FEAR -פרק 2

פחד מהחיים ומהמוות
'הם טוענים שהוא התאבד.
הם חושבים שהוא שבר לעצמו את המפרקת. גם כן שוטרים…
הם לא מכירים אותו כמוני. אף אחד מהם, לא החברים ולא המשפחה, המורים או כל אדם אחר. כי אם הם היו מכירים אותו כמוני הם היו יודעים שהוא לא היה פחדן, וגם לא אגואיסט.
הם חושבים שהוא פשוט היה שם קץ לחייו ללא שום מחשבה שנייה, ללא שום התחשבות באנשים שישאיר מאחור. שהוא יברח מהחיים אל זרועות המוות רק בגלל אהבה נכזבת… הם טועים.
הם לא מכירים אותו כמוני, והם לא היו שם, ואני… אני פחדנית, לא רוצה לפתוח מחדש את הפצע, לא מסוגלת להתמודד איתו. לא מסוגלת לפתוח את פי ולהוציא ממנו את האמת על אומץ ליבו של החבר הכי טוב שלי. כיצד התייצב לצידי ברגע שידיים אסורות עברו את הגבול, ברגע שמחאותיי לא הועילו, ואיש לא שמע את קריאות העזרה שלי.
הם לא היו שם לשמוע את צליל הנפיצה הנוראי שהודיע על כך שהכל הסתיים, או בעצם רק התחיל.
הם לא היו שם, חסרי אונים מול הצבע הנעלם מפניו, ומחום הגוף היורד. מסתכלים בעיניים החומות החלולות, חסרות החיים, הרודפות מחשבות בכל פעם שעיני נעצמות.
הם חושבים שהוא התאבד ואני נותנת להם להמשיך לחשוב כך'

בדרך הקצרה, ההליכה מבית הספר הביתה לוקחת לי 20 דקות, ומזל שכך כי יש לי ארבעים דקות מרגע שנגמר לי יום הלימודים עד שההסעה שלי לאימון מגיעה. אבל אני לא מסוגלת ללכת בה בלעדיו, כל עץ, כל בית, כל חריץ באדמה מזכיר לי אותו. לכן אני הולכת בדרך הארוכה, לוקחת את הדברים שלי מהבית מבלי להיכנס עליו, והולכת לתחנת האיסוף. ההליכה הזאת זהו הזמן היחידי בו אני בוכה, צועקת וחושבת מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד חוץ מלעצמי.
בעוד שהדרך הקצרה עוברת ברחובות הראשיים של הישוב, המלאים בתים פרטיים בעלי קומה אחת או שתיים, הרבה מאוד חצר, עצים המסודרים בצורה יותר מידי סימטרית ומעט מאוד שקט. הדרך הארוכה מלאה אתרי בנייה ריקים, חצי בנויים, מוטות מתכת וקרשים, עצים ללא סדר שהוחלט מראש ודשא. מעט אנשים, מעט הסכות דעת, אפשרות להתנתק מהחיים לכמה רגעים.

הגשם יורד מהבוקר, מטשטש את הדרך בה אני הולכת והרוח חזקה מקשה על ההליכה שלי. הגשם והרוח עושים רעש כל כך חזק, מעוות את מילות השיר שאני שומעת באוזניות, מעוות כל צליל שהרגליים שלי עושות כשהן פוגעות בקרקע. אבל אני לא מגבירה את מהירות ההליכה, מתענגת על ההרגשה של המים, ששוטפים את כל כולי מהמחשבות הנוראיות שאופפות אותי. כרגע לא אכפת לי מספרי הלימוד הנרטבים בתיק שלי, לא מכך שהמים עלולים לקלקל את נגן המוזיקה שלי, או מהגרביים שמכפילות את נפחן כשהן סופגות את המים. אני מרשה לדמעות להשתחרר יחד עם הגשם המטפטף לי על הפנים. מרשה ליבבות להשתחרר מפי, משוכנעת שהרעש של הרוח והגשם ישתיק אותם. מרגישה שהגשם שוטף כל צבע שחור שעוטף אותי.

אני ממשיכה ללכת בעולם שלי עד שאני נתקעת בגוף גדול.
"אולי תשים לב לאן אתה הולך" אני אומרת, מודעת לעובדה שזה כנראה הייתה לגמרי אשמתי, וגם שיכול מאוד להיות שנתקעתי באיזה עמוד שלא זכרתי שנמצא שם.
שלל דפים, עט ומכשיר סלולרי מתפזרים על הרצפה הרטובה, ואני נבוכה מסתכלת על האדם המסכן שמזלו נטש אותו ומהמסמכים שלו כמעט ולא נשאר כלום בעוד המים נספגים בדף והוא מתפרק לחלקים.
הוא לא נראה מבוגר מאוד, בעל שיער שחור קצוץ, כתפיים רחבות, ג'קט עור שחור… הוא נראה כמו דמות מסרט אקשן, כמו מהיר ועצבני או משהו
"בל ואסל?" הוא חצי מציין חצי שואל, פרצופו רציני ואני מופתעת
"כן…"
"אני צריך שתבואי איתי" הוא אומר,
"אין סיכוי" אני עונה, מתעלמת משלל השאלות הצפות בראשי כמו, מי אתה? מה עוד אתה יודע עלי? ולמה נראה לך שאני פשוט אבוא איתך? ושומרת על שקט.
יד חזקה תופסת אותי ומתחילה לגרור אותי, לכיוון ההפוך מהבית שלי.
זיכרונות מציפים אותי: יד חזקה בדיוק כזאת גוררת אותי, אני מרימה עניים, מסתכלת במבט מתחננן על הבחור שהתאהבתי בו, בעיניו הכחולות, אני רואה רק איום, ואני מבקשת, צועקת, מתחננת שיעזוב אותי, מסבירה שאני יכולה ללכת הכוחות עצמי, אבל הוא חושש שאברח, ואני לא בטוחה שחששו לא מוצדק. ואני ממשיכה לצעוק לעזרה גם שהוא מצמיד אותי לקיר באחת הסמטאות…
משיכה חזקה יותר מחזירה אותי להווה ואני משתמשת בכל משקל גופי כדי להקשות עליו. יודעת שקריאות לעזרה לא יואילו עכשיו בדיוק כמו שהם לא עזרו בעבר. משקל גופי המשמש כמשקולת לא מקשה עליו אפילו קצת, ורגע לפני שאנחנו מגיעים לכביש הראשי, אני רואה טנדר מיצובישי לבן, בראשי רצים מיליון ואחת תרחישים שונים. ואחד גובר על כולם, אולי המשטרה סוף סוף הבינה מה באמת קרה שם, אולי הם גילו שאני אשמה, אולי סוף סוף האמת תצא לאור, ואז לדני תהיה סיבה עוד יותר טובה להאשים אותי במוות של אחיה הקטן, אולי…
הבחור דוחף אותי לתוך המושב האחורי, ונכנס אחרי. אני מחליקה לכיוון המושב בקצה השני, בנשימות מהירות, מנסה לדחות את התקף החרדה שעוד לבוא. כאשר הראש שלי מתחיל לעשות אחד ועוד אחד. הוא לא הציג את עצמו כשוטר, אין לו שום תג או תעודה והמכונית היא בוודאות לא מכונית משטרה, אפילו לא סמויה. אני מכירה את כל השוטרים בישוב ואת כל המכוניות שבהם הם נוסעים. הידיים שלי רועדות, כאשר אני מקרבת אותן אחת לשנייה, והן רטובות לגרמי מזיעה, גוש חוסם את פי ואני ממשיכה לשתוק, בטוחה שאם עכשיו אני אנסה לדבר, שום קול לא יצא.
"את מאוד שקטה, יחסית לבחורה שחוטפים אותה" הוא אומר, שוב פניו ללא הבעה, ללא שום חיוך סדיסטי או היסוס. "ציפיתי לצעקות, דמעות או איזה ניסיון לברוח. את ממש מקלה על העבודה שלי" ועם האמירה הזאת הוא ביטל כל טיפת הקלה שהייתה לי על היותו שוטר.
הוא נשען לכיווני ואני נצמדת לדלת, הנשימות שלי הופכות מהירות יותר ויותר, ראשי מתמלא צחוק מוכר, מתענג על הפחד שלי, תמונה של הפנים של החבר הראשון שלי עולות בראשי, עם החיוך הזה שלו, עם העיניים הכחולות שסוקרות את כולי…
רעד עובר בכל גופי, ואני מתאפקת בכל כוחי לא להתחיל לגרד את ידי, מחשש לפצוע אותם. אך הוא אפילו לא פוזל לכיווני, אלא מושיט את ידיו למושב הנהג הריק. אני מנצלת את השנייה בשביל לנסות את ידית הדלת, יודעת שהיא כנראה לא תיפתח וכצפוי היא לא. כאשר אני מחזירה אליו את מבטי ומסתכלת לו בעיניים, יודעת שהוא רואה בהם את כל הפחד העצור בחזה שלי, אני מרגישה עקיצה ברגל ומעבירה את מבטי אל המקום, בדיוק בזמן לראות אותו מזיז ממנה מזרק ריק.
"זה בשביל שלשנינו תהיה נסיעה נעימה יותר" אני שומעת אותו ממלמל, לפני שהמוח שלי מתמלא שחור.