MG-פרק ראשון מחודש
אני רצה ורצה ולא יכולה להפסיק, לא מאמינה שזה קרה עכשיו, אני מרגישה את הדמעות נוטפות על לחיי, מנגבת אותם במהירות וממשיכה לרוץ, מסיטה הצידה ענפים דוקרניים של עצים ומתקדמת לעומק היער, רחוק ככל האפשר ממחנה המורדים.
"אחח" אני פולטת כשאני נתקעת בשורש עץ ונופלת ארצה "אאו" אני מתנשפת ומתקפלת על הרצפה.
"היי ילדה למה את בוכה?" בבת אחת אני קופצת על הרגליים ושולפת את החרב החדה מהנדן.
מולי עומד ילד שנראה די מפחיד עם רטייה שחורה על עין ימין בגדים קרועים וצלקת ארוכה מאוד מעין שמאל עד קו השפתיים.
"וואו וואו וואו תירגעי" הוא אומר ומרים את ידיו בתנועת כניעה.
"מי אתה ומה אתה רוצה ממני?"
"שום דבר בסך הכול שאלתי למה את בוכה"
אני מחזירה את החרב למקום.
"אז למה בכית?"
"לא עניינך"
"אוקי לא רוצה עזרה לא צריך" הוא אומר ומתכוון ללכת.
"רגע" אני אומרת "מי אתה? אני אף פעם לא ראיתי אותך, אתה לא מהמורדים"
הוא מסתובב חזרה.
"נכון אני לא מהמורדים, אני חי פה ביער"
"לבד?" אני שואלת.
"כן" הוא עונה במשיכת כתפיים ומסתובב, מתכוון להמשיך ללכת.
"חכה"
הוא עוצר שוב.
"אני מצטערת, לא הייתי צריכה להגיב ככה, אתה רק רצית לעזור."
הוא פונה אלי שוב ונועץ בי מבט.
אני חוזרת לשבת על האדמה והקול שלי רועד כשאני אומרת לו: "אני איבדתי עכשיו את החבר הכי טוב שלי."
הוא מסתכל עלי עוד רגע, ואז בא ומתיישב לידי.
"אני ממש מצטער" הוא אומר.
"שמעתי את הפיצוץ, אני מניח שזה היה חלק מזה?"
"כן" אני מרגישה את הדמעות חוזרות וחונקות את גרוני.
"הם גילו את המחנה שלנו ובאו אלינו באמצע הלילה כשישנו ותקפו, אני ראיתי את זה קורה."
אני לא מצליחה להמשיך לדבר כשעוד גל של דמעות שוטף אותי ואני טומנת את ראשי בין כפות ידי.
"אני באמת באמת מצטער" הוא אומר שוב " יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור לך?"
זה מוציא ממני צחוק קטן ועצוב "אתה חמוד, תודה לך אבל אני לא חושבת שאתה יכול לעזור לי כרגע"
אני נעמדת חזרה "בכל מקרה כדאי שאני יחזור, לעזור לכולם, הם בטח מחפשים אותי"
"אני יבוא איתך" הוא נעמד גם.
אני מחייכת אליו חיוך קטן "למה אתה כל כך נחמד אלי?"
הוא מושך בכתפיו "אין לי משהו יותר טוב לעשות, ואת צריכה עזרה"
"טוב תודה לך"
"אין בעד מה"
אנחנו מתחילים ללכת "איך קוראים לך בכלל?"
"קוראים לי ג'מה, אבל אתה יכול לקרוא לי ג'י. איך קוראים לך?"
"לי קוראים מרקו, אבל את יכולה לקרוא לי אם"
"היי אם"
"היי ג'י"
תגובות (2)
nesya, שלום.
זכרתי שהגבתי לך בפעם הקודמת, אני רואה שקיבלת את העצות או לפחות את חלקן, ואני שמח. אישית אני חושב שהפרק באמת טוב יותר בצורתו הנוכחית.
חשבתי על עוד כמה עצות- את יכולה להכניס אותן כאן או בפרקים הבאים – לשיקולך.
1. פרטים – הרבה אנשים טוענים לזכות ספרים (על פני סרטים) שהם מפעילים את דמיונו של הקורא. ברור שככל שתשמיטי פרטים הקורא יאלץ לדמיין יותר, אבל אני חושב שזו לא הגישה הנכונה. יותר פרטים יעזרו לדמיון של הקורא. אני אתן לך דוגמא: לגבי הריצה ביער. אני מניח שלך יש תמונה מאד ברורה של מה מתרחש, ואת מתארת לי אותה. עכשיו אני שואל את עצמי "היא מסיטה ענפיים דוקרניים, אבל מדי פעם היא נשרטת? הם נתפסים בבגדים? השרוולים שלה ארוכים או קצרים? כואב לה?" אם אדמיין משהו אחד, הגיבורה שלי תהיה במצב אחד ואם אדמיין משהו אחר אז היא תהיה במצב אחר. אני חושב שעדיף שאת תתארי לי מה קורה, כדי לחבר ביני ובין מצבה של הדמות כמה שאפשר.
אני אסייג שבקטעי פעולה, קרבות צריך לבדוק שלא מעמיסים יותר מדי כדי לא לפגוע בקצב. ככל שהסצנה רגועה תוסיפי פרטים. תאורים של הדמויות וכו'
2. כשאת כותבת על אברי גוף, נסי לראות אם שייכות תתאים "קופצת על רגליי" נשמע לדעתי טוב יותר מ"קופצת על הרגליים". "עינו הימנית" "עד שפתיו". באופן כללי שווה לבדוק האם שייכות יכולה להוסיף. זה עוד מידע במינימום עלות.
3. את משתמשת לא מעט פעמים במילה "אומר". באופן כללי חזרה על מילה יכולה לפעמים קצת לעצבן את הקורא. זה כמו לשמוע מישהו אומר "זה" על כל שם עצם.
***
“אני ממש מצטער” הוא אומר.
“שמעתי את הפיצוץ, אני מניח שזה היה חלק מזה?”
***
צדקת לדעתי כשעשית את ההפרדה בין שני המשפטים, אבל אפשר היה להכניס המון דברים אחרים. א' זה ברור שהוא אומר את הדברים ולא חושב אותם. זה סיפור בגוף ראשון, אז אפשר
***
“אני ממש מצטער” (הוא ממלמל/הוא מתבונן בי/הוא משתתק ואז מוסיף, אפשר לפתח עוד הרבה אפשרויות. תנצלי את ההפסקה בין שני המשפטים לאיזו עוד פרט)
“שמעתי את הפיצוץ, אני מניח שזה היה חלק מזה?”
***
נראה לי שזהו להפעם.
קצת רעיונות לפתח את הכתיבה, מקווה כמו תמיד שזה תורם ולא מתסכל.
בהצלחה.
היי,
קודם כל תודה רבה לך שאתה מגיב לי, זה עוזר לי מאוד.
אני בהחלט ייקח גם הפעם את הדברים לתשומת ליבי ואנסה לשפר.
תודה רבה רבה