגועה, אבל כל מה שקרה היום גורם לי לחזור לזיכרונות הראשונים שלי.
אז במקום להתנגד לזה, תני לזה לזרום, תחזרי לעבר.
התרכזתי, והייתי שם, חייתי בזיכרונות שלי כאילו הם קורים עכשיו. שמעתי פעימות, פעימה, פעימה, זה כל מה שהיה אז עולמי, פעימה, פעימה, היה אז שחור, כל מה שראיתי זה חושך, אבל זה התחלף אחריי כמה זמן לסוג של אור אדמדם, וככה זה התחלף שוב ושוב, שחור, אדום, שחור אדום. כשהפעימות לב שלי מלוות את זה ברקע, אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אבל אז הופיע עוד צליל, צליל של טיפה, נופלת על משטח רך, לא ידעתי מה זו טיפה, אבל ידעתי שככה היא נשמעת. וככה במשך הרבה זמן זה התווסף. פעימה, טיפה, פעימה, טיפה, פעימה, טיפה. ושוב האור התחלף משחור לאדמדם כשהיה שחור אז בקושי היו טיפות, אבל כשהיה אדמדם הן נפלו על המשטח הרך. וככה הזמן עבר, שוב ושוב ושוב. אני לא יודעת כמה זמן עבר, כמה מחזורים של שחור ואדמדם עברו, יותר משידעתי לספור, לא ידעתי אז לספור והיום אני לא יכולה לזכור מספיק בבהירות כדי לדעת כמה מהם אני זוכרת. כי זה נראה כאילו הייתי ככה מאז ומעולם, כאילו אני ככה מתחילת הקיום שלי, מתחילת הקיום שלא זכרתי. ואז עוד צליל חד, של משהו נסדק, והסדק המשיך לגדול כשהיה אדמדם, והפסיק כשהיה שחור. וככה זה המשיך, פעימה, טיפה, סדק, פעימה, טיפה, סדק. ושוב מחזורים של שחור ואדום. ואז הסדק נעצר, והרגשתי בצד גופי משב של רוח, הפעם הראשונה שהרגשתי רוח. ואז בבום הסדק התרחב ואני נפלתי. פקחתי עיניים בפעם הראשונה, שמעתי עוד קולות, גרוניים, שעולים ויורדים סביבי. במקצבים משונים שהיו חזקים ממה שהייתי רגילה לשמוע. "היא שרדה!" שמעתי את הקולות המופתעים, אז לא ידעתי מה המילים ההן אמרו. ואז הרמתי את הראש שלי. הדבר הראשון שנפל לשדה הראייה שלי היו שערות לבנות, עוד יותר מהמשטח הרך שהייתי עליו. ואז ריח, חריף, חזק, שגרם לגרון שלי לשרוף. ראיתי אותה מולי, נערה עם שפתיים כחולות מקור, לבושה בסמרטוטים ונראה שרעדה מקור. אני לבשתי עוד פחות ממנה והקור לא הפריע לי. אבל הצוואר שלה פעם, הריח שיגע אותי! לא יכולתי לעצור וזינקתי עלייה. בנשיכה חסרת כל חן ומעצורים נשכתי ישירות לעורק הצוואר, לא ידעתי אז שהוא שם. אינסטינקטים הנחו אותי. אז עוד לא ידעתי שביכולתי לשאוב את חום גופה במקום להשתמש בדרך של יצורים נחותים ממני ולשתות את דמה, אבל הייתי כל כך רעבה לאנרגיה שלא היה לי זמן להרהר באיך. רק בכאן ועכשיו. הנערה לא שרדה יותר מכמה שניות ספורות. ואז קמתי והסתכלתי סביבי. אנשים, שהריח שלהם לא גרם לאף שלי לשרוף עמדו סביבי והביטו בי. בהתפעלות השתהות. אחד מהם נגע בזרועי, נגיעה עדינה מצד אחד אך שלא נתנה לי לזוז. "תיזהר, הם כלאו אותה פה מסיבה!" האחרים לחשו אז לא הבנתי מה זה אומר, היום אני כן. המגע עורר בתוכי התנגדות פנימית, לא ידעתי מה אני עושה, פעלתי לפי מה שהגוף שלי זכר ואני לא. הסתכלתי אליו והפה שלי נצמד לשלו, לא ידעתי מה אני עושה אבל נשפתי, חודי קרח התפשטו בגרונו ובראוותיו, הקפיאו את בשרו והפכו אותו ללא יותר מלפסל קרח. האחרים הסתכלו, מבוהלים, ואז אחד אחר, עם קול מתוק כמו דבש לחש מילים שלא הבנתי. אך הרגיעו אותי וגרמו לי ליפול על השלג רגועה מכדי לזוז או לדאוג.
משם הם הובילו אותי בכלוב ממתכת שתמיד שמר על צבע אדום לוהט מהגחלים שהם שמו מתחתיו, זה שרף, התגעגעתי לקור, לקרח, לשלג. אז לא ידעתי מה אלה. עוד לא היו להם שמות בראש שלי, רק תמונות. זה שרף ונאבקתי וצרחתי, רציתי לצאת, להשתחרר. אבל לא ידעתי מה זה חופש. רק ידעתי שכואב לי, ואני מבוהלת וצליל הפעימות שליווה אותי כל קיומי נעלם והוחלף ברעשים חדים אחרים. שניים מהם איבדו את חייהם כשהם לא נזהרו לידי, אחד שופד על חודי קרח, ואחד אחר שניסה להתגנב לכלוב שלי כשהאחרים ישנו, כשהוא חשב שהאש שבוערת בו תגן עליו ממני. מצא את מותו בנשיקת מוות, כמו הראשון, שני פסלי הקרח הראשונים שאני זוכרת שיצרתי. מאז הם לא התקרבו אליי. ככה המסע המשיך, בחלקים מסוימים כשהכלוב שלי מכוסה, מידי פעם הם זרקו נער, נערה או איש לכלוב שלי ונשכתי אותם, אך לא באמת הייתי צריכה את זה, אנרגיית החום מהכלוב ששאבתי בלי לשים לכך לב השאירה אותי נמרצת. אך כנראה הם פחדו שאני יגווע להם מרעב, לא ידעו שאני משתמשת בכלוב שלי כתזונה. לאט לאט הבנתי שכשכל השמיים שחורים זה לילה, וכשיש אור זה יום, אבל במקום שאני באתי ממנו לא היו יום ולילה, במשך המון זמן היה רק יום, ואחריי זה רק לילה. אבל ככל שהתקדמנו הימים והלילות נהיו מאוזנים יותר. ואז כשהיה לילה הם נכנסו למבנה גדול והכניסו את הכלוב שלי לאולם, סביבי ישבו אנשים על כיסאות. בוחנים אותי, מסתכלים עליי. הם אמרו דברים לא מובנים, שעד היום לא הצלחתי למצוא את משמעותם, ואחריי זה גררו אותי לחדר אחר. היה שם קר, מאוד, אבל אותי זה שימח. ואז מים התחילו לזרום וקפאו כמעט מיד. לא! לא! ההבנה עלתה בי במהירות, הם שוב כולאים אותי בקרח! ניסיתי להתנגד, לצאת משם! אבל זה לא עזר. החושך חזר, שמעתי עוד קולות, אנשים מדברים בחדרים סביבי, צועקים, אך לא הבנתי מה הם אומרים. וככה הייתי בחושך, עם הפעימות והקולות שליוו אותי.
"גבירתי! גבירתי!" משהו ניער אותי, ראיתי משהו שחור, לא מובן. אבל הוא נעלם תוך שניות, כמעט יכולתי להישבע שדמיינתי את הדבר השחור. ובמקומו מצאתי את עצמי מביטה בלוסי, השיער שלו היה מכוסה בקרח וגם הריסים שלו והוא רעד מקור, ואז הבנתי שכששקעתי בזיכרונות שלי הפחד שעוד נשאר לי מהם גרם לי להקפיא את כל מה שמסביבי. בדרך כלל לא הייתי צריכה לדאוג לזה, לא היו לידי עוד יצורים כשעשיתי מדיטציות. אני מניחה שאני צריכה להיזהר יותר מהיום.
"את בסדר?" הוא נראה מודאג, יכול להיות שהוא באמת דואג לי? גל של חמימות לא צפויה הציף את החזה שלי, אם הייתי יכולה כנראה שהיו לי דמעות בעיניים. זוהי פעם ראשונה שנראה שמישהו מודאג בגללי, לא כי הוא צריך ממני משהו, אלא באמת ובתמים כי הוא דואג לי, שאני לא יפגע.
"אני בסדר לוסי, תודה." חייכתי אליו וגרמתי לקור לחזור אליי, הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום לעמידה.
"מה דעתך שאני יכין לך את הפנקייקים המפורסמים שלי?" הוא שאל אותי עם חיוך.
"מפורסמים?" צחקקתי, הרגשתי רגועה יותר בנוכחותו, בוטחת יותר.
"טוב, לא מפורסמים, אבל אחותי לא יכלה לעמוד בפניהם, וראיתי שאת נהנית מאוכל אנושי."
"כן, אני ישמח לפנקייקים לוסי, תודה."
וככה הלכנו למטבח, מדברים עם חיוך, זו הייתה אחת מהפעמים היחידות בחיים שלי שהרגשתי כל כך רגועה, כל כך שמחה. אולי ילד זה לא כזה דבר רע, אם אני רק יצליח להבין מה היה הדבר בשחור שראיתי, הכל יהיה בסדר.