I'm looking for freedom – פרק 6

לפרק הקודם שלי לא היו תגובות ):
אבל עדיין.. פרק חדש:

"אוקיי, רוז, במה את טובה? יותר בריצה או בשכנוע ושקרים?" שאלתי. אני צריכה עוד מידע עליהם.
"אני לא ממש רצה מהר… אבל אני שחקנית טובה" יופי. אוקי.. הגלגלים במוח שלי מסתובבים בכל הכוח.
"ומה איתך, לוסיל?"
"אני טובה בשני הדברים." יופי. היא נוחה. אפשר לצרף אותה לכל מחנה.
"דקסון? מה איתך?" כשאמרתי את שמו… מסתכלת עליו במבט חולמני.. אוי. אסור לי להתאהב בו. לא עכשיו. פוקוס. תתמקדי.
"אני ספורטאי טוב." הוי דקסון…
"אורלן?"
היא כחכחה בגרונה בבישנות. "אני…לא ממש טובה בשניהם..אבל..אני טובה בלחשוב וכל זה.."
"זה בסדר! את תעזרי לי. כל הזמן תיהיה איתי." אמרתי כדי להרגיע אותה. הלוואי שיכולתי לומר כך לדקסון..להיות איתי כל הזמן..
"ג'ייד?"
"במשחק."
"אוקי אתה יכול להיות עם רוז. אתם תסיחו את דעת השומרים."
"קסנדרה?"
"ריצה."
"ואנדי?"
"אני שניהם."

"אוקי. אז ככה:
בקבוצה הרצה, לכיוון הממלכה, נמצאים הרוב: אני, לוסיל, דקסון, קסנדרה.
בקבוצה השנייה, זאתי שמפנה לנו את השומרים מהדרך בעזרת משחק והעמדות פנים נמצאים: רוז, ג'ייד.
בקבוצה השלישית, זוהי שיושבת במגדל הפיקוח, מתקשרת איתנו, מכוונת אותנו ומזהירה אותנו, את הרצים, יש את: אורלן, אנדי."
"מחר היום הגדול. היום, כולנו נישן באוהלים על מנת להתגבש ולהיות מוכנים."

ישבתי לרגלי המדורה המאירה באור חמים את מעגל האוהלים. לוסיל ישבה לידי. לפתע היא אמרה-
"את יודעת שאני ודקסון בני – דודים?"
"לא..לא ידעתי." מילמלתי.
היא התקרבה ולחשה לי באוזן "אני יודעת שאת מחבבת אותו."
לזה לא ציפיתי. הבטתי עליה כמישהו מסכן וחסר אונים. באמת לא ידעתי מה לעשות עם זה.
"לכי אליו ותתכלי לדבר איתו. הוא מחבב אותך." תיקווה ניצתה בליבי. הלכתי והתישבתי לידו וליד אנדי, שבדיוק דיברו.
"אז מה קורה? מה אתם עושים?" שאלתי. ווואו. נשמעתי מטומטמת.
"בדיוק דיברנו עלייך." הוא צחק. דקסון.
"מה?"
"אל תיראי ככה, דיברנו על כמה שאת מדהימה. איך איחדת את כולנו, אוספת את נשמותיינו השבריריות וחסרות התקווה מהרצפה ויוצרת מהן משהו שאף אחד לא העיז לעשות." דקסון אמר וחיבק אותי. התענגתי על חמימות גופו ועל הריח המתוק שעלה ממנו. בזווית העין ראיתי את אנדי שהולך, נותן לנו פרטיות, ואת לוסיל שסימנה לי אגודל למעלה.
"תודה." אמרתי לו לאחר שהשתחררנו. הוא הביט עליי, משוטט עם עיניו על גופי.
"אתה יכול לספר לי קצת עליך? על החיים שלך עד עכשיו? כי אני לא יודעת עליכם כלום.. "
"בטח" הוא התנער מחלומותיו. "אנחנו היינו משפחה לא כל כך ענייה. היה לנו אוכל. לא בשפע אבל לא ממש היינו רעבים. כדי להעסיק את עצמי עשיתי ספורט, שאני מאוד אוהב. אני אוהב אקשן, להלחם. לכן ככשאלת מי רוצה מיד קפצתי ראשון. בת דודתי – לוסיל, הוא הביט לעברה, קפצה אחריי, היא תמיד חיכתה אותי, אבל אני שונא שאנשים מסתבכים בגללי, רציתי שהיא תיהייה מוגנת בבית.
"אוי, אבל היא באה בכל זאת.."
"כן.."
שתיקה.
"את יודעת מה? בואי נכנס לאוהל שלי אני יראה לך כמה דברים." צעדנו לכיוון האוהל שלו, שהיה הכי מרוחק מהמדורה. כל שאר האנשים ישבו סביב המדורה ודיברו.
"וונדי?" שאל בהיסוס. "איפה האוהל שלי???"
"אני לא יודעת.. אולי איזה חיה גנבה אותו."
הוא צחק. "פה הגבול בין חיות לאנשים משתטשטש… אני חושב שזה היה בן אדם. אין פה כמעט חיות, בטח איזה חסר בית גנב לי.."
"אוי, אתה רוצה לחפש אותו?"
"לא, אני אישן עם מישהו.."
"אתה…יכול לישון איתי. יש לי אוהל ענק." הוא חייך.
"אוקי."
שכבנו באוהל, כל אחד בצד שלו. בהינו בשמיים בשתיקה. לאוהל שלי יש גג שקוף. זה מאוד יפה.
"טוב.. נראה לי שאני ילך לאכול, אני ממש רעבה."
"גם אני." הוא אמר ויצאנו מהאוהל.
"אני שנייה הולכת לשירותים…"
"אל תלכי לבד, קחי איתך את לוסיל, תזכרי שאין לנו ממש שירותים אנחנו ביער, קרוב לגבול, זה מסוכן."
לוסיל באה. כשכבר היינו רחוקות מהמחנה היא שאלה –
"אז…מה קורה איתך ועם דקסון?"
משכתי בכתפיי. "טוב."
"הנה זה נראה מקום טוב. תתחבאי פה מאחוריי איזה שיח ותעשי. אני פה."
"אוקי." הלכתי לאחוריי עץ גדול שתחילתו הוסתר בשיחים גדולים.
לפתע צרחה גדולה פלחה את אוויר הלילה. אני צרחתי.
"וונדי?!" לוסיל שאלה.
"זאת הייתה את?????! וונדי?"
רשרוש עלים נשמע, וצליל גרירה.
לוסיל רצה למחנה. "אתם, תקשיבו! וונדי, זאת היא שצרחה.."
כולם התאספו. "מה קרה? למה חזרת בלעדייה?" דקסון נלחץ.
"כי..כי.. היא נעלמה."