monster high – פרק 2 – גולגולת על מגן

וונדה התהלכה במבואה מנסה להשתלט על הכוח שלה. מכיוון שהשינוי שלה עוד לא נגמר בעיניה היו כל הזמן טיקים כאלה הפותחים את העין וסוגרים אותה ללא רצונה, היא כל הזמן שינתה דברים באנשים ובעולמה, והכי גרוע זה שנגמר לה האודם.
"זה לא חלק מהשינוי!" אמרה להבה כשראתה אותה. להבה, נערה גבוהה בעלת שיער ארוך השלב בו את הצבעים אדום, כתום, צהוב וזהב. "שוב?"
"כן!! אני משתגעת!" אמרה וונדה.
"קחי! למקרv חירום!" ציחקקה וונדה בקול רם, צחוקה היה מתוק ומתגלגל. היא הוציאה מכיס הג'ינס הכחול שלה אודם אדום בוהק וונדה חטפה אותו מידה ומרחה שכבה נדיבה על שפתיה.
"תודה!"
"את כבר בת עשרים, וונדה. את לא רוצה לצאת מהמקום הדוחה הזה?" שאלה אותה להבה וסימנה על המרחב של המבואה.
"טוב… אין לי ממש איך, ההורים שלי שונאים אותי כי אני נולדתי 'שונה' והם לא, אז… אין לי לאן!" אמרה בעצב.
"בקיץ הבא, את באה אליי!" אמרה להבה ועלתה בגרם המדרגות מצד ימין לדלת דוחפת את שתי המזוודות הגדולות שלה ונאבקת איתן. וונדה, נערה בת עשרים, התחברה לאחותה בת השבע עשרה, להבה, שלא יודעת מכלום על עברה האמיתי, וכנראה היא לא תשרוד עד גיל עשרים.
"חבל עלייך." אמרה ללא קול וונדה, "אחותי."
"היי!" קול קטע את קו המחשבה של וונדה. וונדה ניגבה את דמעותיה, משכה באפה ואמרה,
"היי!"
"את בסדר?" הנערה ריחפה מול וונדה. גוון עורה היה די שקוף ושיערה הכחול היה מסודר בקפידה גבה. עיניה היו לבנות לגמרי אבל היה אפשר למצוא בהן משהו ידידותי בגלל החיוך הרחב שלה. "לילו, רק לילו, אינני זוכרת את שם משפחתי." היא הושיטה יד.
"וונדה! כמוך, אינני זוכרת את שם משפחתי!" ניסתה וונדה ללחוץ את ידה של הנערה אבל ידה עברה דרך כף ידה של לילו. צמרמורת חלפה בוונדה והיא הרגישה כאילו ידה התה בדלי קרח.
"אני רוח!" ציחקקה לילו, "תוכלי לעזור לי? אני חדשה, ואני לא יודעת איפה אני גרה…"
וונדה שיחקה בשיערה השטני ועיניה בצבע הארגמן בלטו.
"את יכולה לדבר איתו, שם, ליד הנערה." הצביעה היא על פתח הדלת, איפה שקרימס וסגן המנהל דיברו ופטפטו.
"תודה! ניפגש!" אמרה לילו וריחפה אל סגן המנהל. שמלתה הלבנה התעופפה סביבה ויצרה משב רוח נעים כשעזבה את וונדה.
'עוד שנה מתחילה, עוד שנה גרועה!' חשבה וונדה ויצאה מהמבואה ביציאה האחורית, אל המדשאות וגני הפרחים, המקום האהוב עליה.

אנה חזרה והתיישבה לצד טאו על המדשאה. היא חייכה אליו חיוך מאולץ.
'איפה היא?' היא היתה מוטרדת. איך כשהגיעה הנערה הקטנה הזאת, קיבלה קרימס התקף שינוי, ואז, כשחזרה אנה מהמהומה שהיתה סביב הנערה, קרימס נעלמה כלא הייתה.
"הכל בסדר, אנה?" שאל טאו.
"כן, כן, מצוין! תגיד ראית את קרימס?" אנה כבר לא יכלה להשתלט על עצמה, היא יותר מידי דאגה לחברתה הטובה.
"לא, לא מאז שעזבנו אותה. אל תדאגי, היא תסתדר!" אמר טאו ונשק לה על לחייה. אנה הסמיקה וחייכה.
'קרימס יכולה לחכות!' חשבה לעצמה ומחשבותיה כבר לא הוטרדו.
"יש לי הפתעה בשבילך!" אמר טאו והתבונן בדשא הירוק. כעבור כמה רגעים קצרצרים ערפל לבן הופיע וכשהתפוג השאיר אחריו קופסה שחורה וקטנה ששמה של אנה רקום עליה ברקמת זהב. "זה בשבילך!" הוא פתח את הקופסה.
בתוך הקופסה היתה שרשרת מזהב והתליון היה בצורת פגיון ומאחוריו מגן. על המגן היה חרוט בקטן סמל של גולגולת עם פה פתוח. עיניה של אנה נפערו ואז נסגרו.
'תיפתחו!' ציוותה על עצמה אנה. עצימת העיניים היתה חלק מהשינוי שלה ולפעמים זה לקח חודשים עד שהן נפתחו בחזרה. גרונה נחסם והיא לא יכלה לנשום, היא התמוטטה על הקרקע. אוזניה כבר לא שמעו כלום והיא ראתה הבזק אור לבן ואחריו חיזיון.
אנשים נלחמים בחרבות ומגנים מזהב וממתכות יקרות. גברים ונשים, זקנים וילדים. כולם לבושים שחור מכף רגל ועד ראש. אנה החלה לרוץ בשדה הקרב. דם ניתז לכל עבר, גופות התעופפו. אנה החליקה משלולית דם ומעדה על אישה בעלת שיער שחור וארוך מאוד, שיניים צהובות וקמטים. עיגולים שחורים-סגולים עיטרו את עיניה והיא לבשה שמלה שחורה ארוכה.
"אנה! אנה!" קול לחש, הוא בקע מהאישה.
"ג'אנין! עזבי אותי!" אנה ניסתה לקום ממנה אבל ידה של ג'אנין, למרות שהיתה רזה וחיוורת תפסה בידה של אנה ולא נתנה לה לקום ממנה.
"אל תעזבי אותי שוב אנה!"
"לא! מטורפת!" צעקה אנה ונפלה על ג'אנין, שומעת את פעימות ליבה המחרידות. ריח מעופש עלה מפיה מלא השיניים הצהובות.
"ראית את המתנה ששלחתי לך?" שאלה ג'אנין והראתה לאנה את התליון שהביא לה טאו.
"עזבי אותי!" צרחה אנה. נשימתה נעתקה. אוזניה לא שמעו כלום, היא חדלה מלראות או מלנשום.
'אני מתה!' היא חשבה, 'אני מתה!'
"את לא מתה!" עיניה נפקחו כששמעה את קולו של טאו. ידו היתה מתת לבתי שחיה והוא נשא אותה בשביל הגישה. "את לא מתה!" שיערו החום בלונדיני כבר היה לח מזיעה ועורו הצהבהב היה יותר מידי חיוור, כאילו הוא מתאמץ יותר מידי.
"אני מתה… אני מתה…" לחשה אנה והתעלפה…