I'm looking for freedom – פרק 10

אדמונד נפל בקול חבטה רמה על רצפת השיש הקרה. למספר לרגעים אני, לוסיל, אנדי ודקסון קפאנו כפסלים. האם זה היה שווה? האם הייתי מוכרחה להרוג אותו? את אבי? מובן שכן. לאחר שיצאנו מהקיפאון הזמני דקסון חיבק אותי. "הצלחנו." הוא אמר, תחילה בלחישה מהוססת. הוא התנתק מהחיבוק. "הצלחנו!" לאחר מכן הוא צעק ופרץ צחוק משחרר יצא ממנו.
"זה עוד לא נגמר." אמרתי, תוך שדלת האולם נפתחת. הסתערנו על 5 השומרים שצעדו פנימה, עוד לא מודעים לכך שמלכם מת. השמועה פשטה במהרה, וצוותים שתיים ושלוש הצטרפו. הם עזרו לנו לחסל את הלורדים שעדיין היו תקועים בעבר הנורא, ולעודד את אלה שתמכו בשילטון המחודש.

"את יודעת שאת תישלטי מהיום. נכון?" דקסון אמר את מה שכולם חשבו באספה שלאחר סיום המרד.
"אוי…נכון. לא חשבתי על זה.." עניתי, בכנות גמורה.
כולם צחקו. הרמנו כוסית, לחיי השלטון החדש.

אני ודקסון ישבו בחדר שלי, או שהיה שלי ודיברנו.
"ברכותיי, מלכה שלי." הוא אמר. הוא אף פעם לא קרא לי 'שלי'. לבי פרפר בחזי כמו מטורף. אני פשוט התאהבתי בו. הוא התקרב יותר אליי, ישבנו על המיטה. ברגש מתפרץ, הוא ליטף את רגלי. אוי, יכולתי להנמס שם. זה העביר בי צמרמורות, גלים של תשוקה. השפלתי את עיניי. דם המלאך לא הקנה לי תכונות רומנטיות, אבל נראה שלדקסון לא חסר.. הוא הרים את ראשי, מקרב אותי אלי. ואז.. התנשקנו. זה היה מדהים. אי אפשר לתאר את זה במילים. בהתחלה, נשיקה מהוססת, עדינה, בקושי רפרוף על השפתיים. ואז בלי לחשוב, משכתי אותו אלי, גוררת אותו לנשיקה סוערת. היינו ככה, על המיטה, זמן רב. נדמה היה שהעברנו נצח בלהתענג אחד מהשני. בסופו של דבר התנתקנו, מתנשמים מהחוויה.
"את מנשקת מצוין" הוא גיחך. נשכבתי על גבי, נתמכת באמות. לא הייתי מסוגלת להפסיק לחייך. או לבהות בו. הוא התכופף מעליי, הוא כזה חתיך.. נראה היה שכל הרגש שהיה עצור בתוכינו אחד כלפי השני התפרץ החוצה בסערה. הוא שרטט קווים על גופי עם אצבעותיו, גורם לי לגרגר בהנאה כמו חתלתול. העברתי יד בשערו הנאה. שמש אחר- הצהריים חדרה דרך החלון. חזרנו להתנשק, הפעם בשכיבה. רגליי נכרכות סביב רגליו. צלצול טלפון מציק נשמע. התעלמו. הוא נעשה חזק יותר. וויתרתי וקמתי לענות, דקסון מחכה לי על המיטה.
"הלו?"
"היי, אמ.. זה אנדי, אנחנו רוצים לכנס ישיבה ואת ודקסון נעלמתם לנו."
"כן. אוקיי. איפה?"
"בחדר הישיבות מן הסתם."
"טוב, נגיע מוקדם ככול שנוכל.."
"ביי".
חזרתי למיטה. דקסון שאל – "אנחנו לא צריכים ללכת?"
"לא אכפת לי" עניתי ונשכבתי עליו, מנשקת אותו.