Hello Mistery, Goodbye Normal-פרק 2

למחרת בבוקר התעוררתי לצליל רעם חזק מבחוץ וכשהלכתי לסלון ראיתי שקסי הייתה בבית. בדרך כלל קסי הולכת לעבודה ב-6 בבוקר ומשאירה לי טוסט עם גבינה קפוא שבקושי אפשר לנגוס בו. הפעם היא הייתה שכובה מכורבלת בשמיכה על הספה והטלוויזיה הייתה דלוקה על ערוץ המדע. ראיתי על שולחן הקפה מודד חום וכוס תה ירוק חם.
"אה בוקר טוב קת'י.." אמרה קסי בקול צרוד וחלש. "אני די חולה היום אז אני לא הכנתי לך אחורת בוקר."
"אע זה בסדר.." אמרתי בחיוך. "את רוצה אולי שאני אשאר איתך היום ואטפל בך?" שאלתי והתיישבתי על הספ לצידה. הנחתי את כף ידי על המצח שלה והוא היה רותח. "אני בהחלט צריכה להישאר איתך היום.."
"לא לא אל תחסירי לימודים בגללי." לאחר כמה שניות עצמה את עיניה ונרדמה. לקחתי את התיק והמטרייה, לבשתי מגפיים, יצאתי בשקט מהבית והלכתי לתחנה. בדרך סת' ואמנדה נכנסו וישבנו ביחד. אמרתי להם שקסי חולה היום ואני מרגישה רע על כך שהשארתי אותה לבד בבית.
הגענו לבית הספר בשנייה שנשמע הצלצול. היום זה היום שבו נבחר איזה מקצועות אנחנו נלמד. אני וסת' תמיד אהבנו משחק, מאז הילדות היינו עושים משחקי תפקידים ומשתתפים בהצגות בבית הספר, אז שנינו הלכנו ורשמנו את שמותינו על דף עם הכותרת "משחק". אמנדה נרשמה למקצוע בתחום המדעים. כשמסתכלים עליה מהצד היא הילדה הפופולארית ויפה עם השיער השחור הגולש עד האמצע הגב, עם השפתיים המושלמות והעיניים הכחולות עמוקות, בקיצור הילדה העשירה והמושלמת. אף אחד לא היה חושב שהיא חכמה, אבל מסתבר שהיא אכן כזאת. כל שנה היא מקבלת הצטיינות לימודית והמקצוע האהוב עליה היה מתמטיקה וכימיה.
היה מותר לנו לבחור שני מקצועות שנלמד השנה ומה שיותר נצליח בו יהיה בונוס לקולג' ואוניברסיטה, אז בנוסף למשחק בחרתי תקשורת שזה במילים אחרות להיות שדרנית ברדיו או טלוויזיה. רפרפתי במהירות ברשימת השמות וקלטתי שני שמות מוכרים, האחד לוק והשני..הסתובבתי בבחילה מהדף והלכתי בזעם לסת' ואמנדה ושנרשמו ביחד לכיתת מחשבים.
"היי נחשי מה" אמר סת' בחיוך וכשראה אותי כועסת ישר נחמק החיוך. "..ואו מה קרה?"
"ברידג'ט. היא נרשמה לתקשורת, איפה שאני נרשמתי.." אמרתי. ברידג'ט הייתה הילדה השנואה עלי בכל בית הספר. היא למדה איתי כמה שנים וגם כן לא חיבבה אותי. היה לה מנהג לגנוב ממני בני זוג וחברים, ולמזלי אמנדה וסת' לא התפתו ללכת איתה. אף פעם לא הבנתי מה עשיתי לה רע שגם לה להתנהג אלי ככה, אבל נראה שכשאלי מתנהגים בצורה מסויימת, כך גם אני אליהם. גניבת בני זוג היה הדבר שהכי פחות עיצבן אותי, יותר הכעיס אותי שהיא חשבה שזה משנה לי משהו והמשיכה לעשות את זה שוב ושוב עד שיום אחד פשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר ופשוט נתתי לה סטירה. החלק הכי כיף בכל העיניין הוא שהיא עיוורת..כן אני יודעת שלתת סטירה לעיוורת זה מעשה נוראי, אבל מה לעשות שזה הגיע לה? בכל מקרה עשו מזה סיפור שלם בכל בית הספר כששמעו על העיוורת שאני נתתי לה סטירה. הופתעתי לגלות לכמה אנשים זה היה משנה כי להגיד את האמת לפחות לחצי מהתלמידים בבית הספר היא עשתה משהו רע, בין אם זה הגיע להם ובין אם לא. היא בכללי הייתה בן אדם די מרושע, אז כן, אפשר לומר שכולם שנאו אותה באיזשהי צורה, ובכל זאת אנשים הגנו עליה ונעלבו בשבילה. למה שהם לא יעלבו בשבילי? אני יודעת שאמרתי שזה לא שינה לי כלום, אבל עדיין, אני הייתי הנפגעת לא הפוגעת! אנשים יודעים איזה בן אדם היא מבלי להכיר אותה בכלל, רק מהמראה שלה אפשר לראות עד כמה רשע יש בעיניה (בצורה מטאפורית, כמובן). ונכון שלשפוט בן אדם לפי המראה שלו זה גם לא דבר טוב, אבל ברצינות…היא מסוג האנשים שכן אפשר לשפוט אותה. רק מההליכה המלכותית שלה רואים שהיא שוויצרית ונוטה לנצל אנשים לטובתה.
בכל מקרה סת' הבין שעדיף לא לדבר על הנושא הרגיש ובחר לשתוק, אבל אמנדה הייתה חייבת לציין "היא עיוורת, מה יש לה לעשות שם לעזאזל? למה היא בכלל לומדת בבית הספר עם המגבלה שלה? היא לא אמורה ללמוד בבית ספר מיוחד עם כתב ברייל או משהו?…" וככה זה המשיך, שאלות על גבי שאלות שלא נענו על ידי אף אחד. אני וסת' החלפנו מבטים מהירים ופשוט עמדנו שם בזמן שאמנדה המשיכה למלמל בקול רם מידי את השאלות הפילוסופיות שלה לגבי ברידג'ט והעיוורון שלה. באיזשהו שלב פשוט הפסקתי להקשיב לה והתרחקתי משניהם כדי למצוא מקום שקט לשבת בו. היה די קשה למצוא ספסל או פינה בבית הספר הזה שלא היה מפוצץ תלמידים. תמיד חשבתי שברגע שיש לבית הספר מספר מסויים של תלמידים אז המנהל צריך להפסיק לקבל חדשים, אבל בבית הספר הזה מסתבר שזה לא תקף כל כך. בכל פינה שהולכים אליה יש לפחות עשרה תלמידים שמצטופפים בה, לפעמים יותר. בחבורה של שלושה אנשים היה כמעט בלתי אפשרי. כמובן שיש את הכניסה לבית הספר עם חלקת הדשא, אבל בימים גשומים כמו היום זה די מסובך. גשם שצף בכל האיזור ויצר שלוליות ענקיות שאפילו יצור לא אנושי לא יכול לחצות בקפיצה והאפשרות היחידה היא לעבור דרך הבוץ ביער משמאל לבית הספר. זה די מוזר שהחליטו להקים דווקא ליד יער מוסד חינוכי כי מי יודע איזה חיות מסתובבות ביערות קנדיים. אף פעם לא היה לי האומץ ללכת לשם ופשוט לטייל, למרות שלפני שלוש שנים, כשרק התחלתי תיכון, הייתה חבורת ילדים שכן יצאה לשם בזמן החופשי שלהם בזמן הלימודים וחזרו משם רק שני ילדים. כן, ילדים. פשוטו כמשמעו. לא נערים בגיל תיכון, אלא ילדים בגיל יסודי. מי יודע מה קרה ביער הזה ואף אחד לא יודע מי הילדים האלה כי מסתבר שחבורת התלמידים שהלכה לשם היו יתומים ולכן זהותם הייתה ברשות בית הספר ובית היתומים. אבל זהותם של הילדים לא הייתה ידועה. אחרי המקרה עברו חודשים עד שהרוב הגדול של תלמידים הסכים לחזור לבית הספר. אני בעצמי לא הייתי להוטה לחזור לשם עד ששכנעתי את עצמי שזה לא יקרה לי אם לא אלך לשם. באותה תקופה אמי הייתה עוד יכולה להרגיעה אותי בכך שהכינה לי שוקו חם, עטפה אותי בשמיכה רכה וליטפה לי את הפנים בידייה החמות, כיום, אם זה יקרה שוב, אני לא חושבת שאסכים אי פעם לחזור לבית הספר הזה. לבסוף הלכתי לכיתה שלי והתיישבתי על כיסא מאחורי שולחן והנחתי את ידיי בצידי הראש. לאחרונה התחלתי לקבל מיגרנות חמורות שלאחר מכן התלוו בסיוטים מוזרים בלילה. זה לא קרה לי כל יום, אבל זה היה לעיתים קרובות מידי. אחרי שזה קרה לי מספר פעמים פחדתי ללכת לישון כי ידעתי כבר מה יהיה, עוד סיוט מפחיד על ארנב פרוותי מרוח בדם וחסר עין רודף אחרי עם סכין קצבים ומנסה לחתוך אותי לשניים. לאחר כמה דקות מישהו נכנס לכיתה וכשהרמתי את הראש ראיתי את לוק.
"אתה עוקב אחרי?" שאלתי בטון מסתורי.
"את רוצה שאעקוב אחרייך?" שאל גם כן בטון מסתורי כמו שלי. גלגלתי עיניים והנחתי את ראשי על הידיים השלובות והסתכלתי על הנוף מאחורי החלון. מחוץ לחלק הזה של בית הספר היה פרדס. לפעמים הייתי הולכת לשם בתקופת אביב כשהפירות רק התחילו לצמוח כי הריח היה נפלא, ואז בתקופת קיץ כשהם כבר היו בשלים ומוכנים לאכילה, הייתי אוספת אותם לתוך התיק ומביאה הביתה. השנה הפרדס סגור בשרשראות כי כנראה מי שהפרדס היה שייך לו הבין שכשאשר יש בית ספר לידו אומר שתלמידים מתגנבים לשם וגונבים יבול. גם היום הסוף הגיע די מהר בלי שהרגשתי, שיעור אחרי שיעור ואז הפסקה, ושוב אותו דבר. בכל שיעור אילצו אותנו לכתוב מה נצטרך להביא לשיעורים הבאים אבל כולם יודעים שאף אחד לא יביא את זה ישר, יקח לפחות חמישה שיעורים עד שכולם יתאפסו על עצמם לקראת שנתם האחרונה ויקחו הכל בידיים. אחרי שסת' ואמנדה יצאו מהאוטובוס לוק שוב פעם התיישב לידי.
"למה?" שאלתי אותו. "מה אתה רוצה ממני?" זאת בהחלט הייתה שאלה כללית מידי אבל לא היה לי כוח לפרט למשהו ספציפי יותר כמו "למה לעזאזל אתה יושב לידי ועוקב אחרי, אין לך אח או משהו?" באופן מפתיע הוא ענה על השאלה בצורה מושלמת למרות הסיבוך שלה כי היא יכלה ללכת לכל כיוון והקטע המפתיע הוא שהוא ידע בדיוק למה אני מתכוונת.
"אני שוב פעם אומר לך, אני לא מטרידן שעוקב אחרייך, אני בסך הכל מנסה לרכוש חברים.."
"חברים לא רוכשים." מאז ומתמיד שמעתי הורים אומרים לילדים שלהם "שנה חדשה, את\ה חדש\ה, ילדים חדשים, חברים חדשים. תרכוש\י קצת חברים!" אבל מה שהורים לא מבינים שהם אומרים במקביל "חברים זה לא רכוש, אי אפשר לקנות אותם". הכוונה בזה הייתה שכשאר קונים חברים זה נקרא רכישה, כמו חפץ, ולכן שני המשפטים סותרים אחד את השני וילדים ממשיכים לחשוב שלרכוש חברים זה דבר טוב ואז כשהם מבינים את משמעות המילה הם נהיים רעים מאיזשהי סיבה. הם מבינים שלרכוש זה לקנות, קונים חפצים והם מפרשים את זה לחברים ואז הם משתמשים בהם וזורקים, כמו חפץ רכוש. בקיצור המונח הזה צריך להיות מושמד.
לוק הסתכל עלי בבלבול וכבר כל כך כאב לי הראש שאפילו לא יכולתי להסתכל עליו חזרה.
"את רוצה לצאת איתי?"