Hello Mistery, Goodbye Normal

הלכתי לצידי סת' ואמנדה בזרועות שלובות מתחת לחזה עם תיק מאחורי גבי על כתף אחת. לבשתי חולצת בית ספר לבנה עם גזרת V בצוואר, ג'ינס שחור צמוד ונעלי סניקרס כחולות. סת' הלך משמאלי מתוח ומתרגש עם ידיים בכיסי מכנסיו ואמנדה…טוב אמנדה רעדה מרוב התרגשות. עברו לי המון מחשבות ורגשות מאז הבוקר, הרוב פשוט עצב וכעס. עברו חודשיים מאז שאמי נפטרה בתאונת דרכים ונשארתי לחיות עם אחותי הגדולה, קסי. אבי החורג הופיע בהלוויה שלה אמי שתוי ומלוכלך ואמרתי לו באותו רגע שאם יעז להתקרב לארון קבורה שלה אני אוציא אותו מהצוואה שלה, למרות שהוא לא הופיע בה. כן, מסתבר שהייתה לה צוואה, מה שמאוד הפתיע אותי בהתחשב בכך שהייתה בסך הכל בת 43. מאז אותו יום אני לא מפסיקה לחשוב למה הייתה לה צוואה. האם היא ידעה שהיא הולכת למות? אם כן, למה לא ניסתה לעצור את זה? למה לא הזהירה אף אחד בקשר לזה? בכל מקרה, לחיות עם אחותי זה גם לא להיט כמו לחיות עם אב חורג. אחותי היא בת 25, מאוד נקייה, עסוקה ולא ידעה לבשל. הארוחה הכי גדולה שאי פעם אכלתי אצלה היה טוסט עם גבינה וסלט. בגלל זה נאלצתי לקחת קורסים לבישול אצל הדוד שלי שהיה שף במסעדה מפוארת.
נשמע צליל קצר והודעה- 'תלמידי בוגרי תיכון, אנא הגיעו לרחבה הראשית והתיישבו היכן שמסומנים מספרי הכיתות'. שלושתינו פנינו בשקט ימינה והלכנו עד קצה המסדרון ולתוך רחבת חצר גדולה מוקפת כיסאות ופתקים עם מספרי הכיתות. אני ואמנדה התיישבנו בתחילת השורה הרביעית איפה שהיה פתק עם המספר 5 וסת' ישב בשורה הכי ראשונה במספר 1. הוא הסתכל עלינו בחיוך והסתובב קדימה. לאט לאט השורות התמלאו בתלמידים בוגרי תיכון כמונו ולבסוף אחרי 20 דקות הגיע גם המנהל וכמה מורות, שבינהן הייתה המחכנת שלי, תאליה. המנהל דיקנס בדק את המיקרופון בדפיקות קצרות מספר פעמים והתחיל לדבר.
"בוגרים ובוגרות תיכון נייטרון, הנה התחילה לה שנתכם האחרונה בתיכוננו. אני וצוות המורים מאחלים לכם המון הצלחה בשנה זו ומקווים שכולם תצליחו לצאת עם תעודה מאשרת לאוניברסיטה." הפסקה קצרה. "בהמשך היום אתם תעברו מספר פעילויות קצרות הקשורות בהשכלתכם וידעכם הכללי כדי שנעזור לכם להבין לאיזה אוניברסיטה או קולג' תשתייכו. מקווים שתהינו." דקה של מחיאות כפיים והמנהל המשיך לדבר ובשלב זה כבר הפסקתי להקשיב. כשלבסוף תלמידים התחילו לקום ואני ואמנדה גם קמנו וחיכינו שנייה לכך שסת' יצטרף אלינו והלכנו לקפיטריה. היא הייתה מפוצצת ילדים. משהו שלמדתי בשלוש השנים שהייתי בתיכון הזה הוא שאם תצא לקפיטריה דקה אחרי הצלצול, תצטרך לאכול בחוץ. כל השולחנות היו תפוסים במלואם ולכן לקחנו את מגשי האוכל ויצאנו אל מחוץ לבית הספר. התיישבנו על הדשא מתחת לעץ אשוח גדול ואכלנו לאט את הארוחה המזינה. היה על המגש כערית פלסטיק, כפית פלסטיק, קופסה קטנה עם קורנפלקס ולצד זה מחוברת קופסאת חלב, חטיף גרנולה בטעם דבש ותפוח ירוק. בהתחלה לקחתי את התפוח ונגסתי בו. היה לו טעם חמוץ ומתוק בבת אחת ונהינתי מכל נגיסה.
"אז מה…אנחנו בוגרים הא? איך מרגיש?" שאל סת'.
אמנדה דיברה ראשונה, "הכי כיף בעולם! תחשבו על זה ששנה הבאה כבר נלך לקולג' ואני ואת נוכל לחלוק חדר ביחד!" היא אמרה בנתרגשות והסתכלה עלי בחיוך גדול שחשף את שיניה הלבנות. חייכתי אליה קצרות ואמרתי "להיות בוגרת לא ממש מרגש אותי. תסתכלו על קסי, היא כל היום עסוקה בעבודה שלה, היא כל חודש-חודשיים צריכה למלא תפסים על שכירות הדירה והיא לא יודעת לבשל. איזה מן חיים אלה?"
"טוב עכשיו כשאת אומרת את זה..זה באמת לא להיט להיות בוגרת, צריך לעשות החלטות קשות לבד." אמרה אמנדה.
"רק מלחשוב על לחיות לבד יש לי חשק להקיא." אמר סת'. סת' היה ידוע בתור הילד הלחוץ והמקיא. הכרתי אותו מאז שנולדתי כי אמי ואמו היו חברות טובות מהאוניברסיטה. כשאמי נפטרה סת' ביקש מאמא שלו שאני אשהה אצלם זמן קצר לפני ההלוויה והיא קיבלה אותי בזרועות פתוחות. ולמרות זאת נאלצתי לחיות עם קסי בגלל שהיא המשפחה היחידה שלי. טוב כמובן יש לי גם את האבא הביולוגי, שאת האמת גיליתי לא מזמן שהוא חי באושר ועושר באיי הקאריביים, אבל קסי הייתה יותר קרובה. אף פעם לא יצא לי לשאול את אמא למה היא ואבא נפרדו, ועכשיו כשאני יודעת שהחיים שלו מאושרים, אני גם לא רוצה לדעת. אז כן, הכרתי את סת' מאז הילדות וכל שנה תמחילת כיתה א' סת' היה ידוע בתור הילד הלחוץ והמקיא בגלל שתמיד כשהיה לחוץ הוא היה מקבל בחילות נוראיות. זה בדרך כלל היה קורה ביום הראשון לכל כיתה ולפני בחינות חשובות.
"אל תדאג סת', אתה לא תחייה לבד. אני ואמנדה נהיה לצדך לנצח עד שתתחנן לחיות לבד." צחקנו מספר שניות וחזרנו לאכול. הארוחה של אמנדה נגמרה ראשונה כי היא תמיד תוחנת הכל בשניות כשהיא מתרגשת. סת' הניח בצד את המגש המלא שלו ונשכב על הדשא. הוא היה צריך לעשות את זה כל פעם שהרגיש בחילה מתקרבת. אני עדיין הרהרתי במחשבות שלי על אמי. לקח לי חודש להתגבר על זה ולהפסיק לבכות בלילות. סת' תמיד היה לצידי כשהתחלתי לבכות כי בשבוע-שבועיים הראשונים אחרי שעברתי לגור עם קסי הייתי אצלו בבית כל יום כל היום ולבסוף הייתי נאלצת לעזוב אותו בשעות מאוחרות בלילה וחזור לדירה של קסי. בדירה שלה היו רק שני חדרים ומרפסת סגורה. אני ישנתי על מיטה מתקפלת במרפסת איפה שנמצא ארגז הצואה של החתול השמן שלה מלפיס. הוא היה מתקרבל איתי בלילות הקרים כי קסי הייתה סוגרת את דלת החדר שלה. ידעתי שכשהיא סוגרת את הדלת יש לזה שתי סיבות- או שהיא לא רוצה שאני יפריע לה לעבור על מסמכים חשובים או שזה היה בגלל שהיא בכתה על אמי. היא עושה את זה עד עכשיו כמעט כל יום. החדר האחר מלבד חדרה של קסי היה הסלון המשולב עם מטבח ורק שני מטרים קטנים של חדר שירותים ואמבטיה. את האמת אני כבר רציתי לחיות בבית משלי אבל לצערי החלק הגדול מהכסף מהצוואה של אמי הלך ללימודים האקדמיים של קסי ורק חלקיק קטן זה ללימודים שלי בקולג', אז לחיות לבד יקח לי לפחות 6-7 שנים עד שאסיים קולג' וארוויח כסף.
ושוב חזרתי למחשבה על הצוואה. לא הגיוני שבן אדם שלא עבר אפילו חצי מהחיים שלו יכתוב צוואה בשלב כזה מוקדם. מי בכלל יודע כמה זמן יש לה את הצוואה. לשמחתי הרב שום דבר מהצוואה לא עבר לידי אבי החורג, אפילו שהיא ממש אהבה אותו כנראה הייתה לה סיבה לא לתת לו כלום. הדבר היחידי שעבר לי מהצוואה היה הרכב שלה.
"היי קת'רין, את חיה?" שאל אותי סת'. זה הסיח את דעתי ממחשבותי. סובבתי אליו את הראש והנהנתי קצרות.
"סתם היו לי מחשבות.." מלמלתי. אמנדה וסת' הסתכלו אחד על השני ומשכו בכתפיהם. בסוף הפסקת האוכל התפזרנו לכיתות האם שלנו. אני ואמנדה הלכנו לכיתה החמישית וסת' הלך לכיתה הראשונה. השולחנות היו מסודרים בצורת ח' והכיסאות במעגל. אני ואמנדה התיישבנו ביחד במקום שהיה מקום לשניים. ראיתי שני פרצופים חדשים שקודם לא ראיתי. שניהם היו בנים, למען האמת תאומים זהים. היה קשה למצוא בינהם איזשהו הבדל כדי שאחר כך יהיה אפשר לדעת מי זה מי. לבסוף הבנתי שלאחד מהם יש עצמות חיים עמוקות יותר ושפתיים עבות יותר מהשני. הוא הסתכל עלי והיה לנו סוג של קרב מבטים "מי יסיט את המבט ראשון". לבסוף אמנדה תקעה בי מרפק בצלעות וגרמה לי להסיט את המבט אליה. כשקמנו כדי לברך את המחנכת תאליה בברכת בוקר טוב שמתי לב שהתאומים היו גבוהים מאוד, לפחות מטר 85. בהתחשב אליהם אני הייתי גמדה כי בסך הכל הייתי מטר 67. אמנדה קצת יותר גבוהה ממני אבל לא בהרבה. לבסוף כולנו התיישבנו ותאליה הכירה לנו את התלמידים החדשים. זה שהיה לי איתו קרב מבטים קרו לו לוק ולאחיו ריין. המחנכת הסבירה לנו שוב את סדר היום, הפעם מפורט יותר, והפעילה מצגת שמסבירה על כל הקולג'ים והאוניברסיטאות בעיר הזאת ואמרה שהמדריך שיבוא אחריה יסביר על כל אלה שנמצאים מחוץ לעיר אבל קרובים, וכך היה. לאחר 40 דקות החליף אותה מדריך צעיר יותר, בשנות ה-20 שלו, והראה לנו מצגת על קולג'ים ואוניברסיטאות מחוץ לעיר. אחריו הגיעה מישהי זקנה שהציגה את עצמה כבוחנת ונתנה לכל אחד דף עם שאלות כלליות על רמות ההשכלה שלי. הייתה שם שאלה 'מה לדעתך רמת ההשכלה שלך', סימנתי בינוני אבל עדיין לא הבנתי את השאלה הזאת. זאת נראית לי שאלה שלא אנחנו אמורים לענות עליה אלא מי שבודק אותנו. קל להגיד שאני תלמידה מצטיינת ולהראות את הציונים כהוכחה, אבל מה שבאמת חשוב זה לא הציונים אלא מה שנכנס למוח ומה לא. כולם סיימו את הבחינה שלהם מהר ותהיתי איך סת' מסתדר עם הבחינה. קיוויתי בשבילו שהוא לא התחיל לקבל בחילות מרוב לחץ. אני ואמנדה יצאנו מהכיתה לאחר שגם היא סיימה והתיישבנו על ספסל ברחבת החצר הראשית שכבר הספיקו לפנות ממנה את כל הכיסאות. לאחר כמה דקות סת' הצטרף אלינו והתיישב לידי כולו לבן מרוב לחץ. הרגעתי אותו ואמרתי "אל תדאג זה לא כזה חשוב, רק קובע את עתידך בתחום הקולג'ים…" הוא צחק ואמרתי בראש המשימה הושלמה. אמרו לנו שבעוד מספר שבועות נקבל מכתב בדואר עם המלצות לקולג'ים ואוניברסיטאות שמתאימים לרמות ההשכלה שלנו. סוף הלימודים הגיע די מהר ומיד הלכנו לתחנת האוטובוס. התיישבנו על האוטובוס שנוסע לכיוון העיר ובדרך עצר בתחנות מחוץ לעיר ששם יצאו סת' ואמנדה. ישבתי לבד מספר דקות עד שהתיישב לידי אחד התאומים ובחנתי את פניו כמה שניות כדי לזהות מי הוא.
"אתה לוק, נכון?" שאלתי. הוא הנהן וחייך.
"ואת קת'רין." הסתכלתי עליו שנייה בבלבול. אני לא זוכרת שאמרתי לו את שמי, אבל בכל זאת הנהנתי. "אל תדאגי, אני לא איזה מטרידן שעוקב אחרייך. בסך הכל שאלתי מישהו מהכיתה את שמך." אמר תוך כדי צחקוק. "אז את נוסעת לעיר? את גרה שם?" הנהנתי ואמרתי "אני גרה שם עם אחותי."
"למה לא עם ההורים? רבת איתם או משהו?" שאל בחיוך והורדתי את המבט בעצב. "אה..אז את…" הוא לא המשיך לדבר כי הבין מי אני. בשבוע שהתאונה קרתה זה פורסם בחדשות ובבית הספר. ישבנו בשקט באוטובוס עד שהייתי צריכה לרדת בתחנה שלי. אמרתי לו להתראות ויצאתי לרחוב הראשי של העיר. אחותי חיה 5 דקות מהתחנה כך שלא הייתי צריכה ללכת יותר מידי כדי להגיע הביתה. כשהגעתי עליתי במעלית לקומה השביעית ופתחתי את דלת הדירה עם המפתח. קסי כבר הייתה בבית בפיג'מה מול המחשב קוראת משהו.
"איך היה היום הראשון כבוגרת תיכון?" שאלה.
"מזוויע." אמרתי והלכתי למרפסת. השלכתי את התיק על המיטה והתיישבתי על עדן החלון. מלפיס הצטרף אלי על עדן החלון והתכרבל לידי מגרגר ובזמן שליטפתי אותו הסתכלתי על העיר המוארת אורות צבעוניים ושקיעה נופלת על הארץ.