Destroyer of Angels – המשמידה: פרק 1

היא התעופפה בין צמרות העצים הירוקות וסרקה את הקרקע. משק כנפיה נשמע בקושי מבעד לרעש הרוח הנושבת בחוזקה.
היה זה יום קרר יחסית, וקייט החליטה לצאת לאימון קטן. לאחרונה היא גילתה בעצמה כוח חדש שהיא מעוניינת לנסות. היא חיפשה את המקום המושלם לאימון כזה.
לאחר כשעה וחצי של חיפושים היא מצאה מקום מושלם בקצה העצים, סמוך לצוק בגובה של כ-100 מטרים.
היער השתרע כמה מאות קילומטרים, וכך הייתה בטוחה שאף אחד לא יפריע לה. היא נחתה בעדינות על הקרקע וכיווצה את כנפיה על מנת להסתובב במקום בחופשיות. המקום היה שקט. היא שמעה את הרוח נושבת מבין העלים, ציפורים שמצייצות באוויר, וכמה חיות בר שמסתובבות ביער. מקום מושלם לאימון.
היא התחילה במתיחות לשחרור שרירי הידיים, הרגליים והבטן.
כשהשתמשה בכוח הזה בטעות, הבטן שלה הייתה תפוסה במשך יומיים שלמים. היא סיימה כחצי שעה של מתיחות והפנתה את גופה לכיוון הצוק. היא עצמה את עיניה והתרכזה.
משהו הרגיש לה לא בנוח, אך היא ייחסה את התחושה לכוח החדש שהיא עוד לא לגמרי מכירה.
לאחר שניה נוספת של ריכוז היא הסתובבה באחת לכיוון העצים שמאחוריה ונכנסה לעמדת קרב. מישהו היה שם וצפה בה.
נצנוץ מאחורי אחד העצים תפס את תשומת ליבה. היא עשתה צעד אחד לכיוון הנצנוץ כשחנית מושחזת עפה לכיוונה ופספסה אותה במילימטרים ספורים. מעט משיערה של קייט נחתך, וטיפת דם זלגה על לחייה השמאלית.
"ככה מאמנים אתכם?" היא שאלה בלגלוג, "אם היית תחתי לא היית מסיים הכשרה" היא צחקקה בארס.
"בכל זאת נעצרת במקום" נשמע קול מחוספס מהעצים, מהדהד ברוח הנושבת, "נראה שאת מפחדת" אמר הקול בצחקוק.
"למה שלא תצא החוצה ותגלה כמה אני מפחדת" אמרה קייט בשלווה. היא אף פעם לא נתנה לאויב לראות כמה היא עצבנית.
מבין העצים יצא אדם בערך בגובה 1.90 מטר, בלונדיני ובעל עיניים כחולות בורקות בצבע האוקיינוס. הוא היה לבוש במעין חולצת מעטפת כחולה עם כפתורים זהובים מהכתף הימנית עד המותן השמאלית, ומכנס לבן. הוא היה יחף. החולצה הייתה צמודה לשרי החזה שלו ולשרירי ידיו. הוא הביט ישירות בעיניה וזה גרם לה לאי נוחות.
הוא החל ללכת לכיוונה והיא נדרכה. היא שמה לב לניצב החרב שבצבץ מאחורי גבו ולקחה צעד אחורה. האדם שמולה חייך. קייט לא חייכה. החנית נתקעה באדמה כמטר וחצי מאחוריה, והיא רצתה להגיע אליה לפני שהוא ישלוף את חרבו. היא עוד לא יודעת כיצד להשתמש בכוח החדש שלה, ולכן בלי נשק הייתה בסכנת חיים ממשית.
היא אפשרה לכנפיה לגדול באיטיות, בונה על כיוון הרוח ועוצמתה שיאפשרו לה לקפוץ ישירות לחנית. באחת היא פרשה את כנפיה למלוא גודלן, ובדיוק כפי שחזתה, הרוח העיפה אותה כמטר אחורה, כל שנותר הוא עוד צעד אחד אחורה, ולשלוח יד לתפוס את החנית, אבל לאדם שמולה היו תכניות אחרות.
הוא פרש במהירות כנפיים לבנות וגדולות. קייט כיווצה את עיניה בעצבנות הולכת וגוברת. הכנפיים היו גדולות יותר משל שאר המלאכים שפגשה, מה שאומר שמדובר באחד מארבעת המופלאים של השמיים.
"מופתעת?" צחק המלאך בבוז.
"קצת.." היא אמרה, והמלאך חייך חיוך גדול יותר, "אני מופתעת שאתה אחד מארבעת המופלאים, וזו רמת הלחימה שלך." היא צחקה.
המלאך כיווץ את עיניו בזעם ושלח את ידו לניצב החרב. קייט כופפה מעט את ברכיה, מתכוננת לקרב שככל הנראה תפסיד בו. מכל המלאכים בעולם, היא הייתה חייבת להיתקל דווקא באחד מארבעת המופלאים. היא נאנחה בכעס.
"מילים אחרונות, שדה?" שאל המלאך ושלף את חרבו. קייט התעצבנה אף יותר. 'יש לי שם!' היא חשבה לעצמה. "אני מבין שלא" אמר המלאך ונכנס לעמדת קרב.
המלאך טס לכיוונה והפיל אותה לקרקע, מקרב אותה עוד קצת אל החנית. עכשיו היא כבר ממש קרובה, ואפילו לא צריכה למתוח את ידה יותר מדי על מנת להגיע.
"אני, המלאך אוריאל, דן אותך למוות" אמר המלאך בקול ארסי והניף את חרבו.
"באשמת מה?" שאלה קייט, ונימת הפתעה קלה התגנבה לקולה.
"באשמת רצח שלושה מלאכים לפני כארבעה חודשים" אמר אוריאל.
'רצח..' חשבה לעצמה קייט, "הם אלה שתקפו אותי, זו לא אשמתי שהם היו כל כך חלשים" היא מלמלה בשקט.
"בלתי נסלח!" סינן אוריאל מבין שיניים חשוקות.
הוא הוריד את חרבו לכיוון צווארה של קייט במהירות מסחררת, אך היא הייתה מהירה ממנו, אם כי לא בהרבה.
היא הספיקה לתפוס את החנית ולבלום את חרבו של המלאך.
אוריאל המופתע קפץ אחורה, וקייט נעמדה על רגליה. היא ידעה שהיה לה מזל הפעם, ושהיא צריכה להיות זהירה.
"מי החליט שאתה השופט והמוציא להורג?" היא שאלה בשקט כשזעם פורץ מעיניה היוקדות.
אוריאל לא ענה. הוא החל לנוע במעגל גדול סביבה, והיא עקבה אחריו במבטה, לא מנתקת קשר עין ומחכה שיראה לה סימן למתקפה הקרבה.
'עכשיו הקרב מתחיל באמת' היא חשבה לעצמה וחייכה חיוך קטן כשהיא מחזקת את אחיזתה בחנית.
החיוך רק עצבן יותר את המלאך והוא עף לכיוונה, כשחרבו מוכנה לקרוע את בשרה.
קייט לא התבלבלה והדפה את המכה עם החנית. הם הסתחררו על הקרקע מחליפים מהלומות, ולאט לאט עולים לאוויר, כשכנפיהם נושאות אותם גבוה יותר ויותר.
קייט התחילה להתעייף, וידיה צרחו מכאב. היא ספגה כמה חבטות שככל הנראה סדקו כמה מעצמותיה, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לעצור.
אוריאל לעומתה נראה במיטבו, הוא הזיע מעט, אבל זה רק גרם לו להיראות טוב יותר.
חילופי מהלומות נוספים בין השניים הרעידו את השמיים.
לבסוף אוריאל נכנס עם כל גופו בקייט והיא נחתה על הקרקע בחבטה רועמת. כל האוויר יצא מריאותיה והיא נשנקה. היא ידעה שכמה צלעות נשברו לה, וטעם מתכתי מילא את פיה. ידיה רעדו בכאב ואפיסת כוחות כשניסתה להרים שוב את החנית.
אוריאל ניצל את ההזדמנות ושעט לכיוונה מלמעלה. זה הסוף שלה. איזו בושה, למות ככה מידיו של מלאך ללא יכולת להשיב מלחמה באמת.
היא עצמה את עיניה בכעס. במוחה לא רצו מחשבות, והיא לא ראתה את חייה עוברים לנגד עיניה. ובעצם, למה שיעברו. היא הייתה שדה, נולדה בשאול, חיים שלא ראוי לחיותם.
'ומצד שני..' היא חשבה, 'למה אני מזלזלת בעצמי?! יש מספיק מלאכים שם בחוץ שמזלזלים בי, אין סיבה שגם אני אעשה זאת.' היא כעסה על עצמה על החולשה שגילתה, ופקחה את עיניה, מסתכלת למוות בעיניים.
החרב הייתה ממש מול עיניה כשנעצרה. קייט חיכתה עוד שניה עד שהבינה שהמהלומה לא עומדת לבוא.
עוד כמה שניות עברו עד שהרעש חדר מבעד לאוזניה. מעין לחשוש שקט, כאילו משהו רותח. היא הביטה סביב וראתה את המלאך שרוע על הקרקע מצידה הימני, עיניו עצומות ועל פניו הבעת כאב שקפאה בזמן. הוא לא נשם.
קייט בחנה את עצמה, עדיין שוכבת על הקרקע. ידיה עוד רועדות בכאב כשניסתה להזיז אותן, כך שהיא לא השתמש בכוח פיזי כדי להרוג את אוריאל.. 'אז מה קרה פה?' שאלה את עצמה.
עוד כמה רגעים של בהייה עד שהבינה.. "הבטן שלי זוהרת" היא מלמלה בשקט. אזור הבטן והחזה של קייט זהרו באור סגול-שחור עמום שהלך ונעלם ככל שעברו השניות. "הכוח החדש.. זה הציל את חיי, אבל איך?" היא התפלאה.
רעם אדיר נשמע בשמיים, וענני סערה שחורים החלו לכסות את הרקיע. אין לה זמן להתמהמה עכשיו, עליה לצאת מכאן לפני שיגיעו המלאכים לאזור. היא לא הייתה בטוחה שתצליח להחזיק מעמד בעוד קרב.
למעשה, היא הייתה בטוחה שלא.