I'm looking for freedom – פרק 3

ישבתי על חומת הארמון, משוטטת במחשבות של עצמי. אני יודעת מה אני רוצה, לברוח, פשוט ללכת מפה ודי. אבל זה ממש לא כזה פשוט. במהלך היום בניתי לי תוכנית אימונים שתעזור לי בבריחה. אימוני חץ וקשת, חרב, אקדח, ריצה, קארטה ועוד. פשוט לקחתי שיעורים באינטרנט. מאוחר יותר היום, נסעתי בחשאי לדוכן המבריח נשק מהצד השני. רק שם אפשר להשיג נשק בצד הזה.

אחרי חודש של אימונים, הייתי די מוכנה. הייתי בחדר שלי מורחת רעל משתק על החיצים. הם מאוד ישנים, בנו אותם לפני כמעט מאה שנה! הם מאלפיים ושלוש עשרה. אבל הם עדיין עובדים מעולה.
"מותק? איפה היית כל היום? התאמנת על ההופעה לשבוע הבא? עוד מעט יש לך קורס פיתוח קול. זוכרת?" נשמע קולה של אמי מתקרב במסדרון. מתחתי את החץ. צילה של אלכסיס, האמא שאף פעם לא אהבה אותי באמת הופיע. וכאשר דמותה הציצה מבעד למשקוף יריתי. המשחק התחיל. היא מיד נפלה על הקרקע, החץ עדיין נעוץ בכתפה. צעדתי לפנים. שלפתי אותו והחזרתי שק. הוא עדיין בר-שימוש.
"חלומות נעימים, אמא." הדגשתי את המילה הלא מתאימה ליצור הזה – אמא, לעבר גופה המשותק.
פתחתי את החלון, מלפפת חבל סביב צריח קרוב, וקפצתי. ניסיתי את זה כבר כמה פעמים. זה לא מסוכן מאוד. אבל הפעם, עלו עליי. נחתתי על הקרקע, והתחלתי לרוץ. דם המלאך הזורם בעורקיי באמת משפיע. רצתי מהר להפליא. שלושה שומרים חסונים הקיפו אותי. יריתי גם עליהם. מתנשפת, הגעתי ליער. אני יסתתר פה כמה זמן, יצבור כוחות ויכין עוד חיצים משוכים ברעל. אוי. זאת הייתה טעות, לא טיפלתי באבי. בזכות חושיי המחודדים, שמעתי קולות –
"אתם חושבים שהיא פה?" קול עמוק של גבר נשמע.
"אולי. לא ידעתי שהיא התחילה להתמרד. ילדים. אמרתי לאלכסיס שלא כדאי. אבל היא התעקשה – דם המלאך, דם המלאך, הוא יעשה אותה צייתנית, מושלמת. הם הזריקו מאוחר מידי. היא אף פעם לא מקשיבה. אמרתי שהילדה תביא רק צרות ו.." רישרוש מבין השיחים קטע את שטף דיבורה של דודתי. אחותה של אמי.
"מה זה היה?!" היא הספיקה לצרוח שנייה לפניי שחץ נורה מבין השיחים ופגע בה.
השומר ששהה לידה הניף סכין וחתך את השיח. לכל מי שהיה שם, אם היה, לא היה שום סיכוי לחיות. אבל אני כבר מזמן הייתי על ראש העץ, בדיוק מעליו. את החיצים לא היה לי זמן לקחת איתי מהשיח אז אלתרתי. תפסתי ענף וחבטתי לו על הקרחת. הוא התמוטט. חייכתי לעצמי. הרגשתי ממש בלתי מנוצחת. אני עושה את זה! אני בורחת! קפצתי מעץ. בכל זאת, אני צריכה להודות לאמי ולאבי שהזריקו לי את הדם של המלאך… אוי, אבי. שחכתי ממנו לרגע. ועכשיו ראיתי את דמותו המתקרב, והוא בכלל לא היה נראה מרוצה. "ש*ט." קיללתי בשקט. חטפתי את שק החיצים והמשכתי לרוץ. זה מזכיר לי קצת אגדה ישנה על סיפור בשם "משחקי הרעב" נדמה לי. אני אתניס! או קטניס? איך שלא קראו לגיבורה הראשית.
"וונדי!" קולו הרועם של אבי פילח את אוויר שעת בין הערביים. המשכתי לרוץ. ענפים שרטו את גופי, רגליי דיממו, אבל לא איכפת לי. הפצעים יסגרו מעצמם תוך שתי דקות. הודות לדמי המיוחד. ראיתי את מעבר הגבול, אותו אף אחד לא מעז לעבור, לצד השני. איתרתי את השומרים. בינגו. הפלתי אותם בזה אחר זה, אבל, לפתע נגמרו לי החיצים. והשומרים… לא נגמרו. לא רציתי להשתמש באקדח ובסכין, זה לצד השני. נלחמתי ביידים חשופות. אני מאוד זריזה וחזקה, אבל גם ידיי הרעל, שמרחתי על עצמי דקה קודם הועילו. פשוט מרחתי להם רעל על העור.
הגעתי לגדר האחרונה, זו המפרידה. טיפסתי עלייה עד לנקודה שמאפשרת תצפית לצד השני. ואז, כשסוף סוף ראיתי את המקום שחלמתי עליו שנים כה רבות, עלתה בי מחשבה אחת, שהתקשתי לגרש
מעליי – אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך?