new child פרק שביעי

ישבתי על המיטה של לוסי, משתמשת באחת מהכריות שלו כמשענת נוחה, הראש שלו נח על הברכיים שלי ישן בשקט. מסכן קטן, השינוי תמיד לוקח מחיר כבד מהילדים, הוא רץ לחדר שלי מזיע כשהלב שלו פועם במהירות. סיוטים, כשבני אדם ישנים הם יכולים לחוות סיוט, אבל לסיוט של לוסי לא היו מאפיינים של סיוט, ההפך, היה לו את כל המאפיינים של זיכרון. היכולת לחשוב בצלילות ובאותו הזמן לחשוב מחשבות אחרות, בלי יכולת לשלוט בתנועות ובגוף שלך. אלא להיות לכוד בהרצה חוזרת של משהו שקרה.
רק שהוא נישבע שמה שהיה בסיוט שלו לא זכור לו, וגם לי זה נשמע מוזר. הוא אמר לי שהוא חלם שהוא יושב על כיסא גבוה שמתחתיו מדרגות שחורות שבתחתית שלהן עמדו שבעה אנשים. הוא אמר לי שהם מטושטשים והוא לא מצליח לזכור איך הם נראו בחלום. רק שהם לא נראו הגיוניים, חלקם היו בגובה של שתי קומות אך נשאר עוד מקום רב בין ראשם לתקרה הגבוהה של המקום, ובאותו זמן גם חלקם היו נמוכים מאוד, בגובה של הברכיים שלו. הוא אומר שדמות מכוסה בגלימה שחורה ניגשה למרגלות המדרגות, הוא יכול לזכור את עצמו מדבר עם הדמות ועם שאר הדמויות אך לא מצליח לזכור מה הוא או הם אמרו. חלק מהפרטים הוא זוכר בבהירות וחלק הוא בקושי מצליח להיזכר בהם. למשל הוא יכל לתאר לי כל פרט בשמיים האדומים שהיו מחוץ לחלון והכוכבים המוזרים שנצצו בהם, אך הוא לא הצליח לזכור איך הוא עצמו נראה למרות שהרצפה מולו שיקפה את דמותו כמעט באופן מושלם. הוא אמר לי שכשהוא סיים לדבר עם הדמות מכוסה הגלימה היא הצביעה עליו וצעקה משהו לא מובן, הוא יכל לזכור את המילים שהיא אמרה אבל לא ידע את משמעותן. הוא חזר לי עליהן וצמרמורת עברה בי, לא ידעתי מה הן אומרות אך הן הפחידו אותי, וזה לא דבר שבא בקלות כזו. ואחריי זה הוא נפל לריק שחור, אך זה לא מה שהפחיד אותו, לא הוא פחד לגורלה של הדמות. הוא רצה להציל אותה ממשהו, לדאוג לה, הדבר האחרון שהוא זכר זה זוג עיניים כחולות אפורות שבהו בו בכעס אך הוא לא יכל אלא לקוות שיראה בהן רק חיוך.
דאגתי לילד הזה, יותר משהייתי מוכנה להודות בקול, השתמשתי בידיים הקרות שלי כדי לקרר אותו קצת, כמו ששמים מטלית קרה על מצח של אנשים חולים. החלום שלו, שגרם לי לחשוד שהוא זיכרון נשכח ובגלל זה כל כך הרבה פרטים מבולבלים בו, בלבל אותי כל כך. אין שום סיבה שיהיה לו זיכרון כזה, והדמות השחורה שראיתי ממקודם הדאיגה אותי.
משהו גרם לי לחשוב שיש בלוסי יותר סודות ממה שהוא מוכן לגלות לי, אבל גם לי יש סודות שאני לעולם לא יגלה לו אז זה רק הוגן. איני מצפה שיגלה לי כל סוד קטן בחייו רק כי אני לקחתי אותו כילד בלי הסכמתו.
עצמתי עיניים מקשיבה לפעימות הלב שלו, זה צליל כל כך מרגיע, התגעגעתי לפעימות הלב שלי שהיו בהתחלה כל העולם שלי. מה קרה שאני נוסטלגית כל כך היום? כנראה זה לוסי שמעורר בי רגשות שהייתי בטוחה שנעלמו כבר ממזמן. הפעם הקודמת שהרגשתי ככה, הייתה כשהייתי איתו, עם היצור שהעיר אותי והוציא אותי מהקרח. אני יכולה לזכור את זה כאילו זה היה אתמול.
הקולות מהחדרים שליד הכלא הקפוא שלי נפסקו אחריי כמה אלפי פעימות לב. הרבה פעימות אחריי זה שוב שמעתי קול של סדק אבל מהיר יותר, ותוך דקות ספורות מישהו הוציא אותי מגוש הקרח, נער אחר, גם קר שהריח שלו לא עורר בי שרפה, הוא חייך אליי חיוך עדין והצמיד אותי אליו, כיסה אותי בבגד לבן והרים אותי משם. הכל נראה ירוק, שבור, הצמחים השתלטו על המבנה שבו היה הכלא שלי. הוא לקח אותי לביתו, אחוזה בארץ שטופת שמש, אהבתי ושנאתי את החום. מצד אחד הרגשתי יותר ערנית ומצד שני כל פעם שנגעתי במתכת חמה זה הזכיר לי את הכלוב שלי והייתי גורמת לסופת שלגים קטנה מרוב פאניקה. הוא לימד אותי לדבר, לאכול, להתלבש. הוא נתן לי לבחור שם, קולבאלדי, שאהבתי את הצלצול שלו. הוא לימד אותי לקרוא ולכתוב. כיוון שלא ידעתי מתי השתנתי, מתי הפסקתי להיות אנושית החלטתי במקום לקרוא לזה יום השינוי שלי, לקרוא לזה יום ההתעוררות שלי. אבל לא חלקתי את זה עם אף אחד, אני קראתי לתקופה הזו תקופת הערות שלי. שהתעוררתי מהשינה שהייתי בה בכלא הקפוא שלי. נדדתי איתו במשך מאות שנים, היינו בני זוג במשך תקופת זמן, אך תמיד ניצוץ קטן בעיניים שלו הרתיע אותי, פחד, הוא פחד ממני. יום אחד עלינו על ספינה יקרה, "טיטאניק" ככה קראו לה, מי ידע שאני יגרום לאחת מהטרגדיות בעולם האנושי רק כי עליתי על ספינה? נהנינו מהערבים בספינה, אני נהניתי מהחום האדיר של המנועים שיכולתי לשאוב ממנו עוד ועוד מבלי שאף אחד ישים לב. ובערב אחד כשרקדנו ביחד, איבדתי את הריכוז שלי, הייתי כל כך מאושרת, כל כך רגועה ושמחה ששכחתי לכלוא את הקור שבי בפנים. הכל התחיל להתקרר במהירות. הוא נרתע מהמגע שלי וקפץ אחורה בבהלה זו הייתה הפעם ששברה אותי, הקפיצה הקטנה הזו, הבהלה שאולי אני יפגע בו, שברה אותי. לא יכולתי להמשיך להיות הילדה ובת הזוג של מישהו שמפחד ממני. נעמדתי על הסיפון וזימנתי את הקרח שלי, לא חשבתי על כמות חיי האדם שתאבד בטביעת הספינה, רק רציתי להיעלם, לברוח. מאז לא ראיתי אותו שוב, ידעתי מעט, את מה שהוא סיפר לי על עברי. שאיפה שכלאו אותי והאנשים הקרים היו ערפדים כמוני, אני עדיין שונאת את המילה הזו, ערפדים, מילה מתועבת שגורמת לכולנו להראות פשוטים וחלשים כמו שותי הדם שבינינו. אולי לו זה לא הפריע, הרי בכל זאת הוא עצמו היה שותה דם. הערפדים כמו שהוא קרא להם, ומי שהיום אני קוראת להם יצורים, אלה שכלאו אותי היו מהמועצה, אבל היא הייתה ישנה, לפני מאות שנים. והמקום שבו הם גרו ננטש לטובת מקום אחר. ואני נשכחתי שם, כלואה בתקווה שלעולם לא יעירו אותי. אבל הוא מצא אותי, הוא התחנן בפניי שלעולם לא אלך אל המועצה, שלעולם לא אראה להם שאני ערה. כי הם כלאו אותי מסיבה שהוא סירב להגיד. אלפי שנים הייתי כלואה בקרח בקוטב הצפוני, הוא סירב להגיד לי למה, כמובן שהכל השתבש שלפני כמה עשרות שנים מישהו באירופה זיהה אותי כמי שאמורה להיות כלואה. מאז התחבאתי בניו יורק, חייה חיים שגרתיים למדי. כמובן עד שלוסי הגיע והזכיר לי את ההרגשה של להיות עם מישהו אחר, שיהיה לי אכפת מעוד מישהו שהוא לא אני.
מעניין איפה הוא היום, אפילו את השם שלו אני לא מצליחה לזכור, אז עוד לא ידעתי לעשות מדיטציות ולכן חלקים מהתקופה הזו נעלמו, אני לא בטוחה שאני זוכרת איך הוא נראה.
אני רק יודעת שאהבתי אותו, ופחדתי ממנו כמו שהוא פחד ממני.