new child פרק חמישי

התיישבתי על מזרן דק בחדר שלי, חוץ מהמזרן לא היו בחדר עוד רהיטים. זה המקום השקט שלי, כאן אני עושה מדיטציה, חושבת על דברים ונחה. אני לא צריכה הסחות דעת, כמובן שכל הרעשים מהחדר של לוסי לא עוזרים לי. הרשיתי לו לשמוע מוזיקה באחד מהרמקולים האלה שהוא התלהב לגביהם, אני רק יודעת שקיבלתי אותם כמתנת יום שינוי ממישהו. מתברר שהם נורא יקרים ונחשבים או משהו בסגנון, ולוסי התחנן ממני שאני ישים אותם בחדר שלו במקום לשמור אותם בסלון לצבור אבק. אבל לא הבנתי שזה אומר שהוא ירעיש כל כך! ועוד השירים המזעזעים האלה, לא הצלחתי להבין עם אלה כלי נגינה או מישהו שחורט עם ציפורניים על זכוכית.
"לוסי!" צעקתי אבל לא נראה שהוא שמע עם המוזיקה הזו, התחלתי להרגיש את הקור שבתוכי זוחל סביבי כמה קשה יהיה להקפיא את תיבת הרעשים הזו כדי להפסיק את כל הרעש? אבל הוא היה כל כך מפוחד כל היום והשינוי קשה נורא פסיכולוגית על הילדים. עד שהוא נהנה ממשהו? ניתן לו עוד שעה ואז נלך לבקש ממנו לכבות את זה. נאנחתי, טוב, אני מניחה שנשנה את סדר היום, התכוונתי בהתחלה לעשות מדיטציה ואז ללכת למרתף אבל כיוון שנראה שמדיטציה לא באה בחשבון. קמתי והלכתי לכיוון המעלית, בדרך נעצרתי בכניסה לחדר של לוסי. אחד החדרים היחידים בבית שבאמת מצוידים במיטה ושירותים פועלים, הוא עדיין בתהליכי שינוי אז עדיין יש לו כמה צרכים אנושיים.
"לוסי!"
"כ-כן גבירתי?" הוא החליש את המוזיקה מסתכל עליי מפוחד, באמת אני לא עד כדי כך מפחידה. זה נכון שיש לי חיבה מאוד גדולה להרוג אנשים ולהפחיד אבל הוא הילד שלי, אני לא הולכת להזיק לו.
"אני יורדת למרתף, אתה נשאר בקומה הזו ולא יוצא, כשאני יעלה חזרה למעלה אני מצפה ממך לכבות את תיבת הרעשים ולשמור על שקט מוחלט." הוא שתק, כנראה מנסה לחשוב מה יש לי לעשות במרתף, ואז החוויר כשנזכר באמירה שלי ממקודם, שבמרתף יש את שפני הניסויים שלי.
"וגם יש לך שעת שינה, אתה עדיין זקוק לזה." אמרתי בקרירות והלכתי משם למעלית, באמת ילדים זו כזו צרה, אני לא מבינה איך יש יצורים כמו ג'ארולד שמחזיקים עשרים ילדים בו זמנית.
נכנסתי למעלית ולחצתי על הכפתור למרתף, מוזיקת מעליות קלאסית ניגנה ברקע, קצת רוגע לפני הסערה. ככל שהמעלית הנמיכה הטמפרטורות צנחו, וככל שהן ירדו גם אני השתניתי, נתתי לקור שבתוכי לצאת. הרגשתי שכבת קרח נוצרת על הריסים והשערות שלי מביאים להם מראה נוצץ ובו זמנית דוקרני ומסוכן. המראות על קירות המעלית שיקפו מראה סוראליסטי, מלא נטיפי קרח וחודי קרח קטנטנים על כל דבר. המנורות יצרו אשליה של יהלומים, האור חזר מהמראות לקרח ולהפך, וזה יצר אשליה של ארץ אין סופית של קרח בתוך המראות. הסתכלתי על עצמי, שיער לבן, עור לבן, עיניים לבנות, כאילו אני היא ההתגלמות של הקרח בצורת אנוש. הייתי יחסית נמוכה ונראיתי צעירה אולי בגיל עשרים אם נתנו לי קרדיט, אבל שאר היצורים כבר ממזמן למדו לא להעיר הערות על הגובה והגיל שלי. ומי שמעז, משלם על זה ביוקר.
כשהמעלית נעצרה והדלתות נפתחו הייתי בקומה חשוכה, אך באותו זמן זוהרת, נטיפי קרח ירדו מהתקרה ושכבת שלג עבה כיסתה את הרצפה, מידי פעם פסלי קרח הופיעו בין הנטיפים חלקם בצורות אנוש עם הבעת אימה על פניהם ולפעמים עצים ופרחים שקפאו בשיא פריחתם ומאז לא התקדמו שנייה בזמן. השקט רבץ על הקומה כמו שמיכה עבה, אך אחריי שהמעלית נסגרה ומוזיקת המעליות נעלמה יכולת לשמוע נקישות שיניים, ואולי בכי חרישי. ואז היית רואה אותם, וכל המרתף היה מקבל מראה שונה, הנטיפים לא סתם ירדו מהתקרה עד לרצפה במקומות אקראיים. הם יצרו כלובים, ובתוכם שכבו מכורבלים לכדורים בני אדם. אך בני האדם לא היו שפני הניסוי, הם היו שברירים מידי בשביל הניסויים שלי, לא, הם היו האוכל של שפני הניסוי שלי.
"אוכל! אני צריך אוכל!" שמעתי נהמה ובשר שמכה בקרח, הסתכלתי לכיוון הרעש, ושם עמד יצור כלוא בתוך אחד מהכלובים. חושף שיניים, ומסתכל עליי בגועל ופחד.
"אמרתי לך מה אתה צריך לעשות בשביל אוכל לינק." ניגשתי אל הכלוב ותפסתי את ידו שתפסה את הקרח בכף ידי וגרמתי לקרח להתפשט בכף היד שלי לאורך הזרוע שלו ולהפסיק בכתף. "אתה היית חבר במועצה במשך עשרות שנים, ושנינו יודעים שאתה יודע את המידע שאני רוצה." חייכתי בנחמדות, אבל עם עיניים קרות כמו הקרח שלי.
"תגלה לי מה שאני רוצה ואני יביא לך אוכל."
"לא, והמועצה כבר הבחינה שאני חסר! יבואו לחפש אותי! ואז הם יכלאו אותך מחדש!" צחקתי והתיישבתי על כיסא מקרח שהופיע מאחורי.
"למה אתה חושב שהייתי כאן כל כך הרבה בשבועיים האחרונים? נציגים מהמועצה הגיעו, וכשהם באו לחפש אותך הם לא מצאו כלום. ההנחה היא שנהרגת על ידי שני הציידים החדשים." חייכתי מרוצה.
"ורק במקרה הרגתי את שני הציידים הספציפיים האלה, אז כרגע, כולם חושבים שאתה. מת." חייכתי מביטה בו, להסתתר מהמועצה בשבועיים האחרונים היה סיוט ואם אחד מהיצורים האחרים היה פותח את הפה שלו הייתי נכנסת לצרות. הם מחפשים אותי, אני אפילו לא יודעת על מה. אני רק יודעת שהם מופיעים בזיכרונות הראשונים שלי. כשהוציאו אותי מהקרח, הם עמדו סביבי במעגל, מתפלאים שאני עדיין בחיים. הם תכננו להוציא גופה, אך גם באו מוכנים למקרה שאני יהיה בחיים, הכניסו אותי לכלוב ברזל שהוחזק מעל גחלים חמות כל הזמן. כאב לי כל כך, רק אז הבנתי שפעימות הלב שלי נעלמו. שכשהוציאו אותי מהקרח הפעימות שליוו אותי במשך מאות או אלפי שנים פשוט הפסיקו, משם הם רכבו על סוסים רתומים לעגלה שעלייה הכלוב שלי, מוחזק חם באופן תמידי, במשך שבועות עד שהגענו למקום שבארץ שכיום נקראת דנמרק. ושם כלאו אותי בחדר והתחילו להזרים אליו מים שקפאו במגע איתי, וככה שוב הייתי מוחזקת בקרח ושוב פעימות הלב הופיעו. וככה הוחזקתי מאות שנים עד שמישהו בא ושחרר אותי.
והנה מולי עומד היצור היחיד בהישג ידי שיכול לענות על השאלות שלי, למה המועצה כלאה אותי, ולמה הם כל כך נחושים לעשות את זה שוב. והוא שותק, כבר חודש אני מנסה לשבור אותו, בקור, ברעב, בחושך, באור. והוא שותק, מסרב לגלות לי למה המועצה רודפת אחריי. ולמה הם פשוט לא הרגו אותי, זה לא היה צריך להיות מסובך במיוחד. היום זה כבר סיפור אחר, אבל אז, כשהם כלאו אותי, הם היו יכולים פשוט לקחת ממני את אבן החיים שלי. ובשנייה שיצור מפסיק לגעת באבן שלו, כשהמגע ביניהם מופסק, היצור מת. אז זה לא היה צריך להיות קשה, למה הם לא הרגו אותי? ולמה הם כל כך נחושים למצוא אותי שוב? ולכלוא אותי?