Feather girl | פרק 2

"הצילו, הצילו!" נשמעה בשנית הצעקה. קורטין רץ אל מקור הצעקה המרה. היו שם שני
ענקים, סגולים, מכוערים, נוטפי מוגלה. הם איימו על אישה בגילו (לערך), שהיה לה שיער
אדמוני יפיפה, ועיניים ירוקות, עוצמתיות, בוהקות. היא הבחינה שמישהו הגיעה וחייכה לעצמה.
בעזרת פגיון, חתכה את הענקים. הם דיממו וצרחו. לקורטין היה מבט מבועט. "מה זה? למה
הייתצריכה עזרה?" הוא שאל. "לא הייתי צריכה. פשוט הרבה זמן לא הראיתי לאנשים את יכולות
החיתוך שלי." היא החזירה את הפגיון לתיקה. "אבל את–" החל ממלמל קורטין, והיא השלימה אותו:
"בת? כן, אני יודעת. בגלל זה מפקפקים בי." היא התיישבה על סלע גדול. "סאם." היא הושיטה
את היד שלה לעברו. הוא לחץ את ידה ואמר, "סאמנטה זה שמך המלא?" שאל. "לא, ולא מדברים
על זה. מי אתה?" שאלה אותו, בחזרה. "קורטין. קורטין מילסנבורגן." סאם הרימה גבה. "מילסנבורגן,
מה? אני מבינה שאתה לא מהסביבה. לא מכיר נורפמיו. או בכלל יצורים קסומים. אני קורלונית."
היא חייכה. "המאפיין שלנו הוא שאנחנו חזקים, ובעיקר שלכולנו יש..שיער אדמוני." היא העבירה יד
בשערה. "לפי מה שהבנתי, יש גם בני-אדם אדמוניים. זה כזה מוזר. איך אתם לא מתבלבלים?"
היא חתכה פרי בעזרת הפגיון שלה ונגסה בו. "הא?" היא ראתה שקורטין ממזמן לא מקשיב, כי צייר
אותה. "מה..אה..סליחה." היא קיפל את כלי הציור שלו וראה איך 'הדם עולה לה למוח'.
"אתה והשטויות האנושיות שלך!!" היא צעקה. "לא, סאם, אני מצטער." מלמל בבושה.

"אתה תצטרך הרבה מהעזרה שלי כאן." קורטין נראה מבוהל, וענה מיד: "אני נשוי, גברתי."
סאם התעצבנה שוב, פניה האדימו. "לא על זה דיברתי!" צעקה. "תגיד, מה המטרות שלך,
מילסנבורגן?" שאלה והתיישבה על הסלע, בשנית. "אני רוצה למכור את ציורי, בשביל לפרנס
את המשפחה שלי. אותי ואת אשתי, מרגרט." הסביר, ממלמל. "אני מבינה. המטרה שלי
היא לחסל את כל הנורפמיו הארורים!" השיבה בזעם. "נורפמיו אלו העורבים הללו, נכון?"
הבעתה של סאמנטה השתנתה. "הם לא סתם עורבים." היא אמרה, הביטה במצב השמש.
(10:29) "הם יצורים מרושעים. מרושעים כל כך. הם רוצחים תינוקות, מפרקים משפחות,
ו.." דמעה זלגה מענייה. "ההורים שלי נהרגו. רק אני ואחותי נשארנו." אפשר לראות שהיה
שם אדם על העץ. למרות שבמצב הנוכחי אי אפשר לסמוך על אף אחד שטוען שהוא אנושי,
הכול מלא ביצורים קסומים. האדם גלגל את עיניו. היה לו שיער בהיר, בלונדיני ועיניים חומות.
"באמת. הנורפמיו הרגו את כל המשפחה שלי ואני לא בוכה כמו ילדה קטנה!" הוא התנדנד
על אחד הענפים. "תשתוק, פרננדו!" התעצבנה סאם. נראה שלאדם ההוא קוראים פרננדו.
הוא היה גם יפה תואר וגבוהה. 'מעניין איזה יצור קסום הוא.' חשב קורטין בליבו. "אדוני,
איזה יצור קסום אתה, אם יושרה לי לשאול?" אמר. "אני לא יצור קסום, אני אנושי!"
קורטין היה מופתע. "אתם יודעים, זה נורא נחמד ש-" הוא נקטע בידי נורפמיו גדול במיוחד
שעף מעליהם. הוא לקח שני אנשים מבוגרים. "מי–הם–מה–" גמגמו סאם ופרננדו.
"אלו אבא שלי ואמא של מרגרט!" קורטין התעצבן גם הוא, פתאום. "לאן הוא לוקח אותם?!
אבא! תשאר חזק!" צעק. סאם ופרננדו נאנחו, והביטו בקורטין בעצב. "אין הרבה סיכויים
להחזיר אותם, קורטין." אמרה סאם בחשש, ובעצב. "בואו..אל..אל תדאגו, רק צריך להביא
את מרגרט, ואז, אז אנחנו..אנחנו נגיע אליהם, ונהרוג את כל הנורפמיו שקיימים!" הזדעק.
"זו נראת לי מטרה נעלה," אמר פרננדו. היהלום שעל צווארו של קורטין זרח. הוא פקח את
עיניו. הבית! זה היה הבית שלו. הוא נכנס אליו. "מרגרט, יקירתי." הוא חיבק אותה. "אבא
שלי ואמא שלך נחטפו בידי עורב ענק שנקרא נורפמיו." אמר בעצבות. "על מה אתה מדבר?"
היא הביטה בו כאילו יש לו שלושה ראשים. "אני רציני. בואי. תראי. מקודם הייתי אם סאם
ופרננדו ו..זה היה.." הוא גמגם. "חלום?" שאלה מרגרט בעודה רוחצת את כלי הארוחה.
"לא, זה לא היה חלום.. הילדה הביאה לי את היהלום." הוא הביט ביהלום שעל צווארו.

"נו, תפסיק." השיבה מרגרט בזלזול. היהלום זרח, בשנית. קורטים קלט את העניין; היהלום
מעביר אותו עולמות. הם הגיעו לשם! מרגרט וקורטין הגיעו לעולם ההוא. ה'קסום'.

…….

עלילה גרועה, בעיקר ההתקדמות. אני יודעת.