Black magic-פרק 8

"זוזו לאחור כולכם, רק אני ופרננד נכנסים!" ציווה המלך ניראס. כל חייליו ומורדי ממלכת ארסטה פינו את דרכם למנהיגיהם הנערצים.
השניים נכנסו אל חדר הכס, שם לא היה שום אדם מלבד מלך ארסטה, המלך בלאנקס, שישב על כס המלוכה שלו בנחת.
"יש בידיך שתי אפשרויות בחירה. האחת שתיכנע וכל אדמתך תסופח לממלכתי. השנייה היא שתמות" אמר ניראס.
"אני מציע שנערוך קרב קטן, ובסופו נדע מי ימות, ומי ישלוט בשתי הממלכות" הציע בלאנקס בחיוך מעושה.
"אינך ראוי אף לקרב אחרון!" קרא ניראס ורץ אל בלאנקס כשחרבו מכוונת אל ליבו של יריבו.
בלאנקס התחמק בזריזות וניסה להכות בניראס בחרבו ששלף מנדנה, אך הלה חסם אותו בעזרת חרבו.
פרננד הביט בקרב בשעמום. הוא ידע שלא משנה מי מהשניים ינצח, התוצאה תהיה זהה. הוא ימלוך על שתי הממלכות.
לפתע, בגלל טעות של שבריר שניה, הצליח ניראס להעיף את חרבו של בלאנקס. הוא נעץ את חרבו בליבו של יריבו, ובפרצוף קורן משמחה פנה אל פרננד.
"האין זה יום שמח עבורכם, תושבי ארסטה" אמר בטון עליז ולחץ בחמימות את ידו של פרננד.
"כן, שנים חלמתי שהיום הזה יגיע" ענה פרננד והתקדם אל עבר החרב של מלכו העריץ לשעבר.
"מה אתה מתכוון לעשות עם החרב של בלאנקס? תכין ממנה מזכרת מהמלחמה?" שאל ניראס בסקרנות.
"אפילו יותר טוב, אני אכשף אותה בקסם מתכת" אמר והושיט את ידו אל כיוונו של ניראס. החרב בתגובה הועפה במהירות עצומה ונתקעה בליבו של ניראס.
"שנים חלמתי שהיום הזה יגיע, שאני אשלוט בממלכה הזאת ואהיה המלך מהנבואה! כל מאגרי הקסם השחור יהיו ברשותי כעת! ולא רק של ארסטה, אלא גם של ממלכת פרלגוס!" אמר בחיוך ענקי.
"חתיכת… נבל…" הצליח ניראס לומר, אך מיד קרס על רצפת השיש, חסר חיים.
לאחר מספר דקות, שבהן פרננד ניסה לשוות לפניו פרצוף עצוב, הוא יצא מחדר הכס.
"המלך בלאנקס דקר אותו בליבו, אך אני לא יכולתי לשתוק, והרגתי אותו בעזרת חרבו של ידידי, המלך ניראס" אמר בדמעות חנוקות. "עם מלוא כובד האחריות, אני מקבל עלי את הנהגתן של שתי הממלכות, שיתאחדו לממלכה אחת" אמר בכאב.
———————————————
ג'ולייט הביטה סביבה. היער בלבל אותה והפחיד אותה.
כל רחש קל מכיוון השיחים גרם לליבה להעלות הילוך. כל תנודה שנשמעה בין צמרות העצים גרמה לה להתכווץ אל תוך עצמה.
"טאק? אנג'לין?" קראה, בתקווה שאחד מהם יענה לה.
'למה וולטר לא פה… לפחות לא הייתי בודדה כרגע…' חשבה לעצמה בעצב. היא המשיכה ללכת ללא ידיעה לאן פניה מועדות, עד שהגיעה לקרחת יער גדולה.
היא הביטה אל השמיים הכחולים, מנסה להירגע מהפחד שאחז בה לפני מספר רגעים. אולם מיד כשחזרה להביט חזרה אל דרכה, התפתל סביבה ערפל ירוק ועטף את כולה בתוך מספר רגעים.
תמונות החלו לרוץ בראשה. אדם זקן מלטף את ראשו של ילד שהיה נראה לה מאוד מוכר. אישה צעירה מסרקת את שערה של ילדה שזופה בעלת שיער חום-אדמדם. אדם שרירי טופח בחוזקה על כתפו של ילד קטן וצנום, אך הילד לא נע אפילו מילימטר.
לפתע נתקעה בתוך תמונה אחת יותר זמן מאשר האחרות. בתמונה עמדה אישה מבוגרת מעט, שיערה השחור מתנופף ברוח. מולה עמדה ילדה כבת עשר, שיערה הלבן והארוך קלוע לצמה אחת גדולה ומונח על כתפה. היא לבשה שמלה לבנה ופשוטה, ללא כל תוספות וקישוטים מיוחדים. נראה היה שהשתיים מתווכחות על משהו.
לפתע, במקום להביט על התמונה מהצד, ג'ולייט ראתה את הכל דרך עיניה של האישה המבוגרת.
"אירליין, את לא חייבת לעשות את זה, בבקשה" התחננה האישה המבוגרת, וכמוה אמרה גם ג'ולייט שהייתה כלואה בגופה.
"נמאס לי ממך! את לא תחליטי לי מה לעשות!" אמרה הילדה בכעס. הצמידה את כפות ידיה אל גופה, ולפתע כל האוויר בחדר החל להיאסף סביבה, ולאישה המבוגרת כמעט ולא נשאר אוויר. בכוחותיה האחרונים היא הצליחה לצרוח מילה אחת. "אירליין!!!".
————————————————————————————————
"שמעתם את זה?" שאלה אירליין בבהלה. היא הייתה בטוחה שמישהי קראה בשמה.
"שמענו מה? אני לא שמעתי כלום" אמרה פייורינה, "ואתה?" פנתה אל רוקי. רוקי בתגובה העיף את האבן שבה התעסק. "לא שמעתי כלום" אמר במהירות.
"שמעתי שמישהי קראה בשם שלי, מישהי שאמורה להיות מתה" אמרה בשקט. היא לא רצתה לחשוף שהיא בעצמה רצחה את אותה אישה. אותה אישה שגידלה אותה.
"מאיפה את חושבת שהקריאה הזו הגיעה?" שאלה פייורינה. הדאגה שלה גרמה לאירליין להתחרט על היחס כלפיה בקרב שבו השתיים נפגשו.
"אני חושבת שזה בא מהכיוון הזה" אמרה והצביעה לכיוון יער גדול, שאם מסתכלים לשמאלו ניתן לראות את עיר הבירה.
"אני לא בטוח לגבי זה, אנחנו יכולים פשוט ללכת לעיר, ובמקום זה אנחנו הולכים לכיוון היער, ומי יודע אם נצליח למצוא את דרכנו לעיר" אמר רוקי, "אתן בטוחות לגבי הרעיון הזה?".
"אם אירליין רוצה ללכת, אני אלך יחד איתה. אל תשכח שאנחנו אמורים להישאר ביחד" אמרה פייורינה.
"אם זה מה שאתן רוצות, אני גם אבוא" נאנח רוקי והחל ללכת אחרי שתי הבנות.
———————————————————————————————
"טאק, כבר מאוחר וג'ולייט לא הגיעה עדיין. אתה חושב שמשהו קרה לה?" שאלה אנג'לין בחשש. עד שהיא פגשה אותה בחזרה, היא לא רצתה לאבד אותה שוב.
"לא, מה פתאום, היא כבר תדביק את הפער ותגיע אלינו" ענה טאק בכעס. הוא קיווה שיתרחקו קצת יותר ואז לא יצטרכו לחזור אחורה לחפש אותה.
"היא יודעת בכלל לאיזה כיוון פנינו?" שאלה עוד אנג'לין. בראשה עברה תמונה של ג'ולייט מסתובבת ביער הצללים לבדה, מחפשת את שניהם ורועדת מפחד.
"היא אמרה שהיא תסתדר! נמאס לי כבר לדאוג לה! מצידי שתמות אפילו!" שאג טאק. מאז שאנג'לין נכנסה לתרדמת, ג'ולייט עלתה לו על העצבים. העובדה שלקח לה יותר מדי זמן להחזיר את אנג'לין לחיים, הפעם ההיא בארמון שהיה צריך לסכן את חייו כדי להציל את חייה שלה. כל אלה רק גרמו לו לשנוא אותה עוד יותר.
"טאק! תחזור בך מיד!" צרחה אנג'לין. היא ידעה שטאק לא מחבב את ג'ולייט, אך היא לא הסכימה לשתוק אחרי הדברים שאמר.
"ואת זה את מצווה עלי? בתור מה? נסיכה גולה?" אמר טאק בזלזול. עם כל אהבתו לאנג'לין, הוא לא היה בעניין של להגן על הנערה 'המסכנה' שעיצבנה אותו כל כך.
"אני חוזרת לשם, ואל תצפה ממני להתייחס אליך יותר" אמרה אנג'לין, כשדמעות נקוו בעיניה.
היא ארזה במהירות את חפציה המועטים והחלה ללכת חזרה לכיוון העיר.
"אני רק מזכיר לך, גששי הקסם מסתובבים כעת בעיר. אם הם ירדפו אחרייך הפעם, אני לא אהיה שם הפעם לנסות לעצור אותם" העיר לה טאק מאחור.
————————————————————————————————–
ג'ולייט התעוררה ומצאה את עצמה שוכבת באמצע קרחת יער. הירח האיר מעליה בחוזקה, וקולות צרצרים נשמעו מסביבה.
היא קמה וניערה משמלתה הבלויה את רגבי האדמה. לאחר מכן היא התיישבה ליד אחד העצים והביטה סביב, לראות אולי אנג'לין תבוא לעזרתה.
היא חיכתה במשך כמה שעות, כשלפתע הבחינה בלהבה קטנה המרצדת על כף יד של אדם כלשהו.
מתוך אינסטינקט היא קמה במהירות, נופפה בידיה וקראה לעבר מקור האור "אני כאן!".
כנראה שהאדם הבחין בה, כי מקור האור החל להתקרב אליה יותר ויותר.
לבסוף נגלו לפניה שלושה דמויות, ולתדהמת ג'ולייט, שלושתם היו העתקים בוגרים של הילדים שראתה בחיזיון קודם לכן.
הראשונה הייתה נערה עם עור שזוף מעט, שיער חום-אדמדם, חיוך עליז שמרוח על כל פניה. השני היה אותו נער צנום, עורו שחום, ועיניו החומות הביטו בה באדישות.
כשג'ולייט ראתה את השלישית, הדבר היחיד שעלה לה לראש זה "לברוח". זו הייתה אותה ילדה עם שיער לבן, אותה ילדה שרצחה בדם קר את אותה אישה מבוגרת.
"את היא זאת שצעקה את שמי?" שאלה הנערה בעלת השיער הלבן.
התשובה של ג'ולייט הייתה בריחה מהמקום.